מחוז שי: איך הפך שי חי לשוטר סדיסט, ומה דעתו על "האח הגדול"?

בשלב מסוים בראיון, שי חי קם מספת סלון הדירה שלו בהרצליה וניגש לכוננית הספרים. מבין שלל ספרי פילוסופיה, תרבות מזרח רחוק והגות הוא שולף יומן ישן למראה, שדפיו מקומטים. "זה משהו שכתבתי ב־2009, כשגרתי ביפן", הוא מסביר וממשיך לעלעל ביומן, עד שנעצר בעמוד עמוס אותיות קטנות ושרבוטים דהויים.

"החלומות שלי רודפים אותי. מאז שהגעתי לכאן יש לי חלומות מוזרים", הוא מקריא מתוך היומן. "חלמתי שאני סגור עם כמה חברים במעין גן חיות, ולא ברור איך הגעתי לשם ואיך הסכמתי להשתתף בדבר הזה. ההרגשה היא קצת כמו של כלא. יש הרבה מצלמות קטנות מפוזרות בשטח, וברור שזו מין תוכנית ריאליטי כמו 'האח הגדול'.

"בחלום אני מדבר עם כמה חברים, כשפתאום מגיע בריצה לכיוון שלנו קוף מפחיד, דבר מפלצתי מוזר מראה. ברור לי שהפקת התוכנית שחררה אותו בשביל רייטינג, ולכן אני אומר לחברים שלי לא לדאוג, אך הם בורחים בכל זאת. פתאום אני חושב שאולי זו תוכנית מסוג חדש של ריאליטי, שאנשים מתים בה, אז אני בורח מהקוף והוא רודף אחריי לתוך בניין.

"כשבסוף אני מפסיק לברוח, אני מחליט לתקוף אותו. אז אני יוצא ותוקף את הקוף. מאותו רגע שהוא מקבל מכות הוא הופך לחסר אונים, ואני נהנה להרביץ לו. החלום ממשיך כשאני מדבר עם חברים בחוץ בתוך הכלוב, כשלפתע אני רואה את הקוף הולך. אני מספר לחברים שלי שהרבצתי לו ושואל אותם אם הם רוצים לראות אותי מרביץ לו שוב. הם צוחקים".

נו, יגיד מי שמכיר את השם שי חי היטב (ולמען האמת, גם מי שלא עקב אחרי העונה השביעית וגם עונת ה־VIP של "האח הגדול", שבהן השתתף, יידע במי מדובר), בסך הכל מדובר בחלום עמוס סמליות. ניסיונות הגיוניים של מוח אנושי לעבד חוויה משמעותית, אפילו טראומה, על ידי מי שחווה אותה. בטח מהסוג שעובר על משתתפי תוכניות ריאליטי שמשודרות בפני מדינה שלמה.

הכלא הוא בית "האח הגדול", בעוד הקוף הזועם מייצג את הכעס ואת חוסר האמפתיה שאפיינו את שי חי בן ה־23 שבחר להשתתף בפורמט. גם החבטות בקוף, ההנאה שצבר מהן והרצון לשעשע את יתר חבריו לפורמט בחלום הם ייצוג ישיר למדי, כמעט נטול סאב־טקסט ולא מעודן בכלל, של טקס "כל האמת בפרצוף" שהנחה אז בתוכנית; פרקטיקת הצבת מראה אכזרית, בוטה וחפה מחמלה מול יתר דיירי הבית, שהדביקה צופים למסך וסימנה אותו כאחת הדמויות המעניינות, השנויות במחלוקת והזכורות ביותר בהיסטוריה של התוכנית. חלום שהוא סוג של הכאה, אבל הפעם על חטא. העניין הוא שעל החלומות הללו הוא כתב ביומן שלו כאמור ב־2009. שבע שנים לפני שכל מה שמתואר בהם (או לפחות מיוצג) קרה באמת.

"היו לי גם חלומות שהייתי רואה בהם עין ומצלמה ובניינים, אפילו ציירתי את מה שאני רואה ולא הבנתי מה זה אומר", הוא מספר ומצביע על הציורים המינימליסטיים שמלווים את הטקסט ושמזכירים באופן מדויק למדי את לוגו העין המפורסם והג'ורג' אורוולי של התוכנית.

"רק לפני שנה פתאום מצאתי את זה, והיתה לי צמרמורת. אמרתי 'עכשיו אני מבין למה נכנסתי לשם'. בתת־מודע ראיתי את הדברים שיקרו".

"עשיתי הרבה אודישנים, ותמיד זה נתקל ב'אה, זה שי חי מהאח הגדול'. האודישן היה מתחיל, ובמאים היו קמים והולכים לי מול הפנים, משאירים אותי רק מול המלהקת. הרגשתי משהו צורם, כאילו אני מנסה להיות במקום שלא רוצים לשחק איתי בו"

"הבנתי שקיים שוטר כזה"

בין שמדובר בצירוף מקרים ובין שמדובר בנבואה שהגשימה את עצמה או באמת בכוח מיסטי שרמז לו על העתיד לבוא, זה לא יהיה הדבר היחיד שקשה להסביר בחייו של שי חי. רק לאחרונה הוא חווה תופעה בלתי מוסברת, אבל מסוג אחר, כשדמות הנבל שליוותה אותו בכל השנים מאז יצא מבית "האח" - היא גם זו שהביאה לו פתאום אהדה גדולה, אפילו הערכה מקצועית.

וזה קרה בזכות אלון אדרי, שוטר סוציופת, אכזרי וגזען שאותו הוא מגלם ב"אינדל", סדרת הלהיט החדשה של HOT של היוצרים והתסריטאים הראשיים אנדל קבדה (בעצמו יוצא "האח הגדול") ואורי ויסברוד ("זגורי אימפריה"), ביחד עם היוצר השותף והבמאי אסף קורמן ("נורמלי").

"אינדל", שמשודרת בימי חמישי ב־22:00 ב־3HOT וזמינה ב־HOT VOD וב־NEXT TV, היא דרמת פעולה בת שמונה פרקים המגוללת את סיפורה של חבורת צעירים אתיופים באשדוד, שמחליטה להשיב מלחמה שערה לשוטר שמטיל אימה וטרור על שכונתם. מדובר בסדרת פשע־פעולה חזקה ואפקטיבית, המציגה תמונת מצב עגומה אך מציאותית של חיי בני העדה בארץ, שהמאבק שלהם בממסד וההתמודדות היומיומית שלהם עם גילויי שנאה, זלזול ובורות עולים לכותרות רק אחת לכמה שנים, כשהם מחליטים להקים מחאת נגד. עד לפעם הבאה שבה ייאלצו להרים ראש.

בין שמות דוגמת אגם רודברג, ניבר מדר, טהוניה רובל ויניב אלמנך, בולט שי חי בתפקיד שכנראה יזמן לו הזדמנויות משחק נוספות. שי חי של "אינדל", כלומר השוטר אלון, הוא דמות איומה אך מהפנטת, שקשה להסיר ממנה את המבט. שילוב של אכזריות, שליטה עצמית וקור רוח - מהסוג שאולי היה מגדיר את שי חי בעבר, לפחות את הדמות הציבורית שלו, ושהיום הוא מנתב לכיוון תפקיד שהביא לו - וגם לו קשה להאמין - שבחים רבים.

"האמת היא שאני רגיל שקוטלים אותי בשנים האחרונות בתקשורת", הוא מודה. "אני לא רגיל לכל הביקורות הטובות האלה, לא יודע מה לעשות עם כל הטוב הזה. אבל הביקורות משבחות, ובכלל כל התגובות שאני מקבל - הכל מאוד חיובי. אני מקבל אלפי הודעות, וגם המבקרים אומרים 'הוא שחקן טוב'. זה שינוי מרענן, אני לא ממש יודע מה לעשות עם זה.

"אני גם מקבל מלא הודעות בנוגע לשוטר שאני מגלם. אומרים לי שמדובר בבן אדם אמיתי, שיש אחד כזה שמתעמר באתיופים. לא ידעתי את זה. בניתי דמות על בסיס מישהו שלא הכרתי, אבל מהתגובות של הצופים אני מבין שיש שוטר כזה שפועל במציאות באשדוד".

הגיעו הצעות לתפקידים נוספים?

"הייתי מאוד רוצה שיגיעו, אבל הסדרה רק עלתה, והאמת היא שאני לא יושב ומחכה. יש המון כוח בלהגיד 'זה עוד משהו שאני עושה, זה לא הדבר העיקרי'. אני אדם בוגר, אני לא יכול לנהל אורח חיים שבו אני מחכה לתפקידים. אין לי את הפריבילגיה הזאת".

אבל כישרון משחק, מתברר, יש לך.

"הייתי במגמת תיאטרון בתיכון, ואני מאוד אוהב את התחום. ב־2016, אחרי 'האח', הייתי חצי שנה בחזרות למחזמר של רובי פורת־שובל בתיאטרון הבימה, שעסק בדרי רחוב. גם שם היה לי תפקיד כזה של הסרסור הרע. אחרי כמה חודשים של חזרות זה פורסם בתוכנית של גיא פינס, וממש, בתוך 24 שעות, התפתחה מחאה של יוצאי בתי ספר למשחק, בסגנון 'מה קשור שי חי יקבל תפקיד ואני לא'. ואז הבימה ביטלו הכל, וככה הלכו כל החודשים של החזרות. אבל זה לא הייתי רק אני, זה צוות שלם שחוזל"ש - ולא שמענו על ההצגה יותר. זה לא יצא לפועל ולא כלום (מהבימה בחרו שלא להגיב לדברים, ע"פ).

"אני זוכר שבמסגרת התחקיר שעשיתי להצגה הלכתי לדרום תל אביב, דיברתי עם סרסורים, ראיתי איך הזונות חיות. ממש הייתי בתוך הדבר הזה. חוזר הביתה בדיכאונות, כי הייתי מבלה שם ימים שלמים כדי להבין מה אני עושה עם תפקיד כזה. ואז הכל בוטל".

נשמע מבאס.

"עשיתי הרבה אודישנים בשנים האחרונות, ותמיד זה נתקל ב'אה, זה שי חי מהאח הגדול'. האודישן שלי היה מתחיל, ובמאים היו קמים והולכים לי מול הפנים, משאירים אותי להקריא מול המלהקת בלבד. הרגשתי משהו צורם כזה, כאילו אני מנסה להיות באיזשהו מקום שלא רוצים לשחק איתי בו.
"יש פשוט פרדיגמה כזאת של 'אוקיי, הוא ריאליטי, מה אתה עושה עכשיו במשחק?' היום זה כבר לא ככה, אבל היה אז פחד של במאים ומלהקים, באיזשהו מקום הם פחדו שזה יפגע להם באמנות. בשלב מסוים אמרתי לעצמי 'טוב, אני סיימתי עם זה, אני לא עושה אודישנים יותר, אני עוזב את הדבר הזה, מתרכז בעסק שלי, מתרכז במה שבאמת פועל'.

"במשך שנה בניתי את העסק שלי, את החיים שאחרי 'האח הגדול', אחרי התעשייה. לא דיברתי עם הסוכנות שלי, לא עניין אותי, לא עניתי לטלפונים. האמת שגם לא כזה היו טלפונים".

"לא רציתי שהשוטר יהפוך לקלישאה. היתה סצנה בתסריט שבה הוא מתואר צופה במשחק כדורגל בבית ומפצח גרעינים. אמרתי לבמאי 'הוא לא עושה את זה, הוא קורא ספר'. ואיזה ספר הוא קורא? את 'הישות בדרך' של מרטין היידגר. הגות נאצית"

אז איך בסוף התגלגלת ל"אינדל"?

"יום אחד הסוכנת שלי התקשרה ואמרה לי 'תשמע, רוצים לראות אותך לתפקיד באיזו סדרה חדשה'. אמרתי לה 'לא, ממש לא, וגם אל תתקשרי אלי בנושאים האלה. זה לא משהו שקשור אלי ולחיים שלי, אני לא רוצה'. אחרי יומיים היא התקשרה שוב ואמרה 'הם ממש מתעקשים, רוצים לראות אותך. יש להם תמונה שלך בראש והם רוצים שתבוא'. אמרתי לה 'אני לא בא לאודישנים, זה לא מעניין אותי שהם רוצים אותי. אני ממש לא מתכוון להגיע לתל אביב כדי שאיזה מישהו עם כוס קפה יסתכל עלי זורק שורות. אני כבר בן 40, יש לי ילדים, יש לי בעיות אמיתיות של חיים. זה לא מעניין אותי, תודה'.

"אחרי כמה ימים ישבתי עם חבר בבית קפה, והיא התקשרה שוב. אמרתי לה עוד פעם לעזוב, ושאם היא תתקשר שוב גם לא אענה יותר. היה לי בראש את האימג' הזה של במאי תל־אביבי, מתנשא, אליטיסטי, לידו המלהקת, וכולם יודעים שזה לא יקרה, אבל יאללה, 'ניתן לו עשר דקות' כדי שהמלהקת תוכל להגיד שהיא עשתה את העבודה שלה.

"ואז חבר שלי, שלמד קראטה אצלי, שמע את השיחה ואמר לי 'אתה מלמד אותי לא להיות שלילי ולא להגיד ישר לא'. עניתי לו 'אתה לא מבין את הרקע של זה'. הוא אמר 'אני לא צריך להבין כלום, אבל אני רואה שאתה פועל ממקום רגשי פגוע. אולי באמת כדאי לך לעשות את זה? מה יש לך להפסיד פה, שעה מהחיים?'

"חזרתי הביתה, ואז חשבתי לעצמי 'הם התקשרו שלוש פעמים'. בקראטה, כשהלכתי ללמוד אצל המורה שלי, הייתי צריך ללכת אליו שלוש פעמים עד שהוא קיבל אותי בסוף. יש משהו מיסטי מבחינתי במספר שלוש, כי תמיד מצליח לי בניסיון השלישי. אמרתי 'רק אלך לדבר איתם'. לא למדתי טקסט ולא שום דבר, הלכתי במחשבה שאני עומד לראות את מה שחוויתי במשך כל כך הרבה שנים. אבל כשנכנסתי לחדר, האינטראקציה היתה מצוינת. פגשתי את אסף קורמן, שהוא במאי מדהים והכי רחוק מכל מה שחשבתי על במאים תל־אביבים. בשנייה הרגשתי שאני מכיר אותו ואת חמוטל, המלהקת, שנים. מייד היה מין בונדינג כזה".

איך הוא תיאר לך את הדמות שתיכנס אליה?

"הוא תיאר לי אדם גזען, פסיכופת, אסטניס כזה. אלון הוא הכי רחוק ממני. בשנים האחרונות, גם כשהייתי רק בקראטה, ובכלל עוד הרבה לפני שנהייתי חלק מאיזושהי תעשייה פה, ניתבתי את העיסוק בקראטה למטרות של קירוב לבבות. עשיתי בארץ סמינר שלום עולמי, ניסיתי להביא אנשים מכל העולם - ערבים, ישראלים, צרפתים, רוסים, מולדובה, לאחד את כולם. יש משפט בקראטה שאומר: 'ברגע שאתה שם את החליפה הלבנה, אין צבעים'. זה משהו שאני מאוד מאמין בו. הרבה פעמים אנשים חושבים שאני מין מפחיד כזה, אבל אני הכי לא".

איך בונים דמות כזו? נתת לה סיפור רקע?

"בניתי את אלון כאדם שחווה גזענות בעצמו. הייתי עיראקי בבית ספר דתי של אשכנזים. החבר הכי טוב שלי היה בחור אתיופי בשם אברהם. חטפנו מכות ואלימות מילולית, והיו עליו ועלי חרמות. גם אני הרגשתי את הצורך הזה, להיות חלק מחברה. אז בראש שלי אלון היה מרוקאי שניסה להתקבל לחברה ודחו אותו, ובגלל שתמיד דחו אותו - הוא עושה אותו הדבר לאחרים.

"אבל לא רציתי שהוא יהפוך לקלישאה. היתה סצנה בתסריט שבה הוא מתואר צופה במשחק כדורגל בבית שלו ומפצח גרעינים. אמרתי לבמאי 'הוא לא עושה את זה, הוא קורא ספר'. ואיזה ספר הוא קורא? את 'הישות בדרך' של מרטין היידגר. הגות נאצית. הוא עסוק בשיפור עצמי, וזה יותר מעניין. לדעתי זה הפך את הדמות לעגולה יותר. אתה לא רוצה אותו טיפש. הוא צריך לגלם את הצל של מדינת ישראל, שהוא מאוד מורכב. הוא לא רק פיצוחים וגרעינים, הוא לבנים ושחורים ומרוקאים ודתיים".

"אני חושב שלפעמים אין ברירה, והצעקה צריכה להיות ברורה וחדה. הדור הזה של האתיופים - יש להם קול, וזה מבורך. נתקעתי בפקק בהפגנה שלהם במשך שעות, ולא כעסתי. אין לי בעיה גם עם משפחות החטופים שעושות בלגן ונותנות לשד שלהן לרקוד"

פעלול על אספלט קפוא

הבנתי שהמשחק שלך די טוטאלי.

"יש סצנת דריסה בסוף הפרק השני, והביאו כפיל פעלולן שיבצע את זה. אני סירבתי והתעקשתי לעשות את זה לבד. אמרתי שאם אני עושה את התפקיד הראשון שלי, זה חייב להיות עד הסוף. צילמנו את הפעלול 20 פעם, וזה היה ביום הכי קר בשנה. קשרו אותי למנוף והעיפו אותי לשמיים, ובכל פעם הייתי צריך להתגלגל מהגג של האוטו על הרצפה, בלי לבלום ובלי מזרנים על האספלט הקפוא.

"בסצנה שנכנסה בסוף לסדרה נחתתי ישירות על הצלעות ושמעתי אותן נשברות. אז הבנתי שאני תכף בן 40. את הכאב מהצלעות השבורות לקחתי לדמות, ורוב הפעמים שרואים אותי צורח מכאב בסדרה - אני באמת צורח מכאב בגלל הצלעות השבורות".

בפרק הראשון, אחת הדמויות אומרת "ההורים שלנו היו נחמדים מדי". יש פה מסר על הפנמה של סטיגמה ועל הצורך של דור חדש לשבור אותה.

"אני חושב שלפעמים אין ברירה, והצעקה צריכה להיות ברורה וחדה. אני חושב גם שההורים שלי, העיראקים, היו נחמדים, לא שאני משווה. והדור הזה של האתיופים - אתה רואה את ההפגנות, את כל מה שקורה, יש להם קול והצעקה שלהם חזקה, זה מבורך. לפני כמה זמן נתקעתי בפקק בהפגנה של אתיופים. הם חסמו את צומת בר־אילן וישבתי באוטו במשך שעות, אבל לא כעסתי. שמחתי שהם עושים משהו. אין לי בעיה גם עם המשפחות של החטופים שעושות את הבלגן שלהן, נותנות לשד שלהן לרקוד. אני אסתכל ואמחא כפיים".

נכנסת לדמות שמייצגת בדיוק את ההפך מזה. לא חששת שזה יעניק תוקף למה שאנשים חשבו עליך?

"לא, אני מאמין טיפה באינטליגנציה של אנשים שיבינו שמדובר בתפקיד. אני גם חושב שכדי להראות מצב קיים וכדי להתחיל לתקן אותו, אתה חייב את דמות הצל. אתה חייב מישהו שיגלם את הצל הזה ויוכל להתחבר אליו בצורה מספיק טובה, ולא משוחקת או מלוקקת אלא באמת עד הסוף, כדי שאפשר יהיה להסתכל עליו מהצד ולהגיד 'אוקיי, זה משהו שאני צריך לתקן'.

"אני יכול לגלם את הדמות הזו, אולי כי אני יכול להתחבר לצדדים האפלים בתוכי. הרבה אנשים מנסים לברוח מהצל הזה של עצמם, ובעצם בגלל שהם בורחים הם משליכים את הצל על אחרים. אתה רואה את זה היום בעולם, את כל הצדקנים שמנסים להילחם באיזשהו רעיון מסוים. בסופו של דבר, הם מתחילים להיות הדבר שהם מנסים להילחם בו ושממנו הם מנסים לברוח".

באופן כללי עדיף להיזהר מצדקנים שעולים על בריקדות ומטיפים מוסר. בדרך כלל זו פעולת "השלכה" בפסיכולוגיה.

"טרוריסטים יגידו לך 'אני יותר טוב מטוב'. ברגע שאתה הופך להיות צדקן מדי, יותר מדי טוב, נקודת הקיצון הזו הופכת אותך לדבר הרע. זה משהו שגם אני יכול להתחבר אליו. בשלב מסוים בתרבות הישראלית 'כל האמת בפרצוף' הפך למשפט ששרי ממשלה התחילו פתאום להגיד אותו, ועד היום זה מטבע לשון כאן.

"פתאום בא בן אדם ואמר 'אוקיי, לא משנה מה ולא משנה כמה זה מכוער, אני אגיד רק את האמת'. עכשיו, אין כזה דבר אמת אחת. האמת היא כמספר בני האדם, היא גם משתנה כל הזמן. זה משהו שלא הבנתי אז. הייתי צעיר, לא הבנתי מה קורה סביבי, אפילו לא היתה לי טלוויזיה בבית.

"אם חוקרים, רואים שביהדות זה לא שאלוהים הוא הטוב והשטן הוא הרע, אלא שהשטן יותר טוב מטוב. זאת אומרת, אלוהים יצר אותו כל כך מושלם וצדקן, שהוא לא מסוגל לסבול עוונות אנושיים. אתה רואה את זה במציאות, כשגורואים וצדיקים הופכים להיות המושחתים הכי גדולים".

"יצאתי לצבא של אלפים"

אגב גורואים, בשיא החשיפה הטלוויזיונית של שי חי ב"האח הגדול", ורגע לפני שהודח מהתוכנית אחרי שחירב מיצג של אחת מדיירות הבית, התאספה סביבו קהילת מאמינים. או "צבא", כהגדרתה. "צבא האמת של שי חי" היה רגע סוציולוגי די מרתק בתרבות הפופולרית הישראלית, שמלמד משהו על אודות התארגנות חברתית, עדריות, צורך במנהיג וגם פולחן אישיות. שי חי עצמו היה, לדבריו, בהלם מוחלט כשלמד שהפך מבלי להתכוון למנהיג הרוחני ולמקור השראה עבור רבים.

"זה התפתח כשהייתי בפנים, בתוך הבית. לא הייתי קשור לחוץ ויצאתי לצבא של אלפי אנשים", הוא נזכר. "בטח שזה הבהיל אותי, כי בתוך הבית הכוונות שלי לא היו כאלה בכלל. אבל אתה יודע, אני חושב שזה היה אחד מהזמנים הבודדים שבהם הטלוויזיה והבידור יצרו תנועה אמיתית בתוך העם, וזה עד היום קצת שם, קצת כמו 'מראה שחורה'.

"אני זוכר שחשבתי 'מה אני עושה עם כל האנשים האלה?' ואז אמרתי - בואו ננסה לעשות טוב. ביום המעשים הטובים בואו נחתום על כרטיסי 'אדי', ובאמת היה גידול של כמה מאות אחוזים ביום אחד בחתימות לתרומת איברים".

היה שם גם אלמנט של פשיזם קל.

"היתה זווית פשיסטית. פרסמו תמונות שלי עושה להם שלום על איזו מרפסת במסיבה שאורגנה. אני זוכר שלפני כן מישהו אמר לי בפירוש 'אתה לא עולה על שום מרפסת ולא מנופף לאף אחד'. בסוף אין מה לעשות, דוחקים אותך לאיזו קומה שנייה, אנשים עושים לך שלום אז אתה עושה שלום בחזרה, ואז זה מתפרסם בעיתונים ופתאום יש ממים שלך עם שפם.

"זה הולך לאיזשהו מקום, ואתה עוצר ואומר 'רגע, הייתי בתוכנית ריאליטי, יש לי ילדים, מה קורה פה?' אבל אני נמנעתי מכל הדבר. די ירדתי למחתרת, לא עניתי להודעות ולא כלום, חיכיתי שזה טיפה יירגע. לקח לזה כמה שנים להירגע, יותר זמן ממה שחשבתי שייקח. היו כאלה שאיימו להתאבד אם לא אגיע לפגוש אותם, כל מיני דברים כאלה. והיתה גם השנאה. זה רדף אותי תקופה. אבל מה שהיה בבית 'האח' זה לא אלים. תפתחו שנייה חדשות, תראו מה זה אלים".

הרגשת קצת מנוצל? אחרי הכל, לפני שהודחת מהתוכנית די סחבת את העונה על הכתפיים.

"היו לי מחשבות כאלה במשך שנים, של 'כן היה ניצול, לא היה ניצול', אבל בסופו של דבר זאת תוכנית טלוויזיה מסחרית, יש פה עניינים של כסף. נכנסתי לתוך איזושהי מערכת, ואין ממש מקום לכעוס עליה ולנסות להבין אם היא צבועה או לא. אתה כמעט צריך לצפות שזה יהיה המקום ושזה יהיה המצב, וצריך לקבל את זה".

היה עניין סביב עליית העונה החדשה של התוכנית. המון אנשים חשבו שזה בטעם רע להעלות בזמן מלחמה ריאליטי שמתאר אנשים כלואים בתוך בית.

"תראה, אנחנו חיים במציאות בלתי אפשרית. מצד אחד, עברנו אסון לאומי ולוחמים שלנו בעזה ובצפון עדיין נפצעים ונהרגים. יש לנו 120 חטופים שחייבים לחזור הביתה, המוני מפונים שאין להם לאן לחזור, והמלחמה לא קרובה להסתיים.

"מצד שני, אנשים ממשיכים לחיות, הולכים לעבודה, מגדלים ילדים, זמרים חזרו להופיע - וגם הריאליטי חזר למסך. אני חושב שאין הבדל בין 'האח הגדול' לבין 'מאסטר שף' ו'רוקדים עם כוכבים'. כולם נועדו לבדר ולספק לצופים בבית הפוגה מהמצב, אסקפיזם. בריחה לשעה מהמציאות. כמו ללכת לסרט או להצגה, להופעה או לקניות בקניון.

"החודשים הראשונים של המלחמה, עם החדשות ששודרו 24/7, הכניסו מדינה שלמה לחרדה. אני מאמין שריאליטי, כל עוד הוא נעשה עם ההתאמות הנכונות למצב וברגישות, הוא לאו דווקא רע".

"מה, לא נפרדתם?"

בכל התקופה ההיא, שבה הפך למוקצה, ליוותה אותו מי שהיתה אז בת זוגו והיום היא אשתו, תניה גרבר. צופי "האח" זוכרים שנכנסה בעצמה לתוכנית בשלב מסוים, אחרי ששי חי הפציר בהפקה להכניס אותה, אחרת יקום ויעזוב. גרבר, שהקשר שלה איתו התחיל רק חודשים ספורים קודם לכן, נכנסה לשם כדי להגן עליו.

"שחקנית חיזוק", במילותיה. "יצאנו לסיבוב של טירוף שנמשך שנתיים. בימים הראשונים הצמידו לנו מאבטח. צבא של אנשים היה מחכה לנו מחוץ לחלון, זה היה ממש מוזר. הייתי אז בת 23, יצאנו שבעה חודשים, ותוך זמן ממש קצר התחתנו".

הם גרים בדירה מרווחת ומעוצבת עם בתם המשותפת ג'ונו (3), שני ילדיו מנישואים קודמים - קיואקי (11) וריי (10), הכלב לואי והחתול ("המיסטי", הם טוענים) ג'ינקס. שי חי כבר לא מלמד קראטה בארץ, אבל עושה זאת בגיחות לחו"ל, שם הוא מאמן תלמידים ובעצמו מתאמן ביפן, שבה קיבל את התואר "מאסטר", הדרגה הגבוהה ביותר שאפשר להגיע אליה באמנות הלחימה.

שניהם מנהלים עסקי הפקה בעולמות התוכן, הסושיאל ועריכת הווידאו, מייצרים עבור לקוחות עסקיים סרטונים שיהפכו לוויראליים באינסטגרם ובטיקטוק. הבנה בוויסות המונים, מתברר, היא דבר שאפשר לתעל לכל תחום. אבל לפני הכל, עצם הימצאה של גרבר בדירה הפתיע את כותב שורות אלה, שלמד מקריאה ברשת שהשניים נפרדו וששי חי אף עזב את הבית.

"לא נפרדנו, היינו בשבוע קשה", הוא מסביר. "היה לנו שבוע כזה של פיצוצים ועניינים, ואני עשיתי 'אקטינג אאוט' והלכתי ללילה אחד למלון. כל הדברים הרגילים שקורים תכלס לכל זוג. אחרי כמה ימים עברנו את זה, והכל בסדר. הלכתי לישון באותו לילה, קמתי בבוקר וראיתי שזה פורסם. ואז אתה אומר 'תנו לנו לפתור את הצרות שלנו בעצמנו'. זה הדבר הכי נוראי בעולם, כי גם ככה היינו בתקופה קשה. יש פה משפחה, ילדים שומעים את הדברים האלה בבית הספר. היו כמה ימים קשים שעברנו אותם.

"תני היא אהבת חיי, היא תמיד תהיה. היום אנחנו באמת במקום הכי טוב שהיינו בו אי פעם. ועדיין מדי פעם יגידו לנו 'מה, לא נפרדתם?' על שבוע קטן וטיפשי. חבל שמפרסמים כשיש בלגן, אבל כשחוזרים לא מפרסמים".

"תניה ואני לא נפרדנו. היה לנו שבוע של פיצוצים, והלכתי ללילה למלון. דברים רגילים שקורים לכל זוג. בבוקר ראיתי שזה פורסם, ואז אתה אומר 'תנו לנו לפתור את הצרות שלנו בעצמנו'. היו כמה ימים קשים, אבל עברנו את זה ועכשיו הכל בסדר"

כמו לשחק בארגז חול

אני אומר לשי חי שבסך הכל נראה שהוא עבר כמה שנים מפכחות מאוד. "למדתי הרבה על תקשורת, על האופן שבו היא מתנהלת וגם על עצמי", הוא מגיב. "הסנסיי שלי (תואר כבוד למורה, ע"פ) בקראטה משווה את הסיטואציה של המזרח התיכון לארגז חול בגן ילדים. וגם אני, בשנים האחרונות אף אחד לא רצה לשחק איתי בארגז החול, הרבה בגלל איך שהייתי.

"אולי לא היתה לי כוונה, אבל המשמעות של תקשורת היא בתגובה החוזרת. לא היתה לי כוונה להרע או להפחיד, אבל עשיתי את זה במעשים שלי. הייתי צעיר יותר, פרוע, לא חשבתי על הרבה דברים. גם עכשיו לא האמנתי שירצו לשחק איתי, אבל כשהצטרפתי לארגז החול - היה הכי כיף בעולם. כשמבודדים אותך מהעולם זה סוג של מוות, ואני רוצה עכשיו שכמה שיותר אנשים ישחקו איתי בארגז החול. זה כיף".