במשך חודשים ארוכים חמק גיא ששון מביתו ויצא להתאמן במועדון "ספיבק" ברמת גן. איש מקרוביו לא ידע על כך, כולל אשתו וילדיו. "לא היה לי נוח עם זה שאני יושב בכיסא גלגלים ומשחק טניס", הוא מסביר. "לא רציתי שאף אחד יידע מזה. לאורך תקופה די ממושכת שמרתי את הסוד הזה בתוכי".
היום סודו כבר גלוי לכל, ומי שמעורה בענף יודע שהוא סופרסטאר ענק. תשע שנים לאחר שעבר תאונת סקי קשה מאוד ובעקבותיה שיקום מפרך, ששון, הטניסאי הפראלימפי הבכיר ביותר שלנו, טס בכיסא הגלגלים שלו לכל פינה במגרש וזכה לפני כחודש בטורניר הרולאן גארוס היוקרתי בפריז.
מדובר בהישג מרשים ביותר. ששון (44) הפך לישראלי הראשון אי־פעם שזוכה בטורניר גרנד סלאם בקטגוריית קוואד (קטגוריית הנכות הקשה ביותר), והוא ממש לא מסתפק בכך. "המטרה שלי היא לזכות במדליית זהב במשחקים הפראלימפיים בפריז, ואני לא מפחד להגיד את זה", הוא מצהיר. "הרולאן גארוס היה הגשמת חלום והתרגשות גדולה, אבל זה לא השיא שאני מצפה לו מעצמי. הוא עוד לפניי".
זה קרה בתום שלוש שעות מתישות ומורטות עצבים, שבמהלכן גבר ששון על המדורג מספר אחת בעולם בשובר שוויון דרמטי. "זו הרגשה של אושר עילאי, סיפוק אדיר. הוצאתי את האוויר, שחררתי הכל. אני לא נוהג לצעוק אחרי ניצחונות, אבל זה באמת היה משהו גדול. זהו, השם שלי חרוט שם, אף אחד לא יכול לקחת את זה ממני. אף ספורטאי ישראלי לא עשה דבר כזה.
"ביום הזכייה שלי ברולאן גארוס שחררו את ארבעת החטופים. המאמנת שלי אמרה לי את זה תוך כדי משחק. זה ריגש אותי בטירוף. הרגשתי שאני מקדיש את הניצחון שלי לחטופים ששוחררו. זה היה רגע מאושר מאוד בחיי"
"ביום הזכייה שלי ברולאן גארוס שחררו את ארבעת החטופים. המאמנת שלי אמרה לי את זה תוך כדי משחק. זה ריגש אותי בטירוף. ממש הרגשתי שאני מקדיש את הניצחון שלי לחטופים ששוחררו. זה היה רגע באמת מאושר בחיי".
כמה רגעים לפני ההישג הגדול היתה לששון "פדיחה גדולה", כהגדרתו. הוא חשב שאת שובר השוויון משחקים עד שאחד מהטניסאים מגיע ל־7, וכשזה קרה הוא שחרר צעקה גדולה של ניצחון ("מה שלא קורה לי אף פעם", הוא מבקש לשוב ולהדגיש), אלא שאז התחוור לו שמשחקים עד 10.
"אפילו הבן שלי צחק עלי", הוא מחייך. "מזל שזכיתי בסוף. גם פדיחה וגם להפסיד זה יותר מדי. לא בכיתי מאושר בסוף או משהו כזה, אבל אני בטוח שאם אזכה באולימפיאדה תבוא התפרקות ויגיע גם הבכי. אין לי ספק ששם הכל ישתחרר אצלי עד הסוף".
הלם קרב
קשה לעקוב אחר קצב החיים שלו. רגע אחרי הטורניר בפריז, מצויד בתשורה נאה של 62 אלף דולר על זכייתו, הוא כבר התייצב בעיר ניס שבצרפת לטורניר נוסף, ומשם המשיך לאימונים מפרכים בדרך ליעד הגדול מכולם.
לדבריו, הלחץ עושה לו רק טוב, והשאפתנות הכמעט אובססיבית שלו הביאה אותו עד הלום: "אני מסמן מטרות כדי לעמוד בהן, ואני עובד מאוד קשה כדי להגשים אותן".
ששון ממש לא מפריח סיסמאות באוויר. הוא באמת כזה, כפי שאפשר להבין מסיפור השיקום החריג שלו.
בשנת 2015 הוא נסע עם אחיו, בן, לחופשת סקי בצרפת - לא משהו שזר לו. "עשינו את זה הרבה לפני כן, ידעתי לגלוש היטב ומאוד אהבתי את זה", הוא מספר. ששון גלש על סנואובורד במורד ההר המושלג שבוואל טורנס, לא שם לב שהמדריך עומד לפני מצוק, המשיך לגלוש ונפל מגובה של עשרה מטרים.
"הבנתי מייד שמשהו לא טוב קרה", הוא משחזר. "שכבתי על השלג וכאב לי בגב. אמרו לי לא לזוז. בשלב מסוים אחי הגיע מלמעלה עם המדריך ועם כוח חילוץ, והם פינו אותי באלונקה למרגלות ההר. השכיבו אותי שם על שולחן ועשו לי צילום, ואני ביקשתי מבן שייגע לי ברגליים. רציתי לוודא שיש לי תחושה בהן.
"שאלתי אותו למה הוא לא נוגע, והוא לא ענה. ככה שלוש פעמים. חשבתי שהוא לא שומע אותי. צעקתי: 'תיגע לי ברגליים!' הוא ענה בשקט: 'אני נוגע'. ואז הבנתי - אני פשוט לא מרגיש כלום. באותו הרגע ידעתי שמשהו רע קרה".
"לפעמים הילדים שלי לוקחים את כיסא הגלגלים שלי ומשחקים איתו בגאווה יחד עם החברים שלהם. אני מסתכל עליהם וחושב איך זה היה כשהתחלתי, איך הסתרתי מכולם שאני משחק טניס בכיסא גלגלים"
ששון הובהל לבית החולים בעיר גרנובל, שם עבר ניתוח ארוך ששחרר את הלחץ מעמוד השדרה. "אם אפשר לקרוא לזה מזל, אז זה שהם מנוסים שם בתאונות סקי היה לזכותי", הוא משחזר. "הם פעלו מאוד מהר, מקצועי, הכניסו אותי לניתוח במהירות, ויש לכך משמעות גדולה בפציעות כמו זו שאני ספגתי".
איה, אשתו, טסה אליו מייד לצרפת. לדבריו, זה היה חשוב לו מאוד. למרות הניתוח והקיבוע שעבר, החתך בחוט השדרה גרם לו לשיתוק מהברכיים ומטה. כעבור כמה ימים הוא חזר לישראל ואושפז בביה"ח תל השומר.
"הרופא בצרפת אמר לי שאני כנראה לא אעשה יותר סקי ולא אלך", הוא מספר. "הייתי בסוג של הלם קרב. לא ממש הבנתי מה קורה, אבל אמרתי לעצמי: אוקיי, בוא נצא מזה. כזה אני, ככה אני פועל. הגעתי לפגישה הראשונה עם הפיזיותרפיסט שלי ואמרתי לו מייד: 'אני רוצה לצאת כשאני הולך על רגליי'.
"הוא הסתכל עלי ואמר: 'גיא, אתה תלך'. וואו, זה נתן לי בוסט גדול מאוד של אנרגיה חיובית. אני חשבתי על הליכה רגילה לגמרי, כמובן. הוא התכוון למשהו יותר צנוע. אבל זה היה משמעותי. זה היה משב רוח מרענן ביותר אחרי כל מה שעברתי עד אז. הוא העניק לי ביטחון רב".
הוא התחיל בשכיבה, ובהמשך הצליח לעבור משכיבה לישיבה. "למדתי הכל מההתחלה. מישיבה עברתי למצב שבו יכולתי לרחוץ את עצמי כשאני יושב בכיסא, ואחר כך הצלחתי לעמוד תוך כדי אחיזה בקיר. השלב הבא היה ללכת עם הליכון כזה, כמו של סבתות, עם כדורי טניס מייצבים למטה. רגל אחרי רגל, ועוד רגל ועוד אחת. עבודה קשה, מאתגרת. משם עברתי לקביים, ויותר מאוחר לקב אחד. כל הזמן התקדמתי, עוד צעד ועוד אחד. כל מילימטר של התקדמות לקח זמן, הרבה זמן".
במשך חצי שנה הוא היה מאושפז. הוא, אשתו וילדיו הבינו שהחיים השתנו. "איה היא בלבוסטה אמיתית", הוא מפרגן לאשתו. "היא טיל נגד טנקים. היא עבדה באותה התקופה בתל השומר, כך שזה תרם לי הרבה. היא לא נפלה ברוחה. להפך - היא היתה איתי גם רגשית וגם פיזית, וזה מאוד סייע לי בשיקום".
"אמרתי לילדים: 'אתם תראו שאני אצא מפה הולך'. הם ראו אותי הולך עם קביים, אחר כך עם קב אחד, וכולנו שמחנו מכך. הם מאוד התרגשו שאבא חזר הביתה ושאלו אותי: 'אבא, מתי רצים? אמרתי להם: 'זה כבר לא יקרה'"
דרייב אדיר
גם ילדיו, מור (אז בן 5) ואמית (אז בת 3), נאלצו להסתגל למצב החדש. "אמרנו להם שלאבא היתה תאונה", מספר ששון. "בהתחלה היה לי קשה שהם רואים אותי. הם היו קטנים וחשדניים, אבל לא התפרקתי לידם. אני בוכה בסרטים. כל דבר שקשור ל־7 באוקטובר סוחט ממני רגש רב. הזלתי דמעות כשהבן שלי סיים גן חובה. אבל במקרה של השיקום שלי - הייתי מפוקס וממוקד ומכוון מטרה. הראש שלי כל הזמן עבד קדימה. הייתי בעשייה. אמרתי לילדים שלי: 'אתם תראו שאני אצא מפה הולך'. עם כל התקדמות שלי הם שמחו, וכך היה לי יותר קל מולם. הם ראו אותי הולך על קביים, אחר כך עם קב אחד, וכולנו שמחנו מכך".
אחרי חצי שנה בבית החולים הוא יצא הביתה. "הם מאוד התרגשו שאבא חזר הביתה ושאלו אותי: 'אבא, מתי רצים?' אמרתי להם: 'זה כבר לא יקרה'".
ששון המשיך להגיע לשיקום מדי יום, ובמשך שמונה חודשים נוספים המשיך לעבוד קשה מאוד: פיזיותרפיה, הידרותרפיה, ריפוי בעיסוק, פסיכולוג ועוד. "עברתי שיקום מאוד אינטנסיבי ומוצלח", הוא אומר.
"אני יכול ללכת היום עם קב אחד למרחקים יותר ארוכים, עד שאני מתעייף, ואני יכול ללכת גם בלי קב למרחק קצר, אבל זו הליכה מצחיקה כזאת. יש לי סדים שמקבעים לי את הרגליים ומייצבים אותי. הדבר היחיד שאני לא יכול לעשות זה לרוץ.
"אחרי שגם זה הסתיים, יצאתי החוצה לקהילה, לחיים האמיתיים. חיפשתי משמעות ומקום חדש לחיי. הרגשתי שאני חזק פיזית ורציתי לחזור לעסוק בספורט. ידעתי שזה לא יהיה כמו פעם, שזה יהיה שונה, אבל גם ידעתי שיש לי רקע ספורטיבי עשיר ושאני אוהב את זה מאוד.
"הגעתי ל'ספיבק', מרכז הספורט לנכים של איל"ן ברמת גן, שזה מקום מדהים, מקום של אור, ונפגשתי שם עם המנהל ברוך חגי. הוא הבין שיש לי רקע של ספורט, גם בטניס, ולקח אותי לבדוק אופציות. עשיתי איתו סיבוב במקום. בשלב מסוים הוא התחיל להתעקש שאלך על טניס. לא ממש רציתי את זה, כי נרתעתי מלשבת שוב בכיסא גלגלים, אבל החלטתי לנסות".
הוא פגש שם את המאמנת עופרי לנקרי, התיישב בכיסא הגלגלים - ומאז לא עזב אותו באימונים ובמשחקים, כשהוא מסווג דווקא תחת קטגוריית הנכות הקלה יותר במשחקים הפראלימפיים. ההתחלה לא היתה פשוטה, אבל לאחר מאבק קשה הוא הצליח לעמוד בקריטריון המתאים לאולימפיאדת הנכים בטוקיו בשנת 2021.
"זה היה יעד מאוד שאפתני עבורי", הוא מספר. "עברתי תהליך לא קל בכלל, גם מול עצמי וגם מול הסביבה. להיות בקטגוריה של הנכות הכי קלה זה היה אתגר גדול. מבחינת הפציעה שלי, היה לי קושי לא מבוטל בקטגוריה הזאת, שבה התחרו הרבה מאוד ספורטאים עם פציעות יותר קלות משלי.
"עצם ההגעה לטוקיו היתה הצלחה גדולה בשבילי ומקור גאווה למשפחתי, ובעיקר לילדיי, שראו שאבא התקדם למרות המגבלות והקשיים, הציב לעצמו יעדים ועמד בהם".
אחרי המשחקים הפראלימפיים ששון חווה שינוי אישי ומשפחתי גדול. "איה קיבלה הצעה לעשות תת־התמחות ביוסטון, טקסס", הוא מספר. "היא אמרה לי: 'עכשיו זה הזמן שלי. אתה היית בכל העולם, טסת, היית בתחרויות, ראית עולם - עכשיו אני'. הלכתי איתה עם כל הלב. ידעתי שאני חייב להחזיר לה ולהיות איתה אחרי כל השנים שבהן היא תמכה בי והיתה שם בשבילי.
"בקיצור, עברנו להתגורר ביוסטון עם ארבעה ילדים, השתלבתי שם בהצלחה במועדון ספורט גדול מאוד ומשם המשכתי גם לנהל את חברת הנדל"ן שלי בעזרת משפחתי והעובדים שיש לי בארץ.
"למזלי הרב, ב'ספיבק' ובהתאחדות הפראלימפית ממשיכים לתמוך בי גם משם, לממן אותי, וזה מאוד מרגש ומשמח אותי".
גם חברת דלק מוטורס, יבואנית ב.מ.וו, החלה לתמוך בששון לאחרונה בזכות הישגיו הגדולים. כיום הוא שייך גם לסגל הזהב של הספורטאים הפראלימפיים הישראלים.
"יש לי את כל התנאים הנחוצים להצליח", הוא אומר. "אני מוקף בתמיכה גדולה ובפרגון אינסופי. זה מאוד מחמם את הלב ונותן דרייב אדיר לנצח ולהיות אלוף. קיבלתי המון תגובות אוהדות ומרגשות אחרי הניצחון בפריז, וגם זה מוסיף לי תעצומות לקראת הבאות".
בלי הנחות
ההשקעה בו השתלמה. לפני שנה וחצי הוא הועבר לקטגוריה הקשה יותר בטניס כיסאות גלגלים ("קוואד"), והחל לפרוח שם ולקטוף תארים יוקרתיים. באליפות אוסטרליה (גרנד סלאם) שנערכה בתחילת השנה הוא העפיל למשחק הגמר, שבו הפסיד. לפני כן הוא הודח ברבע הגמר באליפות ארה"ב, וזכה עם נבחרת ישראל במדליית כסף באליפות העולם.
משם הוא המשיך ושעט קדימה עד להישג האדיר ברולאן גארוס, אבל עדיין נותר די אנונימי מבחינת רוב הציבור בארץ. "אני חושב שחשיפה כמו שיש לכדורגל לא תהיה לנו לעולם", הוא אומר, "אבל עכשיו, אחרי הזכייה שלי, היתה חשיפה מאוד יפה והענף קיבל במה מאוד מכובדת.
"אירוע כזה יכול לייצר עוד ועוד שחקנים שיקבלו השראה מהסיפור שלי, כמו שאני קיבלתי מנועם גרשוני (טייס קרב שנפצע במלחמת לבנון השנייה והפך לטניסאי עטור פרסים והישגים, לרבות מדליית ארד במשחקים הפראלימפיים לונדון 2012, ע"נ). "עכשיו, לצערנו, יש הרבה פצועים חדשים מהמלחמה, וחשיפה שלהם לענף יכולה לתת להם אופק, מזור ויכולת לעסוק בספורט ולמצוא מקום אמיתי להתפתחות גופנית ורגשית, מקום עם משמעות ויכולת להתקדם".
הוא נולד ברמת גן, בן לניסים, איש נדל"ן, ולנוגה, שעסקה בחינוך, ויש לו שני אחים קטנים. כבר בילדותו הוא היה משוגע על ספורט, התאמן בג'ודו, הפליא בטניס ו"נשלף", כהגדרתו, לנבחרת הכדורגל של התיכון שבו למד, בליך. הוא שיחק שם עם כדורגלני העבר מיכאל זנדברג וגיא צרפתי, ושם גם הכיר את איה.
"היא היתה בחבר'ה שלי", הוא מספר. "בילינו יחד עם החברים, אבל לא היינו זוג. אחרי הצבא מצאנו את עצמנו מטיילים יחד בדרום אמריקה, התקרבנו, עם הזמן הקשר הלך והתהדק, עד שהפכנו לזוג".
הספורט הוא לא לגמרי כל חייו. מלבד גביעי הטניס יש לו שני תארים במינהל עסקים, הוא בעלים של חברת נדל"ן, ובבית מתרוצצים לו ולאיה (גינקולוגית במקצועה) ארבעה ילדים: מור (14), אמית (12), שי (8) וליעד (5). "הדבר שאני הכי אוהב זה להיות בבית עם איה והילדים. אני הרבה בתחרויות בעולם, אז אין כמו להירגע איתם בבית. אין בבית 'אבא נכה'. ממש לא. אני משתדל לעזור במטלות הבית. למשל, אני אחראי על מדיח הכלים. אני מתנהל רגיל בבית, אבל ברור שלא אטפס לקומה השנייה".
כעת הוא בביקור בארץ לצורך צילומים לפרסומת של אל על. איכשהו הוא מצא זמן גם לאימון בוקר ב"ספיבק", מקום פגישתנו. חריצותו האינסופית באה לידי ביטוי גם במגרש: הוא לא מוכן לוותר על שום כדור, נע מיוזע מצד לצד, לא נותן לעצמו מנוח.
"אני חייב לעבוד הכי קשה שיש. אני לא נותן לעצמי הנחות. זה האופי שלי, וזה מה שגם מאוד עזר לי בשיקום, אחרי הפציעה. תמיד ראיתי את הצד האופטימי בחיים. אין לי זמן לדאונים ולמחשבות של 'למה זה קרה לי'. אם הייתי שם, לא הייתי מגיע למצב שלי היום.אני רק רואה קדימה. אני יודע מה היה מצבי אחרי הפציעה ואיפה אני היום. אני יודע כמה השקעתי בשיקום שלי, וראיתי רק החלמה והתגברות על הקשיים שנחתו עלי. ככה אני גם רואה את החיים שלי מכאן והלאה. ואם הצבתי מטרה לזכות במשחקים הפראלימפיים - אני דורש מעצמי לעשות את המקסימום כדי שזה יקרה.
"ביוסטון, אחרי האימונים, הילדים תמיד באים אלי למרכז הספורט ואני נח איתם בקפטריה. לפעמים הם לוקחים את כיסא הגלגלים שלי ומשחקים איתו בגאווה יחד עם החברים שלהם. אני מסתכל עליהם וחושב איך זה היה כשרק התחלתי, איך הסתרתי מכולם שאני משחק טניס בכיסא גלגלים".
בסוף אוגוסט הקרוב, אחרי שתסתיים האולימפיאדה, ייפתחו המשחקים הפראלימפיים בפריז. ששון מתכונן אליהם במרץ, ולוח הזמנים שלו רצחני. "יש לי עכשיו עוד תחרות הכנה על דשא בלונדון, ואחר כך ווימבלדון. משם אני חוזר ליוסטון, למחנה אימונים עם המאמנות שלי עופרי לנקרי וקרן שלמה, שיגיעו אלי מהארץ.
"נתכונן שם לתחרות הגדולה והחשובה בעולם. זה היעד, זו המטרה הגדולה שלי. אני הולך על מדליית זהב במשחקים הפראלימפיים בפריז - לא פחות".
erannavon9@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו