ואז - בסמטה צדדית - בלקאאוט! כשההופעה של AC/DC נגמרה בבית החולים

כותרת המשנה לכתבה הזאת אפשר לכתוב: "נסע לראות את הלהקה האהובה עליו וסיים את הלילה בחדר מיון כשהוא לא ממש זוכר מה ראה לפני רגע". לפני כשבועיים, בסביליה שבדרום ספרד, אחרי הופעה של להקת הרוק האוסטרלית AC/DC, פפה הרופא תפר לי בעדינות את הסנטר הפתוח, וניקה את החתך שנפער מתחת לעיני השמאלית. לי לא היה מושג מה קורה, איך הגעתי לשם, ואם אני מצוי בפאתי גן עדן, או רק במבוא לגיהינום?

נתחיל בקצת רקע כדי להסביר מי נגד מי: להקת AC/DC הוקמה ב־1973 במלבורן, אוסטרליה, על ידי משפחת יאנג, שמוצאה בכלל בסקוטלנד. זו להקה שמנגנת רוק כבד בסיסי, חסר תחכום, אפילו פרימיטיבי, וגולת הכותרת שלה היא הגיטריסט אנגוס יאנג, שמרגע עלייתו לבמה דאג לסימני היכר ברורים - גיטרת גיבסון חשמלית ומדי בית ספר שבהם הוא חייב להופיע. פעם זה היה פרוע וחתרני, אבל היום, כשהוא כבר בן 69, אחרי 51 שנות נדודים בדרכים, יאנג נראה כמו ההוא מהחבר'ה שאף פעם לא עזב את התיכון.

בישראל הלהקה האיקונית לא ממש תפסה, אבל בעולם מדובר בתופעה. האלבום שלה "חזרה בשחור" הוא השני הכי נמכר בהיסטוריה אחרי "מותחן" של מייקל ג'קסון, ובמלבורן יש רחוב על שמה. הלהקה חברה בהיכל התהילה של הרוקנרול, ובבחירת אמני כל הזמנים של הלהקות הנחשבות היא תמיד נמצאת בפסגה.

פעם ראשונה בפריז ב־1982!

ראיתי את AC/DC בהופעה בלייב בפעם הראשונה בלילה קפוא, בדצמבר 1982 בלה־בורז'ה, שדה התעופה הישן של פריז, שבדרך כלל מארח את הסלון האווירי. הייתי אז תלמיד תיכון בן 16 שהוריו יצאו לשליחות בצרפת, נער שהכיר בעל פה את הרפרטואר העשיר של בנזין ותיסלם, אבל באותו ערב נחשף לזן אחר של רעש מרוכז. עד היום אני לא יכול לשכוח את קיר הרמקולים העצום שקידם את פנינו כשדלתות האולם נפתחו. אני זוכר ששאלתי את יוסי, חבר לכיתה, כמו כיפה אדומה תמימה: "סבתא, למה את צריכה רמקולים כאלה גדולים?". היו שם טונות של אמצעי הגברה, כשכל מה שהכרתי עד אותו ערב היה המגבר הקטן של דני מהמתנ"ס.

כבר בלהקת החימום הימרתי שאצא עם נזק שמיעתי, אבל רק כשהאוסטרלים עלו למנה העיקרית, הבנתי שהמחממים אפילו לא דאגו להגביר. את הצלצולים באוזניים שמעתי גם שבועות אחרי כן, ובנסיעה הביתה ישבנו בקרון המטרו המומים, ולא ממש מבינים מה עבר עלינו.

מתחילת שנות ה־80 של המאה שעברה, עולם המוזיקה החליף צורות, סגנונות, תסרוקות ולבוש. אמנים גדולים קמו והספיקו להתרסק, ורק אני נשארתי תקוע מוזיקלית באותו לילה קפוא, ולא מצליח לסגור את הפרק המיושן. מאז רדפתי אחרי AC/DC לגרמניה, נחתי איתה ביוון, שוב נסעתי אחריה לצרפת, אבל אחרי סיבוב ההופעות שהסתיים ב־2016 ואחרי מגפת הקורונה שביטלה לה תוכניות, היה נדמה שזהו, הגיע הרגע המתאים לכבות את המגבר ולתלות את הגיטרה. וזו רק שאלה של זמן עד שתצא ההודעה הרשמית.

ואכן, כל הרמזים הראו שהלהקה הגיעה לסוף דרכה. הסולן המקורי בון סקוט נפטר בפברואר 1980 אחרי שנחנק מהקיא של עצמו בתום ליל שתייה ארוך. בריאן ג'ונסון, שהחליף אותו בקדמת הבמה, פרש לפני שמונה שנים אחרי שרופאיו הזהירו אותו שאם ימשיך להופיע, יתחרש לחלוטין. מייסד הלהקה, גיטריסט המשנה והמוח שמאחורי, מלקולם יאנג, נפטר בנובמבר 2017 אחרי שסבל מדמנציה.

המתופף פיל רוד הוא טיפוס מחופף לחלוטין, שנכנס ללהקה ופורש ממנה משלל סיבות: סמים, או חשד לאיומים ברצח. כרגע הוא בחוץ. הבסיסט הוותיק, קליף וויליאמס, שמנגן בלהקה מ־1977, הודיע בסתיו האחרון שסיים את חלקו. בגיל 74 הוא הבין כנראה שהגיע הזמן להפסיק לקפץ על במות ועדיף לטפל בנכדים ובגינה.

מאז שנות ה־80 רדפתי אחרי הלהקה לגרמניה, יוון וצרפת, אבל אחרי סיבוב ההופעות שהסתיים ב־2016 ואחרי מגפת הקורונה, היה נדמה שהגיע הרגע המתאים לתלות את הגיטרה. ואז, לפתע, הוכרז מסע הופעות נוסף

AC/DC היא להקה חשאית, ששומרת בדרך כלל את התנהלותה מאחורי דלתיים סגורות. במשך שנים לא הודיעה מה תוכניותיה לעתיד. לכן זו היתה הפתעה מרעישה כשבתחילת השנה יצאה הודעה על סיבוב הופעות אירופי קצר, קצת יותר מ־20 הופעות, רק באצטדיונים, וכל הקודם זוכה. 1.5 מיליון כרטיסים נמכרו בפחות מ־24 שעות. מפיק הסיבוב סיפר שהלך לישון קצת אחרי חצות, וכשקם בבוקר גילה שאין עוד מושבים פנויים.

התאמצתי בכל כוחי להשיג כרטיס. אמרתי לעצמי שאין מצב שאפספס את מה שנראה כסיבוב פרידה. ישבתי מוקדם בבוקר ליד המחשב, עם אצבע רגישה במיוחד, כדי ללכוד את המקום הנכסף. לא הצלחתי. נאבקתי בתורי ענק ובצבאות של בוטים שנשלחו על ידי ספסרים ממולחים, עד שבסוף יצאה הודעה לאקונית "סולד אאוט".

באסה. האם בצוק העיתים נחרוג ממנהגנו ונשתמש בשירותי הספסרים? שלושה ימים אחרי התבוסה המרתיחה הופיע קצה חדש של תקווה. יצאה הודעה שסביליה, בירת אנדלוסיה שבספרד, תארח הופעה נוספת באצטדיון האולימפי. זאת אומרת שבתוך כמה ימים 70 אלף כרטיסים נוספים יוצעו למכירה. והפעם - בית דין לא יעזור - אצא עם שניים, לי ולאשתי. הזדמנות אחרונה בהחלט.

בסוף השגתי זוג כרטיסים ליציע, עם נוף יפה למרכז הבמה. אמנם כל נסיעה לחו"ל כעת חורכת את נימי המצפון - "האם במצבנו הנוכחי זה הזמן המתאים ליהנות?". אבל יש גם הבנה שחייבים קצת אוויר כדי לצלוח את המציאות המטורפת. וכך, בתחילת אותו שבוע הייתי במשימה עיתונאית במושב אביבים המופגז בגבול הצפון ובסופו בסביליה, שנמצאת פיזית במרחק של 5,740 ק"מ, אבל מנטלית - מאה שנות אור.

סביליה עיר מדהימה. מדריד וברצלונה מתוירות וממוסחרות, אך היא, למרות המבקרים הרבים, שומרת על השורשים הספרדיים שלה. תמצאו שם זירת מלחמות שוורים פעילה ולידה אינספור מקומות של נגינת וריקודי פלמנקו, וכמובן - ים של ברי טאפאס משובחים, שמתאימים בול לתייר ההופעות שבא לשתות, לשמוע מוזיקה ולהשאיר את הצרות בבית.

אלה היו שתי ההופעות היחידות של AC/DC בספרד, והעיר היתה מפוצצת בתיירים. המוני גברים ונשים בגיל 60-40, עם חולצות של הלהקה והקעקועים הנכונים. מעריצים שעברו כברת דרך משמעותית כמוני - הרי זו לא רק המוזיקה שמשאירה אותי כגרופי מזדקן. מבחינתי, מדובר באלבום תמונות מוזיקלי של חיי. עם השיר ההוא התכוננתי במשך שעות לבחינות הבגרות, ועם זה העברתי שמירה ארוכה בש"ג. אלה שירים שליוו אותי בנאמנות בימים קשים, ובטח בשמחים, בנסיעות ארוכות, בריצות על הטיילת. יותר מ־40 שנה אני מזמזם את הלהיטים האלה, ולא מראה סימני שבירה.

שלושה ימים אחרי שלא הצלחתי להשיג כרטיס, יצאה הודעה מטעם הלהקה שסביליה תארח הופעה שלהם באצטדיון האולימפי. זאת אומרת שבתוך כמה ימים 70 אלף כרטיסים נוספים יוצעו למכירה. והפעם הייתי נחוש – בית דין לא יעזור – אני אשיג שניים

שרב כבד ביום ההופעה

סביליה, שבת, יום ההופעה. היה צריך לשרוף את הזמן עד תשע וחצי בערב. דווקא באותו שבוע שרב כבד נפל על העיר והטמפרטורה טיפסה בקלילות ל־37 מעלות. חום אימים, אבל האוויר יבש, כמו באילת.

באותו יום ביקרנו במוזיאון לאמנות קלאסית. משם חתכנו למוזיאון לאמנות מודרנית, בדרך אכלנו טאפאס ובצהריים פרשנו לסיאסטה ארוכה. לפנות ערב צעדנו בכיף לאצטדיון. סביליה לא ממש מתקדמת בתחום התחבורה הציבורית, אז את חמשת הקילומטרים עד למעלה היציע עשינו יחד עם עוד עשרות אלפים. היה חם, אבל שמח.

האצטדיון ענק, והכניסות מסודרות. להקת החימום היתה נחמדה, ואז האוסטרלים עלו. זו לא אותה להקה שראיתי בחורף 1982. אנגוס יאנג, הגיטריסט והאגדה, כבר רץ הרבה פחות מצד אחד לצידה השני של הבמה. שיערו הלבין לחלוטין, והוא נראה כפסע לפני סיום הקריירה המוחלט.

בריאן ג'ונסון, הסולן שהיה בסכנת התחרשות, חזר לקדמת הבמה חרף אזהרות רופאיו. הוא היה לא רע, אבל בגילו המתקדם - 76, קולו הצרחני מסרב לעלות לגבהים של פעם ומיתרי הקול עשו לפעמים תנועות קלות של ויתור. ועדיין - הקהל מסביב היה בטירוף.

אלה היו שעתיים ועשר דקות של הופעת רוק אנרגטית עם כל השטיקים הרגילים. מופע מולטימדיה מרהיב, פירוטכניקה, במה שעולה, תותחים שיורים בהדרן. גם אם בשיאה AC/DC היתה הרבה יותר טובה, היא עדיין משקיעה כל טיפת אנרגיה בדרך להופעה הבאה, באצטדיון הענק של אמסטרדם.

ביציאה הבנתי שזו כנראה היתה הפעם האחרונה שבה אנחנו נפגשים בנסיבות מוזיקליות אלה. נחיל האדם עשה את דרכו חזרה למרכז סביליה בשקט מופתי, שוב עניין של שעה הליכה אחרי יום של התרוצצות בחום הכבד. הרגליים בקושי סחבו, העיניים איימו להיעצם. הגענו למרכז בערך באחת בלילה, עייפים אך רעבים.

רגע לפני השינה, חשבנו לחטוף משהו קל. המקום היחיד שהיה פתוח היה מעין "חתולייה" ברחוב צדדי - כזו שהייתם מזמינים בשבילה את השירות הווטרינרי כדי שיבדוק את ניקיון המקררים. אבל בלילה כזה, כשהכל מסביב סגור, לא היתה ברירה.

לקחנו שני סנדוויצ'ים והתיישבנו בסמטה סמוכה, לא רחוק מזוג נוסף שנפלט מורעב מההופעה. אחרי שלושה ביסים הרגשתי רע. אמרתי לעצמי שאוכל מקולקל לא אמור להשפיע כל כך מהר. הרי בקושי בלעתי. פתאום תקף אותי גל זריז של זיעה קרה ואחריו בחילה אימתנית. התרוממתי לרגע, מלמלתי "אני מרגיש לא טוב".

וזהו - מכאן, כיבוי אורות כללי.

הדבר הבא שאני זוכר: אני יושב על ספסל בחדר מיון של בית החולים, אשתי איריס שואלת אותי שוב ושוב: "אתה יודע איפה אנחנו?" ואני רק חוזר בקול חלוש ומנותק "איפה אנחנו?". היא ניסתה שוב: "אתה יודע באיזו עיר אנחנו נמצאים?'. ניסיתי בכל הכוח לאתר את התשובה הנכונה וגיליתי שאין לי מושג. מבינים את גודל המכה? הופעה שעמלתי כל כך קשה כדי להגיע אליה, ובסוף לא יישאר לי ממנה זכר. בלקאאוט מוחלט.

לקחנו שני סנדוויצ’ים ב"חתולייה" מקומית והתיישבנו בסמטה סמוכה. אחרי שלושה ביסים הרגשתי רע. פתאום תקף אותי גל של זיעה קרה ואחריו הופיעה בחילה אימתנית. התרוממתי לרגע, מלמלתי "אני מרגיש לא טוב", וזהו...

כשפדרו נתן לי סטירות

לפי עדויות שהוצלבו בשלב יותר מאוחר, נשפך אור על שרשרת האירועים. מתברר שאחרי הביס, באותה סמטה צדדית, פסעתי שני צעדים, וכמו בסרטים - נפלתי כבול עץ רקוב על המדרכה הקשוחה. המשקפיים עפו לאמצע הכביש והתפרקו, סימנים ראשונים של דם החלו להופיע בזווית הפה ואני שכבתי ללא תנועה.

אשתי רצה אלי בהיסטריה. בשניות הראשונות חשבה שזהו, הזדכיתי על הציוד והלכתי לפגוש את אבותיי בדיוק שבוע לפני יום הולדתי. האמת היא שאם כבר לעשות סיכום לחיים קצרים, אז עדיף אחרי הופעת רוק טובה. זה בטח הכי קול ונחשב ברזומה, אבל צר לי לבשר ששום מנת יתר לא היתה מעורבת בסיפור, אפילו לא שאכטה או כדור. כלום. עבדכם, מה לעשות, הוא חנון.

אז ככה, קצת לפני השעה שתיים לפנות בוקר, אני שוכב על שפת מדרכה מזוהמת, בסמטה צדדית בסביליה, מדמם מהפנים. לו יכולתי, הייתי כותב סוף מעט יותר אלגנטי והרואי, אבל באותם רגעים הכותב הסתפק בדלות החומר שהוטחה בפניו.

איריס, אשתי, צעקה למעט האנשים באזור שיבואו לסייע, יש פה עסק עם טרום גווייה. פדרו הגיע ראשון, התיישב לצידי ובדק שאני עדיין נושם. כשהבין שיש סימנים חיוניים, החל לתת לי סטירות כדי להחזיר אותי להכרה. איריס אמרה שהתעוררתי כמו שיכור ומלמלתי: "תגידי לו שיפסיק להרביץ".
בינתיים החל להיווצר במקום אירוע חדשותי, עם אפשרות לפתוח את מבזק הלילה. תייר ישראלי, בשנות ה־50 לחייו, שחזר מהופעת רוק, התמוטט במרכז העיר מסיבות לא ברורות. טרם יצאה הודעה לגבי מצבו. נעדכן בהמשך.

צילומי חזה, בדיקות דם ותפרים - חלק מהפרוצדורה הוסבר לי בפנטומימה. את מה שלא הבנתי כתבה לי האחות ב"גוגל טרנסלייט". אני השבתי לה מייד, כשאני מקווה שלא כתבתי לה בטעות "כריתה נעימה", או "אין בעיה, נתקו אותי מהמכשירים"

שלוש ניידות ושישה שוטרים

תוך דקות ספורות חנו לצידי שלוש ניידות, מתוכן נפלטו שישה שוטרים ערניים, כל אחד דיבר עם מוקד אחר והופקד על תחום שונה בזירה. הקצין הבכיר הבהיר לאשתי שהם הזמינו אמבולנס ובקרוב אהיה תחת השגחה ובידיים טובות. כולה הלכתי לשמוע מוזיקה, מה בית חולים עכשיו? אני רוצה הביתה.

שעה לקח לאמבולנס להגיע. הקצין האדיב התנצל ואמר שבמקום לרחוב "סיירה", נהג האמבולנס ניווט בטעות לרחוב "סיירו", אבל שנירגע, כי זה עניין של כמה דקות עד שיגיע ואקבל את הטיפול המיטבי. בינתיים השוטרים הדפו את הסקרנים שהריחו וראו דם.

אין לי מושג על איזה אמבולנס עליתי, אני גם לא זוכר שהוא נסע ברחובות סביליה הישנונית, עם סירנה בפול ווליום. אמנם הייתי בהכרה, אבל לא ממש איתנו. על כל שאלה ששאלו, חזרתי כמו תוכי. מנוטרל, שפוך לחלוטין.

יום ראשון ב־2:52 לפנות בוקר בסביליה - זו כנראה השעה הכי עמוסה בחדר המיון של בית החולים "וירג'ין מקרנה". כאילו כל החלכאים והנדכאים חיפשו יחד איתי מיטה פנויה להעביר בה את הלילה. ישבתי שם על ספסל בקבלה עם פנים מדממות, כשלצידי שכב הומלס שלא הפסיק להיאנח ולצידה של אשתי ישבה מישהי שבתנועות ידיים דרמטיות סיפרה איך בן זוגה שוב תקף אותה ושהיא מחכה לשוטר כדי למסור את גרסתה.

סביליה היא עיר נפלאה, עם אנשים מדהימים ומאוד ידידותיים, אבל את מי ששולט שם בשפה האנגלית חונטים ומציבים בכניסה למוזיאון. אין להם חצי מושג, ולא רק לאנשים ברחוב, אלא גם לכמה מהרופאים, בבית חולים מרכזי.

צילומי חזה, בדיקות דם ותפרים - חלק נכבד מהפרוצדורה הוסבר לי באמצעות תנועות פנטומימה. ואת מה שלא הבנתי כתבה לי האחות הנחמדה ב"גוגל טרנסלייט", ואני החזרתי לה במיידי תשובה כתובה, תוך שאני מקווה שלא כתבתי בטעות "כריתה נעימה", או "אין בעיה, נתקו אותי מהמכשירים".

בשבע בבוקר, כשאני ושאר חבריי לתחתית החבית של העיר האנדלוסית יצאנו לחצר כדי לשאוף מעט אוויר ולפגוש את השמש העולה, הגיעו סוף־סוף תוצאות הבדיקות שערכתי בתהליך הקליטה. "הכל תקין", הרופאה הנחמדה הדגישה בחיוך שבישר שבקרוב אצא לחופשי. "נראה שסבלת מהתייבשות, אבל תיזהר, בפעם הבאה זה יכול להיות מסוכן", הבהירה. "שמור על עצמך".

יצאתי מחדר המיון עם שני דפי סיכום של דו"ח רפואי בספרדית ספרותית. גררתי את עצמי חזרה למלון עם פנס מרהיב בעין שמאל, שהיתה מקושטת בחתך נאה. התנהלתי עם ארבעה תפרים מתחת לסנטר, סימן סגול ליד השפה התחתונה, חבלות ברגל ימין וכאב עמום באזור הצלעות. אמנם מראה מעודכן של ראש משפחת פשע, אבל לפחות זכרתי מה היה השיר הפותח ומה סיים את המופע, ואפילו זכרתי איך הגעתי לאצטדיון. ברגל, הרבה ברגל.

כנראה זו היתה הפרידה הבלתי נשכחת שלי מחבורת הזמר האוסטרלית שמלווה אותי מימי התיכון העליזים. בכל זאת, יש גבול למה שחבורת הקשישים הזו מסוגלת לעולל לעצמה. אבל אל תטעו: אם יהיה סיבוב הופעות נוסף, אחרון וסופי בהחלט, תראו אותי במעלה היציע; ההוא עם הצלקת בסנטר, כובע הטמבל והמימייה הכחולה.

eyal1iris@gmail.com