ג'ו, לך הביתה

כבוד הנשיא ביידן דוהר במהירות שיא במורד המגלשה הקוגניטיבית. חדי העין הבחינו בכך מזמן, אבל זכו לקיתונות של ביטול מצד בעלי העניין שחפצו בכך שיישאר במשרתו. אני דיברתי על זה בתקשורת כבר לפני שלוש שנים, וזכיתי לנחרות בוז מצד קולגות. לא התרגשתי, כי ידעתי שאני צודק. פיתחתי בזמן ההוא רגישות לדמנציה, מפני שראיתי אותה ממש מקרוב, אצל אמי ואבי ז"ל.

ראיתי את הסימנים הקטנים, את המבטים האבודים, את אובדן הכיווניות (אוריינטציה), את הבלבול בזמנים ובמקומות, בזיהוי אנשים - כל החבילה שניתנה לאדם שהאריך את חייו יותר ממה שהתכוונה האבולוציה.

מצבו של ביידן הוא טרגדיה. קודם כל לו עצמו. עד שאדם מגיע לפסגת חייו, והנה הוא לא יכול למלא אותה. כמו שחקן שנפצע בתחילת המחצית השנייה, ומתעקש לצלוע עד שריקת הסיום. גם למשפחתו, שרואה את מקור האור של המשפחה משתנה במהירות והופך להיות מקור למבוכה.

וכמה עצוב שבמקום להגיד לו - ג'ו, הגיע הזמן ללכת הביתה, הם, היא, מתעקשת למשוך עוד, עד לחורבן המוחלט. כמה אגואיסטי. ועוד מחשבה - כמה ברור שהנשיא נשלט בידי אחרים, מתומרן בידי כוחות נעלמים, אובאמיים. נוח להם שהוא ככה, קל להשפעה. כמה אין חמלה בעולמות הכוח.

אבל הטרגדיה הגדולה בעיניי, חוץ מאשר לעולם החופשי וכל זה, היא לדמנציה. מחלה ארורה שאין בה שום דבר מצחיק. אבל עכשיו כל הלשונות הרעות מתבדחות על מצבו של הנשיא ומחלתו, והופכות את כל עניין ההידרדרות הקוגניטיבית לחוכא ואיטלולא, עד שזה יגיע אליהם, ונראה אותם מאטללים אז. יש כמה מחלות שניצבות בראש טבלת הדברים שבן אדם לא רוצה שיקרו לו. במקום הראשון, בפער, ALS. זאת המחלה שלוקחת מהאדם את גופו ומשאירה את מוחו חד. קצת מתחתיה - אלצהיימר ואחיותיה לבית דמנציה, המשאירות את הגוף תקין, אך מרוקנות אותו מבפנים מזהות וממחשבות. אחר כך באות כל מחלות הגוף הסופניות, סרטן למיניו, מחלות לב וכלי דם, פרקינסון, טרשת, ועוד ועוד, עד לצינון הסוגר את הרשימה.

אבל הבעיה המרכזית והמיוחדת בדמנציה היא התמעטות ההכרה, אובדן הכבוד העצמי, מחיקת הזהות הקודמת, הטביעה האיטית אל תוך חשכת השכחה, והשנים הארוכות שעוברות עד שהאור כבה סופית.

ואני חושב, אם זה חלילה יקרה לי, הייתי רוצה לסיים יפה, לפני שלא אכיר את אשתי ובנותיי. אני רוצה לקחת כדור ולקצר הליכים, אם אזכור איפה שמתי אותו. ולג'ו אני אומר - לך הביתה. שמור על כבודך. לך, לפני שיגיע שלב החיתולים הנשיאותיים.

הספוג

במציאות הישראלית הנוכחית, שבה אין קשב לאף אחד ולכלום, שבה אנשים נושאים את כאבם החריף ואין מי שיטה להם אוזן ולב, יש זוג אחד שממלא ככל יכולתו את חלל ההאזנה המכילה שאיננה. אלה הם כבוד הנשיא יצחק הרצוג ורעייתו מיכל.

הם יוצאים כמה פעמים בשבוע, בכל שבוע, ממעונם הנאה ברחוב הנשיא בירושלים, נכנסים לרכב השרד ונוסעים לפגוש אזרחים: הורים שכולים, משפחות חטופים, קהילות מפונות, כל סוגי המצוקות. הם באים ומקשיבים. הם הלב של המדינה בימים שבהם בממשלה יש מעט שרים ושרות שזוכרים שהם קודם כל בני אדם, אחר כך תפקיד. הם הספוג הסופח את כל הכאבים.

זכיתי השבוע לסעוד ארוחת צהריים עם הזוג הנשיאותי. רק אני והם, בדירת השרד אשר בבית הנשיא. למה הזמינו דווקא אותי? אין לי מושג, אולי כי בדיוק הגיעו לאות גימ"ל. ישבתי איתם, אכלתי בורגול וחציל טעימים לתפארת, והקשבתי למקשיבים.

סיפרו לי על כל מיני מפגשים שהיו להם לאחרונה. מדהים. לשניהם יש זיכרון פנומנלי ואמפתיה אקספוננציאלית, והם ידעו לדווח על כל אחד ואחת שישבו איתם במעגלי שיח רבי־משתתפים בכל מיני מקומות בארץ, זוכרים שמות, סיפורים אישיים, הקשרים לאנשים אחרים, מארג של ישראל האנושית אצלם בראש. כאחד שלא זוכר שמות של קרובי משפחה מדרגה שנייה, זה היה מיצג מדהים.

בכלל, הבוז'י הזה, אני מכיר אותו הרבה שנים. זה נכון שבאיזה אופן קצת טרגי הוא לא קורץ מהחומר של ראש ממשלה לתקופה הזאת, הוא עסוק הרבה יותר מדי באנשים אחרים ופחות מדי בעצמו, אבל אני רואה בו דוגמה להתנהלות מדויקת של איש ציבור. בית פתוח, לב פתוח, יכולות תכלול של כל נושא שהוא נוגע בו, וצניעות. כך גם הגברת הראשונה, מיכל. שום גינונים, שום פוזות של חשיבות מעושה. נותנת עבודה ולא עושה מעצמה עניין, כי יש עניינים לעסוק בהם.

ורק דבר אחד העיב על הביקור - מהברזים במשכן הנשיא יוצאים מים חומים, ויותר משהם מנקים הם מטנפים. ואני חושב שאם כבר כולאים אדם בכלוב זהב, כדאי שהמצב התחזוקתי יהיה לפחות כמו של דירה רגילה של אזרחים, ולא תפאורה יפה ומאחוריה ריקבון. כל עוד יש לנו נשיא, ואני בעד בדרך כלל, שווה לתת לו מים נקיים, כי הוא הספוג של כל הכאב, וכדאי שיהיה נקי.

קצבה

שני קטעים קצרים שראיתי השבוע, התחברו לי במוח המוזר שלי לאחד. אם אתם קוראים אותי לעיתים, אולי שמתם לב שאני חושב מחוץ לקופסה, רק מפני שאני לא זוכר איפה שמתי אותה בכלל. פה אני מרחיק לכת, אבל אולי יש היגיון במה שיש לי לומר. ואולי זה קטע מופרך.

אז ככה: צפיתי בראיון של אילון מאסק, האומר שבקרוב 90 אחוזים מהמשרות בעולם ייתפסו על ידי בינה מלאכותית, ולכן אין מנוס ממודל פרנסה אחר, והוא תשלום של קצבה אחידה לכל אזרחי העולם, שתבטיח קיום בכבוד ובשגשוג לכולם כשלא תהיה יותר עבודה לאף אחד. מעניין. לא בטוח שזה פותר את תחושת הייעוד שלא תהיה לאנשים הבלתי מועסקים, את סוגיית הזמן הפנוי ועוד ועוד, אבל יש פה משהו לחשוב עליו.

צפיתי גם בקטע המטריד מאוד של פלשתינים מטפסים על סולמות מעל גדר ההפרדה כדי להיכנס ארצה ולעבוד, להביא לחם הביתה. עלה בי הרצון לחשמל את הגדר, אבל אז נזכרתי באילון מאסק, וזה התחבר.

חשבתי - אנחנו לא רוצים אותם פה לעולם. שבענו מתעלוליהם. מצד שני - אם אין להם מה לאכול, קל לגייס אותם לחמאס, לאיראן, לגדודי טיז־א־דין אל־קסאם. אנחנו צריכים אותם שבעים. ופה המודל של מאסק פתאום נהיה הגיוני. להחזיק אותם על משכורת, ושלא יעבדו פה. לכן אני מציע מנגנון כזה:

כל פלשתיני מעל גיל 21 יוכל להגיש בקשה למשכורת קבועה של 2,000 שקלים ממדינת ישראל, אם יעמוד בתנאים הבאים: 1. יתפקד בלשכת העבודה שנקים בראמללה. 2. יצטלם כדי שאפשר יהיה לזהותו במצלמות החכמות של השב"כ. 3. ייתן פרטים מלאים. 4. יחתום על התחייבות לא לפעול נגד מדינת ישראל. 5. ישתתף בקורס בן עשרה מפגשים בנושא תולדות מדינת ישראל והסכסוך. זהו.

כשישלים את כל המטלות, יקבל כסף בכל חודש. 2,000 שקלים זה הרבה בשטחים, אפשר לחיות מזה סבבה. ויהיה ברור - אם נתפסת מסתנן, אם צולמת נושא נשק, אם דווחת כשייך לגוף עוין, הלכה הקצבה, גם למשפחה.

זה יעלה לא מעט, אבל זה יהיה שווה את זה. רוב המיואשים יירגעו, רוב העוינות תתמתן. זה יביא אנרגיה חדשה לסכסוך. ואם לא, תמיד נוכל לחשמל את הגדר. מה אתם אומרים? הקטע הכי טיפשי שקראתם בחיים, או שיש בזה משהו?

avrigilad@gmail.com