קיץ 2021. מדינת ישראל, כמו שאר העולם, נאבקת במגפת הקורונה, אבל המצב בעוטף עזה דווקא שקט יחסית. הבמאית קרן נחמד מגיעה לקיבוץ כיסופים, הסמוך לעזה, עם קאסט של צעירים וצעירות.
על הפרק: צילומי הסרט "כיסופים", המגולל את הסיפורים ששמעה בבית על החיים באזור בשנות ה־70 - סיפורם של אביה ושל שאר בני ובנות גרעין הנח"ל שיצאו להתנדב בעבודות הקיבוץ והמשק.
בין מטלה למטלה הם עברו הרפתקאות של חופש ואהבה, חוו התפרצות של הורמונים ותשוקה, והתמודדו עם מחשבות על העולם האמיתי שממתין להם בחוץ אחרי השחרור מצה"ל.
מסע ההתבגרות התמים שלהם, המבוסס על סיפור אמיתי, מכיל גם רובד טרגי: בת הגרעין, אליאן גזית ז"ל, שעליה מבוססת דמותה של אלי, נהרגה ב־1980 מרימון שנזרק לעברה במרכז העיר עזה. את אלי מגלמת סוול אריאל אור, הצלע הנשית במשולש המרכזי של החבורה, לצד עפר גרינברג (רון) ויהונתן וילוז'ני.
השלושה נעים לאורך הסרט בין אהבה לשנאה ובין קנאה לתשוקה, תוך שהם מציגים חברות עמוקה ונדירה.
לצידם משחקים אדם גבאי, מילי עשת, פאולה קרו, ארז עובד, ליר כץ, תמיר גינזבורג והרצל טובי.
את חודש הצילומים שהעבירו בכיסופים הם זוכרים כגן עדן. איש מהם, או מאיתנו, לא יכול היה לדמיין ששלוש שנים לאחר מכן הוא יהפוך לגיהינום, שהבתים והשדות הפורחים יתחלפו במראות של חורבן והרס, ושהמקום שבו הצליחו לצלם סרט מלא חיים יתמלא בריח של מוות.
באופן טבעי, כתוצאה מכך הסרט מקבל, על־כורחו, תפקיד חדש: הוא מהווה מזכרת מתוקה־מרירה מימיהם היפים של קיבוץ כיסופים ושל שאר הקיבוצים באזור.
"בפוקס יצא לנו קיץ שקט כשצילמנו שם", מספרת אור. "כל קיץ במקום הזה הוא רולטה רוסית, וכשהגענו לקיבוץ היתה לנו שיחה עם קצין הביטחון, שהסביר מה קורה במקרה שנפתחת חזית. היינו מאוד מודעים למצב, אבל אלוהים שמר עלינו כדי שנוכל לצלם את הסרט הזה. באופן מפתיע לא היו בחודש הזה אזעקות, ובאמת חווינו את הקיבוץ כגן עדן".
"היה שם כיף ברמות", מאשר גרינברג. "אתה קם מוקדם, רואה זריחות, שקיעות - זה פשוט מקום מהמם. לצלם ב־2021 סרט על תקופה שבה היה אפשר לנסוע לעזה זה היה וואו, אבל עכשיו זה בכלל מקבל משמעות חדשה ותפנית נוספת".
סיפור ישראלי
השניים נפגשו לראשונה על הסט. עבור שניהם מדובר בתפקיד ראשי ראשון בקולנוע. בסרט הם מגלמים, כאמור, את רון ואלי, שני צעירים יפים ומוכשרים במסע של גילוי עצמי וחקר המציאות שסביבם. "באותה תקופה זה היה ב'אהלן־אהלן' להגיע לעזה", אומר גרינברג. "למדתי על התקופה גם דרך הפאות, השביל בצד, עיצוב הדמויות, התלבושות ושיעורי ההורה.
רון הוא בחור רציני, מחושב ודרוך, שנורא קל לו לפעול, ובסרט הוא גם מתאהב. יש בו משהו כמעט אינסטינקטיבי: כשהוא מזהה סכנה הוא קצת ליאור רז (השחקן והתסריטאי, כוכב "פאודה"; מ"כ).
"בארבעת החודשים האחרונים של השירות בגרעין כל בני ובנות הגרעין מתנדבים בעבודות הקיבוץ, ושם, אחרי שירות ארוך עם בנים או עם בנות בלבד, חוזרים היצרים. כשזה קורה לרון, הוא לא יודע איך לתווך את הדבר הזה והוא מתבייש, נבוך, אבל הקשר בינו לאלי מצליח לפתוח בו צד עם חמלה".
אור: "הייתי על אוטו־פיילוט. הייתי ישנה עם סכין מתחת לכרית, היו לי סיוטים ולא הייתי יכולה ללכת לבד ברחוב. לא הייתי עוברת בדיזנגוף ולא הייתי מוכנה לעלות על אוטובוסים. הייתי בודקת את הבית מיליון פעם, וכשיצאתי הייתי בודקת את הרחוב"
אור: "שמעתי על הסיפור של אלי מאבא של קרן (הבמאית; מ"כ) ומחבריו, ואני מאוד מתרגשת לקראת הפגישה עם אמא שלה. אני מקווה שבאיזשהו מקום הסרט הזה הוא משהו חיובי עבורה. הנציחו את הבת שלה בסיפור. אלי היתה דמות מרכזית בחבורה הזאת, ולכן האובדן שלה היה גדול כל כך. כשמשחקים דמות שמבוססת על אדם אמיתי פחות חשוב לי מה יחשוב הקהל והרבה יותר חשוב לי החיבוק מהאנשים שקשורים לדמות האמיתית - חיבוק שיעיד שהצלחתי להנציח ולהחיות את אהובתם.
"קרן רצתה למצוא גשר בין אז להיום, ובהחלט רואים את זה בסרט. זה סרט התבגרות מאוד אנושי על חבורת צעירים שעל הדרך מצליח להראות את המציאות המורכבת שאנחנו חיים בה. כל דמות מייצגת זרם אחר של ישראליות, והסיפור עצמו מראה את המורכבות של להיות ישראלי.
"זה סרט נורא חשוב, מאוד ישראלי, שמייצג את מי שאנחנו ואת החוויה שלנו. חשוב מאוד לתקשר אותו עם הדורות הבאים ועם העולם. לצערי, זה גורם לי לחשוב שאם הרפורמה שמנסים להעביר עכשיו באמת תקרה (השר מיקי זוהר מתכוון לתגמל קרנות קולנוע על פי פופולריות ומסחריות של סרט, ולא על פי איכות; מ"כ) לא יהיה מקום לסרטים כאלה, שאולי לא נופלים על המשבצת של הסרט המסחרי ביותר".
גרינברג: "סרטים שיביאו קהל זה מעולה, אבל למה צריך לשפוך שם את כספי המדינה? בואו נעזור ליוצרים שמשמיעים קול שאולי לא יהיה הכי מסחרי, אבל רוצים לעשות אמנות חשובה. התפקיד של המדינה זה לפתח מקומות שיהיה להם קשה לפתח בעצמם".
ב־7 באוקטובר, כשהתחילו לצוף התמונות הקשות, זה החזיר אתכם לקיץ ההוא?
גרינברג: "הכל הפך לעצוב מאוד. כל הדבר הזה היה כאפה מטורפת. כשראיתי לאחרונה את הסרט בהקרנת אקדמיה אמרתי לעצמי 'וואו, זה הומאז' למקום הזה ולכיף שהיה שם'".
אור: "אני עברתי ללוס אנג'לס בדיוק שבוע לפני כן כדי לגשת לאודישנים. הייתי בשדה התעופה שם כשהתחילו הדיווחים. אני זוכרת שראיתי את הסרטונים, שנראים כמו הסיוטים שלי, והרגשתי שאני במקום מסוים פיזית, אבל הלב ממש רחוק. הרגשתי שאם אני כבר שם, אני צריכה לנסות לעזור במה שאפשר.
"הלכתי לדבר עם סטודנטים באוניברסיטאות והשתתפתי בפאנלים על אנטישמיות. באתי פשוט לדבר על ישראל. הכי פשוט. הבנתי עד כמה האנטישמיות נוכחת שם דווקא דרך אנשים שאמורים להיות משכילים. אנשי אקדמיה, אמנים. זה היכה בי חזק. מהר מאוד זה התקשר לי עם 'כיסופים', וחשבתי 'איזה מזל שיש סרט שמתקשר לאנשים מה זה קיבוץ'.
"אנשים בעולם חושבים שכל הקיבוצים זה התנחלויות של ימין קיצוני. הם לא ידעו שבקיבוצים בעוטף חיים אנשים של שלום ושל חופש, כמו שרואים בסרט. החלטתי שאמשיך לעשות את זה כי זה חשוב לקהילות שלנו, לדור הבא.
"בכלל, הרבה מהפוקוס שלי בלוס אנג'לס הלך על ההסברה. מי חשב אז על אודישנים? הקמתי קרן יחד עם עוד שני חברים, במטרה להחזיר למילואימניקים את הכסף על הטיסות שלהם חזרה ארצה. זה היה הכי קשה בעולם, אבל ניסינו לעשות משהו. היו הרבה אנשים בטיול אחרי צבא שקיבלו צו 8, ובגלל שלא היו טיסות הם עשו את הטיסות הכי מסובכות בעולם. הכל נורא יקר ואף אחד לא שילם להם על זה, אז רצינו לעזור.
"זו התקופה הכי גרועה להיות שחקנית ישראלית בחו"ל. מצד אחד, יש תומכים יהודים בעמדות מפתח חזקות, וזה נותן נשימה ומדליק לך את הלהביורים, ומצד שני יש את חדרי האודישנים, שרובם בסדר אבל יש גם פרצופים על זה שאת מישראל".
יש משהו ספציפי שאת זוכרת?
"כשסיימתי פה בארץ את הצילומים ל'שחר אדום' (סדרה של yes על 7 באוקטובר; מ"כ), שבמהלכם עבדתי עם השורדות מהנובה, חזרתי ללוס אנג'לס, ישר לאודישן. המלהקת אמרה לי 'היי, מה קורה? מאיפה באת? אני רואה שאת על מזוודות'. סיפרתי לה שחזרתי מישראל, מצילומי סדרה על 7 באוקטובר, והיא עשתה פרצוף נגעל ממש, מרוחק, מנוכר.
"היה ברור שאין לי סיכוי באודישן, וגם למי אכפת מהאודישן עם איך שהיא מסתכלת עלי. עשיתי את האודישן כדי לתרגל אודישן באנגלית, וזה לקח אולי 4 דקות. כשמישהו עושה לך כזה פרצוף לפני האודישן זה בלתי אפשרי. מיותר להגיד שלא קיבלתי את התפקיד", היא צוחקת.
בלב הגיהינום
גרינברג (29) גדל בכפר סבא, מתגורר בתל אביב עם אשתו, השחקנית והזמרת דר רוזנבאום, ובימים אלה מסיים תואר בבימוי ובהוראה בסמינר הקיבוצים. עם תום שירותו הצבאי בשריון הוא החל ללמוד משחק בסטודיו של ניסן נתיב, ומאז הספיק לשחק בתיאטרון החאן, לככב בסדרה ובסרט "המזח" ולהשתתף בפסטיבל "תיאטרונטו" האחרון עם הצגת היחיד "Man Up".
ההצגה, שאותה כתב יחד עם לי מסיקה וביימה אורן חלפון, מגוללת את חוויותיו ממבצע צוק איתן כלוחם שחזר מהשטח עם פוסט־טראומה קשה.
"התגייסתי לשריון ב־2012, הפכתי למפקד טנק, וכיסופים היה שטח הכינוס שלי ב־2014, עם תחילת מבצע צוק איתן", הוא מספר. "הוקפצתי לעזה עם צוות חדש וקיבלנו פקודה להמתין ליד שני בתים בעזה. מצאתי את עצמי אומר לחיילים שלי משפטים כמו 'אני לא יודע מה עומד לקרות מעכשיו, אבל אני מבטיח לעשות את הכל כדי שכולנו נחזור הביתה'.
"תוך כדי הלחימה הרגשתי שאני מתפקד ולא מתפקד. פתאום נלחצתי מכל דבר קטן ולא הצלחתי לעשות תרגולות הכי פשוטות. הרגשתי ממש שאט־דאון של המוח. לא מצאתי את עצמי. זה נורא בעייתי, כי אתה נכנס לתוך הרס, יורה כמות תחמושת לא הגיונית, מתמודד עם סכנת מוות כל הזמן ונמצא בתוך גיהינום. הייתי פשוט ילד בן 19 שנכנס למקום שקשה מאוד לצאת ממנו אותו דבר.
"בשלב מסוים גם נקלעתי לאירוע של טעות בזיהוי: שני רחובות לידי דיווחו על מחבלים שמגיעים, הרגו אותם, ובסוף התברר שאלה היו אמא וילד. הדריכות שם היא מובנת, כי יש שם מחבלים במסווה של אמא וילד עם חגורות נפץ. זה מורכב לכל חייל, במיוחד עכשיו, עם כמות ההרס הזאת והרצון הגדול לנקמה אחרי ה7 באוקטובר".
לאחר השחרור מהסדיר הוא החל ללמוד משחק, וכעבור זמן־מה נקרא למילואים. "כשקיבלתי את הזימון הרגשתי שזה מוציא אותי מאיזון באופן מלחיץ", הוא משחזר. "היו לי ממש חרדות. לא יכולתי אפילו לחשוב על זה שאתקרב שוב לטנק. שיתפתי את ההורים שלי בהרגשה הזאת ואני זוכר שממש צעקתי לאבא שלי 'אתה לא מבין, אני לא יכול!'. הוא אמר לי 'טוב, באמת יצאת משם לא בסדר'.
"באותו רגע הוא לקח את הטלפון וכתב הודעה לקצינת הגיוס שהוא מבקש לא לשלוח לי כרגע צווים. הלכתי לקבל אבחנה מאשת מקצוע, שאמרה מייד שאני פוסט־טראומטי.
"אחרי הפנייה לקצינת הקישור שמו אותי בשיבוץ מושתק - כלומר, 'אנחנו לא נתקשר אליך, אל תתקשר אלינו' - אבל ב־7 באוקטובר השיבוץ המושתק הופעל.
"באותה שבת הייתי בבית, קמתי לאזעקות כמו כולם וראיתי בטלוויזיה מישהי אומרת 'אבא שלי חטוף בעזה'. בכיתי ואמרתי לדר שאני רוצה להתגייס. פתאום גם קיבלתי צו 8. ההורים שלי הסיעו אותי לרמת הגולן, נסיעה שעברה בשתיקה, אף אחד לא מוציא מילה, דר בכתה כמו שבחיים לא ראיתי אותה בוכה, והדבר היחיד שיכולתי להגיד לה זה 'הכל בסדר, אני נוסע צפונה בכלל'.
גרינברג: "סרטים שיביאו קהל זה מעולה, אבל למה צריך לשפוך שם את כספי המדינה? בואו נעזור ליוצרים שמשמיעים קול פחות מסחרי, אבל עושים אמנות חשובה. התפקיד של המדינה זה לפתח מקומות שיהיה להם קשה לפתח בעצמם"
"ברמת הגולן שיבצו אותי לתפקיד סמב"צ בבונקר ברמת הגולן. בהתחלה תפקדתי בסדר, הכל סבבה. אחרי חודש היתה הקפצת תרגול, נוהל רגיל. בתרגיל רצתי על סוללות עפר, צעקתי אש־אש־אש עם המון אדרנלין ובשלב מסוים מעדתי וקיבלתי את הקת של הנשק שלי לתוך הפרצוף.
"נפתחו לי השפתיים, הכל היה דם והייתי צריך להחזיק חלק מהאף שלי, אבל בגדול היה לי מזל ויצאתי בזול מאוד. פינו אותי משם כי היו צריכים לתפור אותי, מצאתי את עצמי בביה"ח רמב"ם, וזמן קצר אחר כך שוחררתי.
"במקביל, הודיעו לי שהתקבלתי לפסטיבל 'תיאטרונטו' עם ההצגה שכתבתי לפני 7 באוקטובר על הדברים שקרו לי בצוק איתן. זה בעצם סוג של מופע סטנד־אפ שמשתבש בניסיון לדבר על הפוסט־טראומה ועל האירועים האלה שמעלים זיכרונות".
כתיבת ההצגה היתה תרפויטית עבורך?
"מאוד. אין כמו משחק לדבר הזה. זה היה מטורף. עבדתי במרחב מוגן על אירועים נורא כואבים שהוציאו ממני בכי וצחוק. בסוף גם קיבלתי תגובות מדהימות, וגם הכרה בזה שאני קול של המון לוחמים. החשיפה הזאת מפחידה אותי. גם ההצגה וגם הראיון הזה. אבל זה המסר שלי. אנחנו, כחברה, צריכים להבין שיש ילדים שנשלחים למקום שבו לא משנה מה דעתם הפוליטית, מאיפה באו או מה הם עושים - הם חווים כרגע מקום נורא, ויהיו לזה השלכות. אנחנו, מצידנו, חייבים להתייחס לזה, לתת לזה מקום, ולצערי גם לנרמל את זה, כדי שאף אחד פה לא ירגיש שהוא איזה דפוק".
אירועי 7 באוקטובר הציפו חרדות ישנות?
"היו לי חרדות בעיקר לפני כמה שנים. הייתי חולם שאני נאבד עם הטנק שלי בתוך עזה ואני לא מוצא את המ"מ שלי, או שאני קם פתאום ואומר 'אני במלחמה עכשיו'. היום אני עטוף. הסביבה שלי מכירה את הסיפור שלי. דר, אחת המתנות הכי גדולות בחיי, מבינה, רואה ומקבלת אותי כמו שאני".
ההצגה "Man Up" עדיין רצה באוזן־בר בתל אביב (הקרובה תעלה ב־18.9). "בהצגה האחרונה היה כל הסגל שלי מהשריון והיה נורא מרגש. הם פשוט הודו לי. אני גם מזכיר שם את אחד האנשים שהערצתי, נצר שמחי, שב־7 באוקטובר היה בירח דבש, חזר להילחם ונהרג בקרב בצפון הרצועה. כולנו מעריצים אותו".
גרינברג: "תוך כדי הלחימה הרגשתי שאני מתפקד ולא מתפקד. פתאום נלחצתי מכל דבר קטן ולא הצלחתי לעשות תרגולות הכי פשוטות. לא מצאתי את עצמי. הייתי פשוט ילד בן 19 שנכנס למקום שקשה מאוד לצאת ממנו אותו דבר"
תרפיה בריקוד
אור (24) גדלה בתל אביב, בבית שעל חוף מציצים. בצבא היא שירתה ביחידת המודיעין 8200 ובהמשך עברה כמה קורסים במשחק והתפוצצה על המסך הקטן בסדרה "מלכת היופי של ירושלים", שהגיעה גם לנטפליקס, ובה נכנסה לתפקיד הראשי והמהפנט של לונה פרנקו.
לאחרונה היא הצטלמה לסדרה הברזילאית בדיסני פלוס "איך להיות קריוקה", שבה היא מדברת בפורטוגזית לאחר שלמדה את השפה לצורך הסדרה. היא מגלמת שם ישראלית שסיימה צבא, מתחמקת מהצטרפות לעסק המשפחתי של הוריה, בורחת לריו, מתאהבת בפאבלות ומחליטה להישאר שם. בפסטיבל ירושלים הקרוב יעלה בבכורה "מכולת", סרטו של יובל שני, שבו היא משחקת לצד עידו טאקו ואדם גבאי.
אור: "המלהקת אמרה לי 'היי, מאיפה באת? את על מזוודות'. סיפרתי לה שחזרתי מישראל, מצילומי סדרה על 7 באוקטובר, והיא עשתה פרצוף נגעל, מרוחק, מנוכר. היה ברור שאין לי סיכוי באודישן, וגם למי אכפת מהאודישן עם איך שהיא מסתכלת עלי"
כשאנחנו מדברים על הפוסט־טראומה של גרינברג ניכרת בעיניה הבעה של הזדהות, ולא במקרה. "אצלי זה קרה בעקבות פיגוע שהיה ב־2016 בבר בדיזנגוף", היא מספרת. "זה היה היום האחרון של השנה, הייתי בת 16 ונסעתי באוטובוס לצופים. הייתי שקועה במחשבות על מסיבת הסילבסטר ועל השמלה שאלבש, האוטובוס נעצר ברמזור אדום, ואז - בום!
"זה היה טבח של אדם שרץ וירה לכל עבר. באותו הרגע קפאתי, ואישה מהאוטובוס משכה אותי למטה ונשכבנו על הרצפה. לא נפצעתי פיזית, אבל פוסט־טראומה זה ספקטרום רחב מאוד, וזה נגרם גם על ידי פיגוע טרור.
"אני זוכרת שבאותו היום נסעתי לצופים, דאגתי לחניכים שלי וחזרתי הביתה. שנה לאחר מכן הלכתי לאבחון אצל פסיכיאטר, ומכל מה שקרה קודם לכן אין לי זיכרון. לא יודעת מה קרה בשנה הזאת. איכשהו הייתי על אוטו־פיילוט, עד שההורים שלי בסוף שמו לב. הייתי ישנה עם סכין מתחת לכרית, היו לי סיוטים ולא הייתי יכולה ללכת לבד ברחוב. לא הייתי עוברת בדיזנגוף ולא הייתי מוכנה לעלות על אוטובוסים. הייתי בודקת את הבית מיליון פעם, וכשיצאתי הייתי בודקת טוב־טוב את הרחוב. באבחון מצאו שאני פוסט־טראומטית. התחלתי טיפול שעזר מאוד, ורק בצבא זה שוב נפתח. לא הייתי פייס־טו־פייס בקרב, אבל זה שוב הציף".
ואיך התמודדת עם זה?
"הלכתי לקורס משחק", היא צוחקת. "ביקשתי מהמפקד שלי ללכת פעם בשבוע, וזה מאוד עזר. אני מתחברת מאוד למה שעפר אמר קודם, שהוא לא רוצה להרגיש משוגע. אני זוכרת שחברים שלי בתיכון לא הצליחו להבין אותי. אצלי התקף פוסט־טראומה בא לידי ביטוי בניתוק. אני קופאת. אין עם מי לדבר, בראש שלי אני רואה תרחישים איך מגיע מחבל מכל כיוון, ומה אני עושה, איזה חלון אני פותחת, מה אני זורקת עליו. פותרת בראש תרחיש אחד - מייד בא אחר, ובזמן הזה אני קפואה".
מה מצבך מאז 7 באוקטובר?
"הכרתי אנשים שנרצחו במסיבה בנובה (יונתן זיידמן, ליאם שרם ואורון ביילין; מ"כ). אלה אנשים שצבעו את הנעורים שלי והיו חלק משמעותי בתיכון שלי. הסרטונים שהתחילו לצאת ב־7 באוקטובר היו פשוט כל הסיוטים שלי שהפכו למציאות. הרגשתי פאניקה נורא גדולה. לא אהבתי מסיבות טראנס לפני זה, אבל מאז אני כל הזמן הולכת לרקוד, בכל הזדמנות, רק כדי להנציח את המורשת שלהם.
"זה אולי נשמע נאיבי, אבל במסיבות האלה אני מרגישה שהגוף שלי שם ושהם יכולים לרקוד דרכי. בכל פעם שיש לי התקף חרדה אני אומרת לעצמי 'את יכולה למות בכל רגע, את יודעת את זה, אז תבחרי לחיות עכשיו'".
בפסטיבל הסרטים באורלנדו זכה "כיסופים" בפרס הסרט הזר הטוב ביותר ובפרס הצילום. בהמשך הוא זכה גם בפסטיבל הסרטים בקפריסין בפרס הסרט הטוב ביותר, בפרס המוזיקה ובפרס העריכה. אור נסעה לאורלנדו עם במאית הסרט קרן נחמד, ובפאנל שנערך שם לאחר ההקרנה הן לבשו חולצות עם כיתוב שקורא להשבת החטופים. "התקשרנו למשטרה המקומית לפני כן, ביקשנו שיהיו שוטרים שיגנו עלינו, והם היו הכי חמודים וליוו אותנו לאורך כל הפסטיבל. עלינו עם החולצות שקוראות להשבת החטופים ודיברנו על המצב ועל החטופים גם בנאום הזכייה. רצינו רק להציג את הסרט ואת מי שאנחנו - ישראליות, ציוניות".
אור: "הפוסט־טראומה גורמת לי לניתוק. אני קופאת. אין עם מי לדבר. בראש אני רואה תרחישים על מחבל שמגיע ומה אני עושה, איזה חלון אני פותחת, מה אני זורקת עליו. אני פותרת תרחיש אחד, מייד בא אחר, ובזמן הזה אני קפואה"
הכל מטרגר
החיבור לישראליות נמצא אצלה עמוק בדנ"א, כמי שנולדה וגדלה בבית על חוף מציצים, שבו צולמו סרטי הקאלט של חבורת לול. בקרוב הבית ייהרס לטובת חניון. "זה כנראה הקיץ האחרון שלנו בבית הזה, שסבא שלי קנה בשנות ה־50", היא אומרת בצער. "העירייה רוצה לבנות בשטח הזה עוד חניון, ומעיפים את המשפחות כמו שעשו בעוד מקומות בעיר, וזה עצוב.
"נולדתי וגדלתי בבית הזה, שצילמו בו את 'מציצים', את 'הצילו את המציל' ועוד כמה סרטי בורקס. גדלתי על הסיפורים והתמונות, ובגלל זה עצוב לי. מילא תקחו את זה ותעשו מזה מוזיאון לסרטי בורקס שנכחדו מהעולם, מעין מוזיאון בוטיק על הים, על חבורת לול ועל הבוהמה של פעם. שימור מורשת אריק איינשטיין. אבל לקחת כזאת פנינה תל־אביבית ולהפוך אותה לחניון?".
ובכל זאת, היא מסרבת להתייאש מהמדינה, ממוסדותיה, משירותיה ובעיקר מאנשיה. "בסוף, אין על עם ישראל בעולם", היא אומרת. "אחרי שחייתי בחו"ל, אני מבינה הרבה יותר טוב שאין על העם שלנו, אין על האנשים כאן. הלב הפועם של כדור הארץ נמצא כאן. בחיים לא הייתי יותר גאה להיות ישראלית מאשר עכשיו".
גרינברג: "הבעיה היא שמאז 7 באוקטובר הכל מטרגר, הכל על הקצה, וזה בא לידי ביטוי אפילו בחיכוכים היומיומיים בין בני האדם, למשל בכביש. אנחנו חברה נפיצה כרגע. אפשר לראות את זה אצל כולם".
אור: "זה נכון. אני יכולה להיכנס היום להתקפי פוסט־טראומה של שעות. מצד שני, מאז 7 באוקטובר אני משתדלת דווקא להבין איך בכל זאת אפשר לחיות כאן, להעריך את החיים, לבחור בהם".
Maya19.10@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו