את התמונות האלה אזרחי ישראל לא ישכחו. מייד עם היוודע דבר המבצע הנועז לשחרור ארבעת החטופים מידי חמאס במחנה נוסיראת שברצועת עזה, והבאתם בריאים ושלמים לישראל, החלו בני המשפחות והחברים לנהור לבית החולים שיבא ולבתיהם של המחולצים - לחגוג את רגעי החופש הראשונים.
"באנו לחלץ אתכם": תיעוד שחרור החטופים ממצלמות הקסדה // צילום: דוברות המשטרה
ערוצי התקשורת שידרו בדבקות את החגיגות הספונטניות: הנה בני המשפחה המאושרים של נועה ארגמני מציפים את מסדרונות בית החולים. הנה קרוביו הרבים של אלמוג מאיר ג'אן צוהלים בקריאות "עם ישראל חי". הנה משפחתו של שלומי זיו ממהרת לחבק את אהובה אחרי שמונה חודשי גיהינום.
תמונה אחת חסרה באופן בולט באוקיינוס השמחה שהציף את ישראל בשבת, כאילוסטרציה אילמת לבדידותם של עולים חדשים רבים. לאושרו של אנדריי קוזלוב (28), החטוף המשוחרר שהובא לבית החולים עם ארגמני, ג'אן וזיו, לא היה כמובן גבול, אבל כמעט שלא היו לצידו קרובי משפחה שינשקו ויחבקו אותו ברגעיו הראשונים בחזרה בארץ.
כמעט, כי אישה נמוכת קומה אחת שעטה בכל זאת לשיבא כאחוזת דיבוק, ופרצה את כל מעגלי הסדרנים. "אבל את לא אמא של אנדריי", הטיחו בה המאבטחים בספקנות. "אז מה?" השיבה להם אנה ימפולסקי, ולא הרפתה עד שהותר לה להתנפל על אנדריי בחיבוק אימהי. "אני הדודה שלו! אני האדם הקרוב אליו ביותר בישראל".
הקשר ההדוק בין אנה (56) לאנדריי נוצר כמעט יש מאין, אחרי שהכירו רק בתחילת 2022. עד אז, על אף הקשר המשפחתי ביניהם, כדודתו מצד אביו, מעולם לא נפגשו ולא דיברו. אנדריי והוריו חיו בסנט פטרבורג שברוסיה, ואילו ימפולסקי ובני משפחתה התגוררו בפתח תקווה.
"אנדריי יצר את הקשר בראשית 2022", נזכרת ימפולסקי בראיון מיוחד ל"שישבת". "הוא כתב לי שהוא מתעתד להגיע לארץ ולהשתתף באחת מהתוכניות של ארגון 'מסע', פרויקט שמאפשר לצעירים יהודים מהתפוצות השונות ללמוד עברית, להתמחות בתחומי ההתעניינות שלהם ולהכיר את ישראל באופן בלתי אמצעי".
אנה זיהתה את הסקרנות של אנדריי למדינת היהודים - והרימה את הכפפה. "התחלתי לשלוח לו תמונות של ישראל ולספר עליה", היא מספרת בשמחה על פעילותה כמעודדת עלייה בזעיר אנפין. "הוא שאל המון שאלות, ואני עניתי כמיטב יכולתי. הוא התעניין יותר ויותר, ואני ניסיתי להשביע את סקרנותו הטבעית ולספק לו עוד ועוד פרטים על הארץ שהספקתי להכיר ב־30 השנים שחלפו מאז שעליתי לכאן".
ה"שיווק" של ימפוסלקי עבד: מדינה מזרח־תיכונית שהיתה בעבור אנדריי עד לא מזמן ארץ בלתי נודעת לחלוטין, קיבלה פתאום בתודעתו צורה מוחשית ומושכת. מנגד, גם המאורעות האקטואליים ברוסיה דחקו אותו החוצה. הפלישה לאוקראינה הציבה סכנה ברורה של גיוס כפוי לשורות הצבא הרוסי. בשל גילו הצעיר של אנדריי, הסכנה להפוך לבשר תותחים בעימות לא־לו לא היתה רק תיאורטית.
"בגלל המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, עד הרגע האחרון לא יכולנו לדעת בוודאות שיתירו לו לצאת", מודה ימפולסקי, ומשחזרת כיצד חיכתה בחרדה לאישורים ממנו על כך שעבר בלי בעיה את ביקורת הגבולות הרוסית ועלה בהצלחה לטיסה לישראל.
"ביקש להיכנס לסוכה"
באביב 2022 נחת אנדריי בארץ שבה הספיק להתאהב מרחוק, ואנה קיבלה על עצמה משימה חדשה - לעזור לו ככל הניתן בהתאקלמות ולהקל עליו את חבלי הקליטה המרובים. כך הפכה ממעודדת עלייה למנטורית.
"אנדריי למד בתוכנית 'מסע' בכפר הנוער עיינות, ובסופי שבוע היה מתארח אצלי בבית. היינו מטיילים איתו הרבה ולוקחים אותו לכל מיני מקומות, כדי שישראל תיתן לו הרגשה של בית אמיתי". מבחינת אנה, המסעות עם אנדריי לא היו רק גיחות תיירותיות. היא שאפה להנחיל לאחיינה את מה שהרגישה בעצמה, ולחלוק עימו אהבה חסרת גבולות למדינה שכבר היתה שלה. שהרי תחושה של שייכות למקום חדש לא נוצרת מייד. כמו פאזל ענק, היא מורכבת מאינספור חוויות וסיפורים קטנים, ובזכותה של אנה הסיפורים והחוויות ברזומה של אנדריי הלכו והתרבו.
גם היום חשוב לה לשתף חוויה אחת מטיול אחד שעשתה עם אנדריי במהלך חג סוכות. במבט ראשון, זהו לכאורה אירוע טריוויאלי, אבל בעבור עולה חדש היה בו משהו מעצב: "ראינו כמה סוכות, ואנדריי שאל לתומו אם הוא יכול להציץ פנימה. עניתי לו שלא רק שאפשר, זאת מצווה - ולא רק להציץ, אלא ממש להיכנס.
"נכנסנו פנימה, למרות שאנדריי התבייש ולא ידע איך להתנהל. העברית שלו היתה אז ממש בסיסית, ודיברנו עם יושבי הסוכה באנגלית. אנדריי התקשה להאמין שאפשר סתם כך לשבור מחיצות: לבקר בסוכה של אנשים זרים, לפתוח איתם בשיחה לבבית ולחוש את ההרגשה המופלאה של 'שבת אחים גם יחד'. עכשיו, בחלוף הזמן, ואחרי המבצע לשחרור החטופים, ובהם גם אנדריי, מידי מרצחי חמאס - אני חושבת שיש קשר בין הדברים. 'שבת אחים גם יחד' בא לידי ביטוי גם כאשר מיטב החיילים שלנו הלכו לחלץ את ארבעת החטופים בנוסיראת".
בסיום הלימודים בתוכנית "מסע" עשה אנדריי את הצעד המתבקש: הוא השלים את תהליך העלייה והפך לאזרח ישראלי. אנה מספרת ששכר דירה בראשון לציון יחד עם חברים שהכיר ב"עיינות". הוא שוב נזקק לעזרה, הפעם מסוג אחר, ואנה, כהרגלה, לא נותרה בצד. למעשה, היא כאילו חזרה שלושה עשורים לאחור, לימים שבהם התמודדה בעצמה עם קשיי קליטה, אלא שהפעם היה בכוחה לעזור: לחתום על ערבות לטובת בעלת הדירה, להשלים ציוד שחסר, לסייע בתרגום ובהבנת הדברים, ולהביא לחג הפסח עוגת מצות מעשה ידיה.
בתחילה, אנדריי וחבריו לא ממש הבינו מה שונה בעוגה הזאת, היא נזכרת בחיוך, אבל הם נהנו מכל ביס. "כשאני עליתי ארצה, ב־1992, לא היו לי בני משפחה שיכלו לעזור לי או להזהיר אותי מפני טעויות. כל כך רציתי לחסוך מאנדריי את הטעויות האלה, אז הפצרתי בו שיתקשר אלי בכל עניין ובכל שאלה, כדי שאסביר ואסייע".
"לא ידענו ברגעי האמת"
למעשה, אנדריי הפך בעבור אנה לבנה השלישי, עד שהגיע 7 באוקטובר. בבוקר חג שמחת תורה התעוררו אנה ובני משפחתה, כמו כל עם ישראל, למשמע אזעקות. מחשבתה הראשונה היתה ליצור קשר עם אנדריי, כדי להסביר לו ולהרגיע, שהרי הוא, בניגוד לאחרים, לא למוד אזעקות ולא יודע איך לפעול ומה לעשות.
היא שלחה לאחיינה מסרון מרגיע, והתשובה ממנו הגיעה מהר. "אנדריי כתב שבעיקרון הכל בסדר, אבל יש כל הזמן אזעקות, וזה מטריד. עניתי לו שבישראל זה קורה ושאין כל כך מה לעשות חוץ מלהתרגל, בטח לא להיכנס לפאניקה. לא העליתי על דעתי תוך כדי ההתכתבות איתו שהוא בכלל לא בבית".
כעבור זמן לא רב, אנה קיבלה טלפון מיבגניה, אמו של אנדריי, מרוסיה. יבגניה סיפרה בחרדה גדולה שבנה לא עונה לה, ואנה, בטוחה שהכל בסדר, ניסתה להרגיע גם אותה. "תחילה אמרתי לה שאנדריי ושותפיו לדירה ככל הנראה ירדו למקלט, ושפשוט אין שם קליטה", היא משחזרת את קורות הבוקר ההוא. "אחר כך, כשאנדריי לא ענה, אף שהאזעקות פסקו, והרגשתי שהדאגה שלה הולכת וגואה - ניסיתי להרגיע אותה באמצעות ההשערה שהסוללה של הטלפון שלו התרוקנה".
"המשימה הראשונה של אנדריי היא לחזור לעצמו ולהשתקם. צריך לתת לו עכשיו מרחב נשימה בחברת אוהביו. את מה שהוא עבר אני לא מאחלת אפילו לאויב. אני מקווה שישראלים שכה דאגו לו וכה התחברו אליו, יושיטו יד גם בעתיד"
אנה לא ידעה זאת ברגעי האמת, אבל היא דווקא צדקה. אנדריי, ששהה כל הלילה במתחם מסיבת נובה ברעים, שם עבד כמאבטח, הספיק להתכתב עם אנה עם תחילת האזעקות. אחר כך, כשהמחבלים הגיעו למתחם, הספיק לשלוח כמה מסרים נוספים לחבריו, על המתרחש סביבו, ואז הטלפון הנייד שלו שבק. מהרגע שהסוללה התרוקנה, הקשר עימו נותק - לשמונה חודשים ארוכים.
"אחרי שנואשתי מלמצוא אותו בטלפון, יצרתי קשר עם חברים שלו, ומהם נודע לי שהוא עבד במסיבה סמוך לגבול עם רצועת עזה", ממשיכה אנה לגולל את מה שהפך בתוך דקות מקושי חולף להשיג בן משפחה בטלפון - לסיפור אימה.
"ניסינו לחפש פרטים נוספים במחשב שלו, בחשבונות של רשתות חברתיות, אבל לא היה שם קצה חוט. פריט המידע היחיד הגיע מבן של אחותי, שהיה במסיבה והצליח להימלט. הוא סיפר שראה איך המחבלים תפסו והובילו מאבטח, אבל לא היה ברור אם זה היה אנדריי או מישהו אחר.
"במשך זמן ארוך לא היה ברור בכלל אם אנדריי חי או מת. בכאוס של הימים הראשונים נאלצתי לבקש מידידה באחד מבתי החולים שתבדוק אם שמו מופיע אולי באחת מרשימות הפצועים. בסופו של דבר, העליתי בעצמי פוסט בפייסבוק שקרא לכל מי שראה אותו במסיבה להודיע לי מה קרה לו. הפוסט זכה להרבה שיתופים והפך לקמפיין לאיתור של אנדריי. למרות זאת, בשלושת השבועות הבאים נשארנו בחוסר ידיעה מוחלט לגביו. אנדריי הוגדר כנעדר, ולא ידענו כלום. פשוט כלום".
כעבור שלושה שבועות התחלף חוסר הידיעה בידיעה, אבל ספק אם היתה בכך הקלה. נציגי צה"ל הודיעו לאנה ולהוריו של אנדריי ברוסיה שהוא מוחזק בידי המחבלים. מבחינתה של אנה, המשמעות היתה ברורה: לא מרפים אלא משנים כיוון. במקום הקמפיין לאיתורו של אנדריי, מתחילים בקמפיין להעלאת המודעות לגורלו ולהשבתו לארץ.
באותה העת גם יבגניה הגיעה לישראל מסנט פטרבורג, ועברה להתגורר בחדרו של אנדריי בדירת השותפים שלו. שתי הנשים החלו לפעול בשיתוף עם מטה החטופים והנעדרים, כדי להוציא אותו מציפורני חמאס. הן הפיצו והדביקו אלפי כרזות עם שמו של אנדריי, ייצרו חולצות עם דיוקנו והתדפקו על כל דלת, בארץ ובעולם. האמא לא הסכימה לקבל את העובדה שישראל מעבירה לעזתים טונות של סיוע הומניטרי ודואגת לשלומם, בשעה שאנדריי שלה, ויתר החטופים, לא זוכים למינימום של יחס הומני, כשהמחבלים לא מוכנים לספק לבני משפחות החטופים אפילו מידע בסיסי ביותר על מצבם. עם הגעתה לישראל הצטרפה יבגניה לפעולות הארגון "צו 9" לחסימת שיירות המשאיות שהובילו סיוע לעזה. "אין מאבק יותר צודק מזה", קבעה אז.
"במשך כל התקופה הזאת השתדלתי להפיח אמונה ותקווה בבני המשפחה. אמרתי להם שאני משוכנעת שאנדריי חזק, ושהמחשבה על כל מי שמחכה לו תחזיק אותו בחיים. אחרי החילוץ הוא סיפר לי שזה אכן מה שסייע לו לשרוד"
נוסף על כך, בזכות העזרה, ההכוונה והארגון של גורמים ממשלתיים ישראליים, יבגניה טסה לכמה ערי בירה בעולם, במטרה לעורר את תשומת הלב המדינית והתקשורתית לגורל החטופים המוחזקים בידי ארגוני הטרור. היא נפגשה עם האפיפיור בוותיקן והגיעה להאג כדי להגיש תביעה נגד חמאס בבית הדין הבינלאומי. אנה, כדוברת העברית היחידה במשפחה, הקדישה את זמנה לתקשורת בישראל.
אנה מדגישה כי אמו של אנדריי נפגשה ברוסיה עם מיכאיל בוגדנוב, סגן שר החוץ הרוסי האחראי למזרח התיכון, אשר נודע לשמצה בישראל בחודשים האחרונים כמי שאירח במוסקבה את ראשי חמאס. למרות ציפיות המשפחה, הפגישה עם הבכיר הרוסי לא הולידה דבר.
"אנחנו מודים לחיילים שהשתתפו במבצע החילוץ, וכמובן לגיבור ארנון זמורה הי"ד על אומץ הלב וההקרבה. כשאנדריי יחזור לעצמו, נוכל לפגוש את משפחתו של ארנון ולהודות לה. בזכות אנשים כמוהו המדינה קיימת ועם ישראל חי"
"כולם נעתרו לעזור"
גם הציבור ברוסיה לא גילה עניין בגורלו של אנדריי. בניגוד מוחלט להלכי הרוח בישראל, לא נצפו בארץ הולדתו שום מחוות למענו, וגם הגולשים ברשתות החברתיות ברוסיה נשארו אדישים לחלוטין למצבו של בן ארצם.
אנדריי הוא אזרח ברוסיה ובישראל, אך קשה שלא להבחין בשוני המובהק בין שתי המדינות ביחס ובמידת הדאגה כלפיו.
"באמת לא ניתן להתעלם מהייחודיות של החברה הישראלית, ומההבדלים בינה לבין חברות אחרות בהקשר הזה. 'כל ישראל ערבים זה לזה' - זו לא רק אמרה. עם ישראל, על כל רבדיו, חיבק את אנדריי, כולל אנשים שכלל לא הכירו אותו. אלה שהכירו, גם באופן שטחי - למשל, בעלת הדירה ששכר - נעתרו כולם לעזור.
"גם מקבלי החלטות וגם אנשים מהשורה שאליהם נחשפנו היו כל כך טובים. פנינו לרה"מ נתניהו ולרעייתו, ומצאנו אצלם אוזן קשבת. זה היה גם הפידבק מהציבור. לדוגמה, כשיבגניה נאמה בחודש מאי בתל אביב, בעצרת למען החטופים שבה השתתפו השגרירים של ארה"ב, גרמניה, אוסטריה ובריטניה, הקהל קיבל אותה בהתרגשות אדירה".
איך מיישבים את השמחה על חילוצו של אנדריי עם הידיעה שלמען החופש שלו ושל חבריו לצרה, רב־פקד ארנון זמורה ז"ל הקריב את חייו?
"מלחמות מורכבות מסיפורים שהכאב והשמחה מחוברים בהם ללא הפרדה. אנחנו מודים למדינת ישראל כולה, לחיילים שהשתתפו במבצע החילוץ, וכמובן לגיבור ארנון זמורה הי"ד על אומץ הלב ועל ההקרבה. אני מקווה מאוד שבחלוף הזמן, כשאנדריי יחזור לעצמו, נוכל לפגוש את בני משפחתו של ארנון, להוקיר אותו ולהודות להם.
"בזכות אנשים כמוהו קיימת מדינת ישראל. בזכות אנשים כמוהו עם ישראל חי. בזכות אנשים כמוהו אנחנו ננצח ונוכל לחזור לחיי שלום. אני רק מאחלת שזה יקרה במהרה, ושכמה שפחות מחיילינו יידרשו להקרבה אולטימטיבית שכזו".
מה היה הדבר הקשה ביותר בשמונת החודשים האחרונים?
"ההמתנה וחוסר הידיעה היו נוראיים. מצד אחד, לא אמרו לנו שאנדריי נמצא בין ההרוגים. מצד שני, לא אמרו שום דבר על מצבו או על מקום הימצאו. הדאגה הרקיעה שחקים אחרי ששמענו את העדות של אחת מהחטופות ששוחררו. היא סיפרה איך היכו אותה ואיך היא סבלה משברים רבים בגופה, איך גם גברים וגם נשים נאנסו. כל עדות כזאת תרמה עוד לקושי.
"באחד מהימים הודיעו בערוץ 12 שעומדים לשחרר את אנדריי, אבל ההודעה היתה מוטעית. האכזבה היתה מכאיבה כל כך, שאפילו כשאחותי אמרה לי בשבת שאנדריי ושלושה חטופים נוספים חולצו, התייחסתי לזה בספקנות - עד שנציגי צה"ל אישרו לי שזה אמיתי. רק אז פרצתי בדמעות של אושר והרשיתי לעצמי אנחת רווחה.
"חיברו לי את אנדריי לשיחת וידאו, ושנינו בכינו מאושר. מייד אחר כך נסעתי אליו לבית החולים, ומצאתי אותו המום מאירועי היום. תארו לכם - בבוקר הוא עוד היה בידי הרוצחים, והנה, בחלוף כמה שעות הוא ישב מולי כבן חורין, מוקף באהבה של הישראלים. הוא עוד לא האמין למה שקרה.
"האמונה החזיקה אותנו ואותו. במשך כל התקופה הזאת השתדלתי להפיח אמונה ותקווה באבא ובאמא של אנדריי, באחיו דמיטרי ובכל שאר בני המשפחה. אמרתי להם שאני משוכנעת שהוא יחזור, שהוא חזק, ושהמחשבה עלינו, על כל מי שאוהב אותו ומחכה לו, תחזיק אותו בחיים בשבי של הרוצחים האלה. אחד מהדברים הראשונים שהוא סיפר לי עכשיו, אחרי השחרור, היה בדיוק זה: המחשבה על בני המשפחה סייעה לו לשרוד עד שבא השחרור המיוחל".
"באחד הימים שידרו שעומדים לשחרר את אנדריי, אבל זאת היתה טעות. האכזבה היתה כה מכאיבה, שכשאמרו בשבת שאנדריי שוחרר, התייחסתי לזה בספקנות - עד שצה"ל אישר לי שזו אמת. רק אז פרצתי בדמעות ושחררתי אנחת רווחה"
"גם אחיו יעלה בעקבותיו"
השבי הקשה מאחוריו. מה הוא יעשה כעת?
"אני חושבת שהמשימה הראשונה שלו היא לחזור לעצמו ולהשתקם. צריך לתת לו עכשיו מרחב נשימה ולאפשר לו לשהות בחברת אוהביו. את מה שהוא עבר אני לא מאחלת אפילו לאויב. אני מקווה שהישראלים שדאגו לו כל כך והתחברו אליו כל כך, יושיטו יד גם בעתיד, אם יידרש.
"אנדריי נחוש. הוא מעצב מולטימדיה בהכשרתו, וגם כשלא מצא עבודה, ונדחה במקום אחד - הוא פנה מייד למקום אחר. זה אולי יישמע מוזר, אבל כשפגשתי את אנדריי בבית החולים בשבת שמתי לב שבתקופת השבי העברית שלו השתפרה, כנראה כי הוא הוחזק יחד עם החטופים הנוספים ותקשר איתם בעברית. לפחות דבר אחד חיובי יצא מהטרגדיה הזאת.
"תקוותי היא שמעכשיו יהיה לו רק טוב. ברור שהדברים הנוראים שהוא ראה וחווה עוד ייתנו את אותותיהם ועוד ייצאו החוצה. הזיכרונות מהשבי של חמאס לא יימחקו בקלות, אם בכלל. עם זאת, אני סבורה שאנדריי יישאר לחיות בארץ ויבנה את חייו כאן, כי הוא מאוד אוהב את ישראל, אף שחי כאן תקופה קצרה. גם דימה, אחיו הקטן של אנדריי, ילך בעקבותיו, ואני בטוחה שימצא את מקומו כאן".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו