אחרי הבחירות, נהיה עם בחירה

כמה נרגעתי עם פרסום דבר הפעולה לשחרור ארבעת החטופים. גם שמחתי כמובן, שמחה מהולה בצער על כל אלה שנשארו שם ועל אלה שלהם כבר לא תועיל שום פעולה לשחרורם. אבל הרגיעה שירדה עלי לכמה שעות היתה שווה הכל. ההבנה העמוקה שאנחנו טובים, מעולים, הכי מובחרים בעולם כשאנחנו רוצים. כי בזמן האחרון, כשהכל הולך ומסתבך, עלה בי החשד שכל מה שראינו אחרי 7 באוקטובר היה מחזה שווא, פטה מורגנה. הזיכרון של חברה שלמה קמה ומוציאה מעצמה את הדבש אשר בה, ומתארגנת, ותומכת, ונלחמת, אולי היה זה חזיון תעתועים.

והנה בא המבצע בנוסייראת, "מבצע ארנון". ושוב התברר שכשאין ברירה, ויש הזדמנות, יודעים כל גלגלי השיניים של המכונה הישראלית להסתנכרן ולעבוד יחד, וכל המעולים שבכוחות, הרמות ביכולות, השופרא דשופרא, יוצאים ויוצאות ועושות מה שצריך לעשות. וזה מרגיע. למרות שבכל פעם צריך להגיע עד פי התהום ממש כדי שהנס הזה יקרה, בסוף יש פה, בינינו, אנשים ונשים שאין כמותם בכל העולם, ואולי גם אין כמותם בעולמות אחרים.

ונשאלת השאלה - למה ככה? למה רק כשהחרב על הצוואר ממש אנחנו יודעים להתעלות, ורוב הזמן אנחנו בתעלות של התודעה, נלחמים מלחמת חפירות זה בזה, חופרים ברשתות החברתיות חפירות שרק מי קולחין יוצאים מהן ולא מים חיים? מה היה קורה אם רוב הזמן היינו ככה? היהלום בכתר העולם היינו, ולא אומה חבולה, פצועה, מבוזה, הנלחמת על קיומה.

יש לי תשובה, ויכול להיות שהיא תעצבן. הסיבה היא לדעתי שבראש המדינה עומד אדם לא ראוי לכל הטוב אשר בנו. איך הוא רץ לגזור קופון על שובם של החטופים, אבל כשצריך להרים טלפון למשפחות שכולות, למשפחות חטופים שלא חוזרים - שם הוא לגמרי נעדר. תגידו - מה זה קשור? מה אתה מפלג? ואגיד לכם - התדר של האיש הזה ורעייתו חלחל והרעיל את הלב הפועם של עם ישראל. כן כן. זה לא עניין פוליטי. זה עניין אישיותי, וכשהראש עסוק רק בעצמו, ומשכנע את כולנו במשך שנים שהוא נושא השיחה הכי מעניין שיש, והכל מסתובב סביבו, וגם בזמן מלחמת קיום מה שחשוב זה אם הוא יקבל אחריות או לא, אז זה מרחיק גם אותנו מעצמנו, כעם וכיחידים.

אין לנו למי להרים ראש, לשאת עיניים. אין לנו דוגמה להתנהלות תקינה, לנתינה, לחמלה, לאמפתיה, רק אגוצנטריות חולנית מבוקר עד ערב. ואנחנו נגררים, מתעסקים בו במקום להתעסק בעצמנו. כולל ממש הרגע. אבל כל עוד הניצוץ בוער, והגחל עומם - כשהוא ילך, נקום ונתרומם. אחרי הבחירות, בעזרת השם, נשוב להיות עם בחירה.

דוקטור

לאחרונה מחלקים פה תוארי דוקטור לשם כבוד לכל מיני אנשים, שלא חיממו את ספסלי האקדמיה חמש דקות בחייהם. שלמה ארצי קיבל מתל אביב, אביב גפן קיבל מבר־אילן. דוקטור לפילוסופיה אביב גפן. ולא שאני נגד לחלוק כבוד לשני הזמרים האהובים, אבל אני לא בטוח שדווקא תארים אקדמיים הם הדרך, אלא אם כן האקדמיה מרגישה כה אבודה, כה לא רלוונטית, שהיא פונה לסלבס כדי שיאירו עליה מאור היקרות שלהם.

זמן קשה לאקדמיה בארץ ובעולם. יחד עם איבוד היוקרה חווים המוסדות האקדמיים גם חשיפה של עומק ההשתלטות של גורמי שמאל קיצוניים על דוכני המרצים, עמדות ההנהלה, לשכות הדקנים. לא שלא ידענו, אבל פתאום שמו לנו את זה בפנים. האוניברסיטאות ברובן נשלטות על ידי גורמים שביום טוב לא עוברים את אחוז החסימה, וביום רע נעצרים על תמיכה באויב בשעת מלחמה. כל יום והאמירה המקוממת שלו. כל שבוע וסתימת הפה לגורמים הלאומיים הציוניים בקמפוסים.

אדם שמכבד את עצמו ואת לאומיותו הישראלית, ישמור מרחק גדול מרוב המוסדות העולים ממון רב ונותנים תארים שמתאימים למאה שעברה. אמנם התואר דוקטור משמש לרבים שם פרטי נוסף, המחייב את כל מי שפונה אליהם לציין את הוד דוקטוריותם, אף שכולה כתבו עבודה נרחבת - אבל ברור לכל מי ששם לב לעולם, שמקור החוכמה והבינה כבר לא בהיכלי השן המנותקים והקיצוניים.

הם נשארו קליפה המתחזקת את עצמה באמצעות חלוקת תארים מופרכים והתבטאויות עוינות.
ועם זאת, אני מקנא. בתור אחד שנכנס לאוניברסיטה רק כדי להנחות מסיבות פורים בשעתו, הייתי שמח לאיזה תואר על הקיר. לפני שנה עשיתי צעד בכיוון הזה כשקיבלתי תעודת בגרות לשם כבוד מהתיכון שבו למדתי, הגימנסיה העברית בירושלים. לא שלא היתה לי תעודה, אבל היא נקנתה בהרבה סבל והתעלמות משלל קשיי. התעודה שקיבלתי בגיל 60 היתה תעודה שבה ראו את הטוב שבי ולא הדגישו את החסר, והיא משמחת אותי בכל יום מחדש.

ועם זאת, אם יש מוסד אקדמי שבראשו לא עומד מישהו או מישהי שחושבים שמֵיצָגים למען עזה זה במסגרת חופש הדיבור האקדמי, שיודעים שסטודנטים במדים אינם פוגעים בשום דבר אלא להפך, מחזקים - אשמח לקבל ממנו בהזדמנות תואר B.A לשם כבוד, כדי שלא אסתלק מהעולם ככה, כמו שאני, בלי שום קידומת לשמי. אפשר גם שיהיה תואר בארכיאולוגיה, כי חפרתי חפור.

טוויטר

אני לא בטוויטר. מפצירים בי שאכנס. אני מסרב. אני מרגיש שהמפצירים רוצים שאטבול את רגליי בנהר שיש בו דגי פיראנה. הכנס כף רגל וקבל בחזרה שלד נקי מבשר. אני נכנס לפעמים לקרוא ונשאב אל תוך חילופי המהלומות, ההקנטות, ההקטנות, כל לשון הרע הזאת, ואני יודע שטוב מותי מכניסתי כשחקן במחזה הגלדיאטורים הזה, שבו חובטים אנשים אלה באלה באלות לשונם, משחיתים זמן וכוח ומדרדרים את מצבם הנפשי לארצות הדיכאון.

השבוע הודיע בעל הבית החדש יחסית של טוויטר, הנקראת כעת X, אדון אילון מאסק, שהרשת החברתית שבבעלותו מתירה מעתה להעלות תכנים פורנוגרפיים מלאים, כולל הכל. לא התפלאתי. האיש הזה, הגאון המוזר הזה, כמו חלליותיו, התנתק מכדור הארץ ומצרכיו האמיתיים, ועסוק רק בלצבור גובה. הסוף ידוע מראש - התרסקות.

כניסת תוכני פורנו לטוויטר היא חדשות רעות. נכון, יש תכנים מיניים בכל מקום, אבל לא עד הסוף. הפיכת טוויטר לעוד פלטפורמה להפצת תכנים בוטים מסמלת שלב חדש בהתפשטות המחלה הזאת בעולם. ואלה חדשות רעות מאוד עבור הילדים והילדות של כולנו, שאמנם בטוויטר לא נמצאים כרגע, אבל זה ישפיע ויחלחל במהירות יותר גדולה משאפשר לתאר.

כל זה קורה כאשר אני וחבריי בפורום הדיגיטלי, בראשות אוהד עזרן הנהדר, עמלים קשה כדי לשכנע את הממשלה לחוקק חוקים שיחייבו את ספקיות האינטרנט לסנן את התכנים האלה מהטלפונים של קטינים, ומפצירים בחברות הטכנולוגיה לפתח אפליקציות סינון חכמות לטלפונים שיידעו למנוע מפורנוגרפיה, אלימות קשה, חרמות, הצקות וכל מיני פגיעות הזמן הזה מלהגיע לעיניים של הילדים, ולשנות להם את המוח לתמיד.

ותוך שאנחנו מגייסים תמיכה, ועוברים מחברה לחברה, ויושבים בוועדות הכנסת - בא האיש הכי חזק בעולם וזורק לנו פצצה לתוך המיזם. הוא צועק "פורנו לכולם" ובורח, לפני שהילדים שלו יאכלו אותה. וזה פיגוע רציני, אבל לא אלמן ישראל. בתגובה לצעד שלו החלטתי כי לא אטוס למאדים בחללית שלו, לא אקנה את הדגם החדש של טסלה ואפילו אסרב להשתלת השבב במוח שהוא מנסה עכשיו.

לא, חלקי לא יהיה עימו. אשב לי בפינת העולם ואגן על עצמי מציפורניו של האיש הכי מוכשר במאה הזאת, שלא יודע שובעה, ומוכן לקחת את נשמות הילדים כדי להיות עוד יותר עשיר ממה שהוא כבר. והלוואי שכל ההפגנות חסרות התועלת בעולם, במיוחד נגדנו, יהיו נגדו, ויש לי גם סיסמה: מהים עד הנהר - פורנו רק למבוגר. לא בטוח שזה יעבוד. ננסה בטוויטר.

avrigilad@gmail.com