הארטיק החינוכי שלי: החופש הגדול שלא אשכח לעולם

חופש נעים לילדים ולהורים. חופש נעים למנהלות ולמנהלים, למורות ולמורים.

הקריירה החינוכית שלי היא אחת הקצרות בהיסטוריה האוריינית, והיא מסתכמת, בגדול, בתקופה הצרובה לטוב במוחם של כמה מאות ילדים וילדות שהיום כבר הורים ואולי סבים וסבתות בעצמם - וקצת פחות לטוב במוחי שלי, למרות רוח הנעורים ומשובת ההרפתקנות הגדולה שנלוותה אליה.

בתחילת שנות ה־90 הייתי למשך זמן קצר בעליו הגאה של מחנה הקיץ החרדי "חברותא קמפ", שמאות בני ובנות טובים חרדים בילו בו את מיטב חופשותיהם. קייטנת־מחנה הכוללת לינה היתה אז עניין די נדיר (שהיום כמעט בכלל לא קיים) ונחשבה פריבילגיה של בעלי ממון. "חברותא קמפ" היתה קייטנה מאוד־מאוד מושקעת ומלאת חזון שהוא הרבה מעבר לחזון הכלכלי. היא הוקמה בשנות ה־80 בידי שני רבנים־עסקנים צעירים כחלק ממערך מיזמים חינוכיים נוספים, והיתה מושא חלומם של ילדים וילדות (בנפרד). רוב הילדים חלמו לבלות בה, ואילו אני חלמתי להפעיל אותה, וזה מה שאכן קרה בסופו של דבר.

• • •

לאחר שנתיים-שלוש של עבודה במחנה כמדריך וכמנהל התוכן, קיבלתי אותו לידיי והפעלתי אותו בעצמי בהנאה גדולה וברווחים קטנים מאוד. אגב, אחד משני המייסדים הנ"ל זינק מאז והגיע עד סמוך לשולחן הממשלה. אני בטוח שאם תפתיעו פתאום את סגן שר התחבורה אורי מקלב בשורה "שילוב נפלא, תורה עם קיט" - הוא ישלים בהתלהבות: "בחב־רותא קמפ!". ממנו ומרעו הרב מונק קיבלתי את המחנה והפעלתי אותו. אפילו את ההמנון הזה, על התורה והקיט, הקלטתי מחדש, בעיבוד רוקיסטי ומהפכני באולפנו של חבר צעיר שכבר אז היה לבוש טוב מדי והלך בגדולות, בשם ישי לפידות.

מכל העסק הזה, שהיה מסעיר ומאוד חווייתי, אני זוכר בעיקר יסוד אחד: אחריות. אני זוכר את זה כרשרוש בלתי פוסק שלא נח לרגע, מהרגע שבו נפתחו שערי המקום והמכונית הראשונה נכנסה ופלטה את הילד המבוהל הראשון ועד להודעה על פיזור החניכה האחרונה הביתה.

אני זוכר באופן חד שתוך כדי היה לי ברור שאני לא מתכוון לחזור שוב על חוויית האחריות הכבדה הזו. לא על הדאגה הבלתי פוסקת לשלומם של מאות ילדים, לא על השיחות עם ההורים, לא על החרדות לגורל הילדים הרגישים לאוכל מסוים, ולא על הלילות בחדר המיון של רמב"ם בגלל שריטה ברגל שנחבשה במקום ("ליתר ביטחון"). איזה סיוט! למות.

הווי הקייטנה עצמו היה כיף גדול שאין שני לו. זה אכן הבילוי הכי טוב שאפשר להציע לילדים, ואני נהנה לפעמים מהמחשבה שהפרצוף העגול שלי מצוי ממש באמצע תמונת האושר הכי גדולה הצרובה בזיכרונם של מאות ילדים וילדות, אבל זה היה קשה ובלתי נסבל. דווקא השנים שבהן רק עבדתי במקום זכורות לטוב: עשיתי את מה שאני יודע לעשות, ניהלתי את ההווי ואת התוכניות החברתיות, הופעתי על הבמה מדי ערב בפרודיה מושקעת שמסכמת את כל תוכניות היום - וזה היה, סליחה על הנחתומיות העצמית, מצחיק מאוד.

• • •

מה שנוגע לענייננו הוא זיכרון מוקדם יותר, מהתקופה שבה הייתי מדריך של קבוצת ילדים בקייטנה. הייתי בן 17, משהו כזה, קיבלתי את תלמידי ו'. שם הקבוצה היה "להב", חיברתי המנון ("להב פורצת בסערה", אם איני טועה), ניסחתי סיסמאות וציירתי שלטים. היינו קבוצה מצוינת, מלאת רוח קרב ותחרותיות, והכל עבד יפה, חוץ מקטע אחד קצר ביום. היתה שעה אחת שנקראה "שעת מדריך". בשעה הזאת לא התקיימה פעילות, אלא כל קבוצה היתה מבלה אותה עם המדריך שלה בשיחה משותפת.

המדשאה הגדולה היתה זרועה קבוצות־קבוצות, כל אחת סביב המדריך שלה, וזה היה מראה יפה ורוגע. עלי היתה השעה הזאת מטילה אימה גדולה, כי היא אילצה אותי אשכרה לדבר עם הילדים, ועוד יותר מכך - להקשיב להם. זה היה בלתי אפשרי מבחינתי, ועל כן, אוי, אני מת מבושה כשאני מספר על זה, על כן הגעתי לסיכום עם הבחור מהקיוסק:

הוא היה מוכר לי במחיר מופחת 20 ארטיקים, הייתי מגדר קטע נסתר מאחורי אחד המבנים, מחלק לכל ילדי הקבוצה ארטיקים, ובתמורה לכך הם היו מבלים עם עצמם שעה מבלי לחמוק החוצה - ואני הייתי מדבר עם חבר או מתעסק בענייניי (סלולר כבר היה אז, אבל רק לצורך שיחות טלפון). בדרך כלל זה היה קרטיב קרח, וכשהיו מתגלים סימני מרד קלים, הייתי משדרג לארטיק מצופה ולפעמים אפילו לטילון. כזה אני. מה לעשות. לא מתפשר על חינוך.

הנה מה שאמרתי בשבוע שעבר למחנכות ולמורות ביה"ס "קציר" ברחובות בתחילת המופע שלנו, אחרי שהמתנתי שעה וחצי מאחורי הקלעים עד שהן תסיימנה את הנאומים בטקס הפרידה ממורות פורשות: אני מעריץ אתכן. גם כי שרדתן את כל הנאומים ועוד נשארתן למופע, אבל גם בגלל מה שאתן. אתם אנשים ונשים שעומדים יום־יום בפני אינספור הכרעות פנימיות, אישיות סמויות, בין טוב לרע. בין הבינוני והיוצא־ידי־חובה לבין המצוין והמושלם. אין עוד מקצוע כמו זה, שבו ספקטרום רמות ההשקעה הוא כה רחב וגם כה סמוי מהעין. גם מורה בינונית עובדת שנים וראויה להערכה. הכל בסדר, ומי אני בכלל, ממרום הארטיקים והחניכים האומללים המגודרים שלי בקייטנה, שאשפוט - אבל דעו לכם שבסופו של דבר יש מי שיודעים: התלמידים.

בזמן אמת הם רק מרגישים את זה וגדלים על פי זה, אבל מאוחר יותר הם יידעו גם לשיים את זה (סליחה על המילה הנוראה, אבל האולם היה מלא במורות, אז הייתי חייב) ולספר לעולם ולפסיכולוג על כל רגע של הקשבה ושל סבלנות, על כל השקעה חריגה קצת מצידכן ועל כל שנייה של שאר רוח ושל נשמה יתרה ושל החלטה להיות מצוין/ת. וגם להפך. גם להפך. הם יידעו לספר גם על ארטיקים ועל שעת אין מדריך. על הכל הם יידעו לספר. אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה.

• • •

ולסיום, עוד הערה אחת שכבר פרסמתי בעבר, אבל ראוי לה שתתפרסם שוב, עד שמישהו ירים את הכפפה: נכון הקייטנות האלה שפועלות עכשיו? שלושת השבועות שבהם הילדים המסכנים ממשיכים ללכת לבית הספר, אבל ליום מקוצר שרובו ספורט ובילוי, כדי שייכנסו לחופש בהדרגה ולהורים יהיה בייביסיטר? אז להפסיק עם זה.

לא לבטל, אלא להעביר את זה כמות שהוא - לסוף החופש. לשלושת השבועות האחרונים של אוגוסט. אז זה הרבה יותר נחוץ ומתאים. הילדים וההורים כבר גוססים מרוב חופש, ומה שעוד יותר חשוב הוא שהקייטנה הזו תהיה כניסה רכה ומדורגת לשנת הלימודים הבאה. ולכו תדעו, אולי עוד יגדל פה דור שלא יחשוב על תחילת שנת הלימודים כעל סיוט. מסכימים? שתפו בכל הכוח.