בתים צמודי קרקע של פעם ובתים צמודי קרקע מהעתיד משתלבים זה בזה בין החורשות של מרכז טבעון. הרחובות גולשים מטה אל העמק, ואי־שם במרחק חיפה היא צללית מאובכת ועכורה. בטבעון הטבע צלול יותר, והחיים פשוטים יותר ואפשר למצוא חניה די בקלות.
על השלט הגדול כתוב "בלומה", אבל לא פשוט למצוא את בית הקפה הזה במרכז המסחרי. פעמיים חלפתי ליד הסמטה, עד שהבנתי שהוא צמוד למוסך שמסתיר אותו. הזוי מצד אחד, אבל מצד שני - למה לא? במקום לחפור למוסכניק, אפשר לשבת בבית הקפה, עם אספרסו חזק וביטלס בעוצמה חלשה ולהתערות בין המקומיים.
מבין כולם קל מאוד לזהות את מארק אליהו. מי שראה אותו בהופעה, יזהה מייד את החיוך הנדיר. והוא היחיד שיושב על כיסא כמי שמרחף בענן מעל האירוע. עם משקפי שמש אופנתיים ותלתלים מדוגמים מהטבע הוא נטמע בקלות בין הצעירים, המחפשים את דרכם בחיים ובעולם.
אבל המראה הנערי שלו מטעה. גם אם לא הכרתם את שמו, בוודאי שמעתם אותו מנגן בשירים של ריטה, עידן רייכל ואמיר דדון. ובמקביל - הוא אחד הכוכבים הגדולים שישראל מייצאת, עילוי מוזיקלי שממלא אולמות בכל יעדי התיירות הישראליים, וגם במקומות שקשה לבטא את שמם. ועדיין, לרוב הישראלים, ממש כמו באי בית הקפה בטבעון עיר מגוריו, אין מושג מי הבחור החביב שמזמין תה ירוק, מדבר על מוזיקה בהתלהבות של נער ומנגן בקלילות אצבעות, עם עומקים של ים עתיק.
רגע לפני שהוא מופיע בקונצרט עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית בהיכל התרבות, ולאחר מכן יוצא לסדרת הופעות עם תזמורות פילהרמוניות ברחבי העולם, אנחנו נפגשים לשוחח. רק עכשיו הוא חזר מסיבוב הופעות מוצלח בסין, ונראה שהוא מתאקלם לאיטו.
מה גילית בסין?
"פגשתי שם מוזיקאים עם הרבה אופי ואומץ. ביום־יום הסינים עצורים ומאופקים, אבל באמנות הם פורצים החוצה. הרגשתי שדרך המוזיקה בפרט, והאמנות בכלל, הם מצליחים להביע רגש עמוק, ויש להם קשת רחבה של רגשות. כשניגנתי עם נגנים סינים זה הזכיר להם מוזיקה מבית סבא, מוזיקה שהגיעה מאזור משותף. יש שם כל כך הרבה עמים, אבל איכשהו המנגינות והמלודיות האלה מובנות להם. הם יודעים איך לצאת מעבר לחוקים. איך לפרוץ עם המנגינה, ולקחת ולעשות הרבה מהלכים נועזים עם הרבה אומץ".
הופעות גדולות בטורקיה
אבל בשאר העולם המציאות לא פשוטה כל כך. אחרי שנים של עשייה, אליהו הפך לאחד המוזיקאים הישראלים המצליחים והמוערכים בעולם. בטורקיה, באזרבייג'ן ובשאר ארצות המסתיימות ב"סטן", הוא נחשב לאחד המחדשים הגדולים של המוזיקה המסורתית.
"בתחילת השנה היו לי הופעות גדולות וחשובות בכל רחבי טורקיה, עם הלהקה ועם תזמורות סימפוניות. כשהחלה המלחמה - כל ההופעות בוטלו. עשינו טור בסין וטור של 17 הופעות באירופה. האולמות היו מלאים, והמון קהל הגיע. אני יודע שבחוץ היה רעש, אבל הרגיש לי שהתקשורת מתמקדת במיעוט הזה שעושה את הרעש. בהופעות ראינו אנשים מכל הקצוות: חבר'ה עם כיפות ונשים מוסלמיות עם חיג'אב, בלי שום הפרדה ביניהם.
"בלונדון ניגשו אלי שתי בחורות אחרי ההופעה ואמרו לי שהחבר'ה הטורקים ארגנו חרם על ההופעה ועשו קמפיין גדול מאוד, שבו המליצו לא ללכת להופעה של מארק אליהו. אבל שתי הבחורות קנו את הכרטיסים ממש לפני שכולם נמכרו. הן התלבטו, אבל בסוף אמרו: חרם או לא, אין מצב שאנחנו מפספסות את המוזיקה שלו. אז הן באו להופעה, אחת מהן עם כאפייה פלשתינית".
איך אתה מאזן חיי הרפתקאות כאלה בדרכים, בין מחאה לרגעי שיא מוזיקליים, לילה אחר לילה במקומות אקזוטיים, עם חזרה לחיי משפחה וישיבה בבית הקפה הרגוע פה ליד המוסך בטבעון?
"המהות שלי זה להיות נווד מוזיקלי, משבט הלוי, דרוויש, או איך שלא קוראים לזה. החיים בדרכים יכולים להיות מאוד מתישים. אבל זה כמו פעם, כשהיו ציידים־לקטים. הגבר או האישה, תלוי באיזו תרבות, היו יוצאים ללקט שבועיים ואז חוזרים הביתה לבסיס שלהם. גם זו מהות. צריך את ההפרדה בין העולמות. אני לא עושה טורים ארוכים מאוד, ומקפיד לחזור לאדמה. התחתנתי צעיר, בגיל 24 כבר הייתי אבא עם ילד בן שנתיים, ואשתי היתה בהיריון.
"חיינו בתל אביב, ניגנתי כל היום ועבדתי עם אמנים. כשלא ניגנתי, הייתי מלמד. הכל היה סביב מוזיקה ועבודה. מסביבנו לא היו חבר'ה בגילנו עם ילדים. הבנו שזה לא ממש החיים שאנחנו רוצים לחיות, ועברנו לטבעון. אני מקפיד ליצור איזון בין המוזיקה למשפחה, זה נכון לי ככה. בשביל שעץ יצמח גבוה, הוא צריך שורשים עמוקים. עץ עם שורשים קטנים וגזע דק מתנועע ברוח, לא מצליח לצמוח נכון. אז המשפחה היא הבסיס שלי, וכיף לי בטבעון! רגוע כאן, ואווירת טבע שתמיד קרוב. הטבע מאוד משפיע על היצירה שלי. בעיר היצירה היא אחרת".
בין הרוחני לגשמי
בדיוק כמו המוזיקה שלו, מארק אליהו מדבר בשכבות מקבילות. הרוחני והגשמי רודפים אצלו זה את זה, במשחק תופסת אינסופי. רגע אחד הוא הכי כאן, ובמשנהו - הוא אי־שם בעולמות העליונים, שבהם החומר פושט צורה והופך לדבר הכי טהור שיש - מוזיקה. אבל כדי להבין איך נולד כוכב בינלאומי שפורץ עמוק מתוך המסורת ומצליח לחדש אותה, צריך לצלול לסיפור חייו הייחודי.
"התחלתי עם המוזיקה בגיל 4. לא גדלתי בבית מסורתי. זה היה חינוך קומוניסטי, שני ההורים מדגסטן, אבא יהודי הררי ואמא יהודייה מזרח־אירופאית. אמי פסנתרנית קלאסית, ואבי היה בעברו בעולם הקלאסי־מערבי והתעסק במחקר של מוזיקת היהודים ההרריים. כשהייתי בן 6, הגענו לישראל ונדדנו בארץ. חיינו בנתניה, בתל אביב, בפתח תקווה ובערד. הכל סביב מקומות העבודה של ההורים".
על איזה כלי למדת לנגן?
"גדלתי על כינור קלאסי, פסנתר ומוזיקה אירופית. מגיל 4 ועד 15 ניגנתי בכינור קלאסי בלי שום מוזיקה אחרת. בנעוריי התחלתי לשמוע פופ ורוק. בגיל 14 התחלתי ללכת למסיבות טראנס ואסיד ולמסיבות טבע. זה הביא לכאסח מוזיקלי. ההורים שלי שמעו אופרה ומוזיקה קלאסית, ואני שמעתי מייקל ג'קסון ופרינס ושמתי פוסטרים על הקירות. יום אחד אבא שלי התעצבן - 'זו עבודה זרה', ותלש לי את כל הפוסטרים".
אז כבר בגיל הנעורים היית בעניין של מוזיקה אלקטרונית? זה מפתיע.
"בטח. הייתי שם טראנסים שהרעידו את כל השכונה. זה אולי מפתיע לאלה שחושבים שבשנים האחרונות 'התמסחרתי' כששילבתי סינתיסייזרים ואלקטרוניקה בתוך המוזיקה שאני עושה, אבל לא, תמיד היתה לי נגיעה במוזיקה אלקטרונית".
ומתי הגיע מרד הנעורים מול הוריך? לא הכרזת שאתה רוצה להיות עורך דין או שחקן?
"נראה לי שגם ההורים שלי רצו שאבחר מקצוע אחר, חוץ ממוזיקה. היתה לי להקת רוק - זה היה מרד הנעורים שלי", צוחק מארק. "כשעברנו לפתח תקווה הייתי פריק, עם חולצה קרועה, שרשרת פיס ושיער ראסטות ארוך. הייתי נוסע לפסטיבלים וגדרינגס. גם הטראנס היה נוכח מאוד בחיי. היו לי סינתים והייתי מנגן ומשחק איתם. ביום הראשון בכיתה קלטתי שכל החבר'ה עם שרשראות ושומעים מוזיקה טורקית כבדה. ופתאום, באחד השירים של איברהים טאטליסס, שמעתי את הבאגלמה. הצליל היה מתוק וריגש אותי! התלהבתי והתאהבתי. במזל, אבא שלי בדיוק נסע לטורקיה וקנה לי את הבאגלמה הראשונה שלי. התחלתי לעשות ג'אמים עם עצמי ולמדתי לנגן על הכלי הזה".
אלא שכאן מגיע טוויסט נוסף בעלילה.
"שמעתי שרוס דאלי עומד להגיע לארץ. דאלי הוא מוזיקאי אירי שהתאהב במוזיקת הבלקן, יוון וטורקיה. מאסטר ענק שמנגן גם על באגלמה. שמעתי את ההופעה שלו ואת הסגנון שלו שערבב תרבויות שונות, ואמרתי: וואו, ככה אני רוצה לנגן, זה מה שאני אוהב. הייתי יושב ומנסה לנגן את זה בבית, וזה לא היה זה, אז החלטתי שאני רוצה ללמוד אצלו".
אתה גורם לזה להישמע נורמלי. אני לא מסוגל לדמיין את הבת שלי, בגיל 15, אומרת לי: "אבא, אני רוצה לנסוע לארץ אחרת, ללמוד לנגן על איזה כלי אזוטרי של זקנים, אצל איזה אמן ביוון", ואני בטח לא רוצה לחשוב על התשובה שהייתי נותן לה. עכשיו, כשיש לך ילדים, היית מאפשר להם לצאת ככה לעולם?
הוא צוחק, משועשע. "אני יודע. זה לא הכי נורמלי. מצד שני, כבר לא הייתי ממש בבית הספר, וזה מאוד משך אותי. זה גם די מקובל במוזיקה במזרח שאתה הולך לחיות אצל המאסטר ולומד ממנו. אצל דאלי היינו רק אני ומוזיקאית אלבנית, שבאה ממשפחה של מאפיונרים. הוא לקח אותה תחת חסותו, וכיום היא אחת הנגניות הגדולות בעולם על סאז. מעבר לכך, המהלך הזה שם אותי בחברה הרבה יותר מבוגרת ממני. רוב האנשים שם היו בוגרים ממני לפחות בעשור, וגם באתונה מצאתי ביטוי לחיי השכונה: כדורגל, מכות ובנות", הוא צוחק, ועיניו נוצצות לרגע כשהוא נזכר במשובות נעוריו. "אבל מצאתי משהו בוגר יותר. משהו שמשך אותי - את המוזיקה".
מאסטר אחד וכלי אחד - זה סיפור שמספיק לקריירה שלמה, אבל אז אתה הולך עוד כמה צעדים עמוק יותר אל תוך הבלתי נודע.
"אחרי חצי שנה באתונה רוס דאלי השמיע אלבום של ביל אלייב, מאסטר הקמנצ'ה. הייתי כולי בצמרמורות ובחוויה מיסטית־רוחנית, כאילו אני מכיר את הצליל הזה מהעומק שלי. התקשרתי לאבי, נלהב לחלוטין, ואז הוא סיפר לי שסבא־רבא שלי היה נגן קמנצ'ה. הרגשתי שזה העניין, שזה שלי. אז בעקבות החוויה הזאת נסעתי לאזרבייג'ן, ללמוד את הקמנצ'ה, הכינור האזרי או הפרסי, תלוי את מי שואלים, אצל אדלט ואזירוב".
כיום, אחרי המהפכה שעשית עם הכלי הזה, יש נגן קמנצ'ה כמעט בכל הרכב אתני. זה נראה כלי ממש מגניב להמון חבר'ה צעירים, שכולם רוצים להיות מארק אליהו הבא. אבל אז, מי ידע מה זה קמנצ'ה בכלל ושיש לו כזה פוטנציאל?
"כשהתחלתי לנגן על קמנצ'ה, גם באזרבייג'ן לא היו ממש נגנים שלו. הדור הצעיר לא התקרב לזה, באקדמיה למוזיקה היו משהו כמו 300 תלמידים שלמדו לנגן בטאר, ולקמנצ'ה היו אולי עשרה תלמידים. המקומיים צחקו עלי: אתה משוגע לגמרי? באת ללמוד את הכלי הזה? קמנצ'ה זה כלי של זקנים. וכולם ניגנו עליו בצורה מסורתית, במסגרת המנגינות האזריות והמקאם האזרי. לא היה לזה קהל אז. זה היה ז'אנר של מוזיאון, ולהופעות הגיעו 20 איש לכל היותר".
איך מתחיל המסע להביא כזה כלי עתיק ונסתר אל מרכז הבמה?
"כשהגעתי לאזרבייג'ן, הבנתי שנחתי בתוך תרבות עם המון קודים שלא הכרתי. הגעתי עם ראסטות באמצע הלילה, ומכר של אבא שלי אסף אותי משדה התעופה. הדבר הראשון שהוא עשה, בחמש לפנות בוקר, זה לקחת אותי לספר עם שיני זהב. שם הורידו לי את כל השיער. זו טראומה לבחור צעיר. לא היו לי שם חברים. גרתי בבית של המורה שלי, באותו החדר עם שני הבנים שלו. מים וחשמל היו רק בין חמש לשש בבוקר ובערב. כילד ישראלי, אלה היו תנאים שלא הכרתי. זו לא אזרבייג'ן המודרנית. היום אוהבים אותנו שם, אבל אז היה די מסוכן להיות שם יהודי".
היה לך קשה המעבר מהבאגלמה לקמנצ'ה? אלה שני כלים מאוד שונים: זה כלי פריטה אופקי, וזה כלי קשת אנכי.
"הייתי צעיר ובאתי עם כל הנגינה על כינור קלאסי, הרוק והטראנס. היתה בי אהבה מטורפת לצליל של הקמנצ'ה. הייתי יושב בבית של המורה שלי, מתאמן 16 שעות ביום, ובלילה הולך לישון עם טראנס באוזניות. אשתו של המורה האכילה אותי וכיבסה עבורי, אבל היתה אומרת לי, 'מארק, לא ייצא ממך כלום. קמנצ'ה מתחילים לנגן בגיל 4, ואם לא - פספסת את הרכבת. אתה מזייף ואתה לא בכיוון'.
"למזלי, המורה שלי האמין בי. הוא היה מתערב עם מוזיקאים מקומיים, אלו שאמרו שאני אף פעם לא אנגן על הקמנצ'ה כמו נגן אזרי. אמרתי לעצמי שאם זה נכון, אולי כדאי שאפתח את הסגנון שלי. בכל מה שלמדתי, חשבתי איך אפשר לעשות את זה אחרת. היה לי מזל שהמורה שלי אמר לי, 'תעשה את זה בדרך שלך', למרות שכל החברים שלו אמרו לו - 'מה זה? הוא לא מנגן כמו שנגנים מסורתיים אמורים לנגן'. אבל המורה שלי הבין. הוא אמר לי כבר אז, 'אני מהמר עליך, אתה תהיה נגן הקמנצ'ה הגדול בעולם'".
זה חשוב שהיה מישהו שהאמין בך בתחילת הדרך, אבל איך מצאת את קולך בעולם כה שמרני?
"יש קשר עצום בין התרבויות של הודו וצפון אפריקה. זו אותה שפה. יש את הרגאה, המקאם וה־אלה, שאיכשהו באים מאותו שורש. כמו שבמוזיקה קלאסית יש אסכולה איטלקית ואסכולה וינאית, אבל ביחד זו מוזיקה אירופית. כך זה גם במזרח: אותה תרבות, שמגיעה ממקומות שונים. הבנתי שהמסורת שמרה על עצמה באמצעות העברה מדור לדור, שאסור לשנות ולהזיז כלום, ושהכל חייב להיות אחד לאחד. זה מה ששמר על המוזיקה הזאת מאות שנים, כי לא היו הקלטות ולא היה אפשר לשמור את זה אחרת. הגעתי ללמוד אצל הדור האחרון שהעביר כך את המסורת, אבל שמעתי משהו חדש בראש. ניגנתי על הקמנצ'ה את 'האביב הבוכה'. מתחתי את זה לכיוונים שלי, וכיף לשמוע היום שנגני קמנצ'ה מנגנים כמוני ואת הקישוטים שלי".
אני זוכר שהייתי בבאקו, בירת אזרבייג'ן, וראיתי פוסטר ענק של ההופעה שלך מול הארמון בעיר התחתית. זה שימח אותי לראות אמן ישראלי כל כך משמעותי שם. עכשיו אני גם מבין שההופעה בבאקו היתה לגמרי הניצחון שלך על כל המורים והשמרנים, שאמרו לך "אסור" ו"לעולם לא תהיה". מצד שני, קצת הופתעתי מהפער בין כמה שאתה ידוע ומוערך בחו"ל לבין העובדה שאתה בקושי מוכר בישראל.
"מבחינתי, לב העניין היה ותמיד יהיה המוזיקה. ברמה הפרטית לא הלכתי לשום ריאליטי, והיו הצעות. נכון, זה עושה אותך מאוד מוכר. אבל מבחינתי ללכת לשם זה ללכת הצידה מהדרך הנכונה. יש לי הרבה קהל בעולם, וגם בארץ יש קהל שגדל משנה לשנה. זה ממש מרגש לראות שמשהו 'אינסטרומנטלי', רק מוזיקה, לא ממש שיא המיינסטרים, מגיע להכרה ולהופעה בהיכל התרבות".
בישראל מגדירים אותך כמוזיקת עולם, אבל בעולם אתה מוגדר כמוזיקה ישראלית. מהי מוזיקה ישראלית בעיניך?
מארק צוחק, ומרצין: "יש פה פאזל שמפוזר על כל המרחב התרבותי. מוזיקה ישראלית זה המון דברים, זה כל מה שקיים כאן, וזה החיבור ביניהם. אבל זה גם לוקח המון זמן, שנים של ניסיונות, עד שזה מתגבש, כמו בתרבויות אחרות. לכן הבנתי כבר בגיל צעיר שהייעוד שלי זה לחבר קצוות ורעיונות. אף פעם לא היה בי הרצון להיות טהרן - הרעיון היה לחבר אנשים ותרבויות. ויש משהו שמחבר את כולנו - וזה המוזיקה".
הולך בעקבות אבא
"עשיתי פרויקטים שבהם הבאתי מוזיקאים מכל העולם לישראל. את ראש האסכולה של ואראנסי; את המאסטר הכי גדול של המוזיקה העות'מאנית; את לובנה סאלמה, ערבייה מישראל; ואת ר' דוד מנחם. הפגשתי את כולם לכור היתוך ביצירה משותפת, עשרה ימים במשכנות שאננים בירושלים, מהבוקר עד הלילה. כל אחד מדבר בשפה שלו, וחלק אפילו לא יודעים אנגלית. אבל מרגע שנכנסו לנגן הכל היה ברור בתוך דקה, נהיינו משפחה! הבנו אחד את השני לעומק, באינטימיות מלאה. היה לי חשוב להנגיש את זה למוזיקאים ולתלמידים. לכן עשינו הופעות של זה בארץ".
נראה שגם בתחום החינוכי אתה הולך בעקבות אביך, פרץ אליהו, אחד המוזיקאים הנפלאים החיים בינינו, ומורה שהעמיד הרבה מאוד תלמידים. ראיתי אותך מנגן איתו לפני הרבה שנים, כשהיית ממש נער, וחשבתי שהוא מגדל אותך להיות כמו דני אבדיה של עולם המוזיקה, כדי שתגיע הכי רחוק שאפשר. כיום אתה הכוכב, והוא מנגן איתך על הבמה בכל סיבובי ההופעות. איך ההרגשה לעבוד ולחלוק אותה במה עם אבא?
"בנעוריי היינו משפחה נורמטיבית. שני ההורים שלי עם חינוך סובייטי קשוח מבריה"מ. הייתי ילד מפתח כי הם עבדו קשה והייתי הרבה לבד ומסתובב. כשנסעתי ללמוד אצל רוס דאלי הם תמכו, מימנו והאמינו בי. זה יצר יחסים שהם הרבה מעבר להורים וילד. כשחזרתי לארץ, זה הפגיש אותנו בצורה שונה. פרץ הוא כמובן אבא, אבל הוא גם מורה, וגם מאסטר וגם קואוצ'ר, שעזר לי תמיד להתמודד עם הקשיים.
"זה יצר מרחב חברי. כשחזרתי מהלימודים הוא שם אותי כסולן, עם הנגנים הכי ידועים ונחשבים והפילהרמונית. הוא אמר לי לפני ההופעה: 'מארק, תהיה ערס, אל תפחד, צא לסולואים'. וכך אני גונב את הבמה, ואבא שם כדי לעודד אותי. כשהתחלתי עם ההופעות, שאלתי אותו אם הוא רוצה להתארח. עם הזמן זה צמח. לכל אחד מאיתנו יש סגנון משלו, אבל יש בינינו שיתוף מוזיקלי עמוק - לא רק של אבא ובן, זה חיבור שהוא מעבר. הוא הבן אדם שהכי מבין אותי, ואני הכי מבין אותו. על הבמה הנגינה שלנו משתלבת, זה נהיה כמו כלי אחד, וזה ממש מרגש".
החודש אתה עורך הופעה עם הפילהרמונית בהיכל התרבות. מרשים מאוד להביא מוזיקה אינסטרומנטלית, מזרחית וישראלית, להיכל הזה. עם כל ההקשרים והקונוטציות - מה משך אותך לעשות את זה?
"תזמורת זה עומק וגודל מעבר למה שאנחנו עושים ברגיל. זה מטעין אותך באנרגיה אחרת. כל כך הרבה נשמות נפגשות יחד. זה כוח גדול יחד, וזה עף גבוה. למרות שזו תזמורת פילהרמונית, זה עדיין נותן לי תחושה של שבטיות, של הרבה מאוד אנשים שמתכנסים ביחד לצורך עשיית טוב, והכוח הוא עוד יותר גבוה. תמיד חשתי שהעניין המרכזי במוזיקה הוא החיבור. התחושה וההבנה שאנחנו, כל בני האדם, ערבים זה לזה, לא משנה איזו דת, איזה לאום, איזו תרבות. כולנו מחוברים במהות הפנימית, ולכן כולנו גם משפיעים זה על זה.
"המוזיקה בשבילי היא כלי. דרכה אני יוצר חיבור בין אנשים, כי אין באמת גבולות בינינו. אני מתרגש מהמחשבה לראות נשים וגברים, דתיים וחילונים, יהודים וערבים, יחד, ולדעת שכל ההפרדות ביניהם הן דמיוניות בעולם הנפש והרוח".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו