מדהים לחשוב שרק החודש יעלה אריק סיני על הבמה בהיכל התרבות בתל אביב לראשונה אחרי יותר מ־45 שנות קריירה. לא כאורח במופע של אחרים, לא באירוע מחווה מוזיקלית שמצדיע לאמנים - הפעם הוא במרכז הבמה, עם הלהיטים הרבים שאי אפשר לדמיין את המוזיקה הישראלית בלעדיהם. המופע החגיגי יפתח סיבוב הופעות חדש תחת הכותרת "אני כאן", ורגע לפני נפגשנו לשיחה על מוזיקה, על החמצות, על אהבה ועל החיים עצמם, בסופה של שנה שבה הדהים את כולם כשנכנס למכונה המשומנת של "הכוכב הבא", מאפסן את האגו בצד, בתוכנית ששודרה, למרות הכל, בתקופה הקשה שעוברת המדינה.
"בתקופה שבה התחלתי את הקריירה, בהיכל התרבות היתה הפילהרמונית, לא מופעי מוזיקה", נזכר סיני, "צוותא היה הבית של כולם ושם הופעתי המון ועם השנים זה השתנה. היום אמן שיש לו שני שירים 'פותח' נוקיה או קיסריה - זה דור אחר ותקופה אחרת והאמת היא שלא קל לנו למלא את ההיכל, אבל יש עוד קצת זמן ויהיה בסדר, נעבור את הקשיים. אף פעם לא הייתי בהפקות גדולות כאלה, וזה כל כך שונה".
מה זה ההיכל עבורך - סמל סטטוס?
"לא. אני חושב שסמל סטטוס זה קיסריה. את ההיכל כל הזמן דחיתי, עד שיהיה עיתוי שבו אני מרגיש שאני מוכן וגם שהקהל יבוא. הרבה מהאמנים מזמינים ועדי עובדים ומוזמנים ודואגים שיהיה מלא. אמרתי למפיקים שאני לא מתעסק בזה, הלוואי שיכולתי להופיע בפני ועדי עובדים, אבל החומרים שלי שונים. עבורי היכל התרבות זה בעיקר במה גדולה, המון אנשים, אני אישאר אותו אריק. אני לא קורא לזה הישג אפילו. נעים שבאים לראות אותי הרבה אנשים, אבל אני פוחד להגיד הישג, אחרי כל כך הרבה שנים ושירים שהקלטתי".
מה אתה חושב על התופעה של זמרים צעירים שממלאים הופעות בהיכל נוקיה?
"והם ממלאים תוך שעות! המוזיקה פה הולכת לדיגיטציה. מאוד מושפעים מהשוק האמריקני והאנגלי, כל ההפקות מאוד דיגיטליות, מעטים השירים שיוצאים אקוסטיים של ארבעה נגנים שמנגנים כמו פעם.
"גם אנחנו חשבנו לקראת ההופעה בהיכל התרבות איך אנחנו משדרגים, וזה מסוכן כי אני לא מישהו שיבוא עכשיו עם הפקה דיגיטלית מטורפת, אבל הגענו להחלטה שזה יהיה עכשווי עד כמה שאפשר. מבחינת הדור הצעיר יש פה כישרונות־על, דברים נפלאים, שנשארו בזאפה, ויש כישרונות פחות נפלאים שממלאים את נוקיה. זה עניין של טעם של קהל, אבל בסך הכל מה שקורה למוזיקה הישראלית זה נהדר".
אתה מחובר לאמנים הצעירים?
"אני מחובר, לא ממש לצעירים אבל לצעירים ממני. למשל אסף אמדורסקי, שעשינו יחד אלבום והוא יהיה אורח שלי בהיכל התרבות. את ארקדי דוכין אני מאוד אוהב, גיא ויהל הם שני מוכשרים, יש לי קשר עם צעירים כל הזמן. אם הייתי רוצה היום מפיק חדש - הייתי הולך למפיק צעיר, עם אזהרות של 'היי, תזכור מי אני' (צוחק) שלא יהיה ניסיון להתחפש, לא ללכת לאיבוד. להישאר אני - רק בגרסת 2024".
"אירוויזיון? לא עניין אותי"
"צל כבד", "סיבה טובה", "העיירה שלי", "שיר פרידה", "דרך הכורכר", "בתוך מעגל", "שלום לך תקווה עצובה" - רשימה חלקית בלבד של הלהיטים העל־זמניים של סיני, שאותם ישיר במופע בהיכל התרבות ב־25 ביוני, לצד שירים חדשים. אבל סיני גרסת 2024 הוא פרסונה שגם הדור שלא גדל על אותם להיטים בני עשרות שנים פגש על מסך הטלוויזיה, בכמה שעות שבועיות של אסקפיזם ממשדרי החדשות והמלחמה. הרבה גבות הורמו כשהזמר הוותיק והמחוספס הצטרף לנבחרת הצעירה של "הכוכב הבא" וכיום, ממרחק הזמן, הוא מסתכל על החוויה כדבר שהיה הכי נכון עבורו.
"כשיואב צפיר התקשר חשבתי שהוא רוצה שאהיה שופט, אבל בתחילת השיחה הוא אומר לי 'אני לא רוצה שתזרוק אותי מהמדרגות אבל יש לי רעיון'. ואז הוא העלה את עניין ההשתתפות כמתחרה. עכשיו, אני אדם שהאגו שלו קבור בשק מאחורי הכתפיים כבר 40 שנה ואמרתי לו 'תן לי כמה דקות לפני שאני מתייעץ עם מישהו', אבל בשלב מסוים בשיחה כבר אמרתי 'יאללה, אני הולך איתך'. אחר כך היה חודש שלא התלבטתי אלא פשוט השתגעתי. אתה משתף את האנשים הקרובים שכן מבינים ואת אלה שלא, והרוב המוחץ אומר לי 'אחרי 40 שנה אתה רוצה ללכת לכוכב הבא?'. והקשבתי. גם לאלה שאמרו כן וגם לאלה שאמרו לא.
"התקשרתי ליואב, והוא אומר לי 'תאמין לי שאני רוצה בטובתך'. ואני מאמין לו, כי אנחנו מכירים שנים. חשבתי - מה זה יכול להזיק? אין לי אגו. אני לא מתעסק בשטויות האלה, אני עושה שירים. הכל תלוי בי אם אהיה בסדר ובבחירת השיר. בפגישה יואב והצוות קיבלו אותי בכזאת אהבה, בכלל היתה שם עבודה מדהימה של קשת וטדי, ראיתי מהצד איך בצורה הכי מקצועית עושים תוכנית טלוויזיה, ובסוף הפגישה הבנתי שאני הולך עם החבורה הזאת עד הסוף".
לא פחדת ליפול למשבצת הגימיק?
"אם אתה בא ומנסה להיות לא אתה ולשיר אחרת, אז כן, זה היה הופך לגימיק. אבל התעקשתי. לא תמיד הצלחתי, כי פה ושם המלבישים הצליחו לשים עלי איזה ז'קט ונכנעתי קצת למרות שלא סבלתי את זה".
עם הז'קטים והכפכפים הפכת לאייקון אופנה.
"כן. חברות כפכפים צלצלו וביקשו לשלוח לי, אבל אני כל הזמן עם כפכפים, פשוט כי זה נוח. כיום, כמה חודשים אחרי, אני מאוד שמח שעשיתי את זה, המטרה שלי היתה להזכיר שאני כאן ועובד. ועכשיו אני יכול להגיד שהאירוויזיון לא עניין אותי, אפילו לא לחצי שנייה. אסור היה לי להגיד את זה אז, אבל היו רגעים שהשופטים אמרו שאני מתאים לייצג אותנו בגלל התקופה. ואני גם יודע שאם הייתי מגיע איכשהו למקום הזה הייתי עושה עבודה בסדר, אני סומך על עצמי בקטע הזה. הדבר היחיד שלא אהבתי זה שמאה פעם אמרו את הגיל שלי".
נשמעו גם טענות שעצם קיומה של התוכנית בתקופת מלחמה הוא לא נכון.
"אז אני הרגשתי הפוך, לא היו לי לבטים. כל היום היינו רק בחדשות, אז התוכנית הציעה קצת מנוחה לנשמה. התחלנו בחצי שעה, שרנו שירים יחסית שקטים, ובסוף הבינו את זה. בהתחלה זה באמת היה קשה, אבל לי היה ברור שזה הדבר הנכון לעשות, וגם בשבילי אני יודע שזה היה ריענון של השורות, להזכיר שאני כאן, שאני עובד".
רצית להזכיר כי הרגשת ששכחו אותך?
"יש הרבה אמנים בגילי שמקטרים ולא עושים כלום, אז אני לא מקטר ואני כל הזמן עושה, ולא כל הזמן משמיעים, אבל אני עושה. זה טבעי שהדור הצעיר תפס את מקומנו, שהרדיו פחות משמיע. אחרי 47 שנים יש כאלה שהיו מרימים ידיים וממשיכים לקטר שלא משמיעים אותם. אני חושב שצדקתי, כי זו היתה תוכנית עם רייטינג גבוה, ואני רואה מה קרה מאז ברחוב. יפעת, גרושתי, אמרה באחד הראיונות שהיא מרגישה שהיא הולכת עם נועה קירל. האנשים ברחוב לא הפסיקו להגיד לי 'אתה צריך לנסוע לאירוויזיון, אנחנו מצביעים לך', ומה אני אגיד להם - לא, אני לא רוצה?
"אחרי מה שקיבלתי מהרחוב הבנתי שצדקתי בהחלטה שלא היתה קלה. היו כאלה ששאלו אותי - אתה תעמוד מול שופטים ותקבל ביקורת? ואני אמרתי כן. הם אנשים מוכשרים, חמודים, למזלי גם אהבו אותי וגם כשאסף שם אדום, והוא חבר, זה בסדר. אני זוכר שאמרתי להם בהתחלה תנסו לא להתחשב בעברי, היה להם קשה, אבל הם היו בסדר. ואני רואה מאז הרבה קהל חדש וצעיר שבא להופעות".
בעניבת חנק, בלונדון
אבל אותו קהל שבא להופעות הוא לא מובן מאליו, בדיוק כמו ההופעות עצמן, שסיני שקל להניח להן בשלב מסוים. "הרהורי פרישה היו כשהייתי נפגע מכל מיני דברים", הוא מודה, "אני לא חושב שיש טעם לחיים שלי בלי לשיר, זו האמת, אבל כשלפעמים המשרד אומר לך 'באו רק 70 איש' אני הולך לפייסבוק ומקשקש משהו, לוחץ אנטר וכאן הטעות, כי אתה משתף אנשים שאתה לא צריך בכאבים שלך וברחמים העצמיים שלך. לא צריך, תשתף את החברים שלך".
אחד השיתופים שלך הגיע לכתב הבידור שלנו, ערן סויסה, שהצליח בזכותו להביא עוד קהל.
"כן, זה היה במקרה, הוא ראה וכתב והערב היה מפוצץ, למרות שהיו מי שחשבו שעשיתי את זה בכוונה. ממש לא. זו היד הקלה שלי על הפייסבוק, ולא פעם יש הרהורים, יש כאלה שפורשים בלי להגיד, אני מתעקש לא להפסיק. אני מוציא לפעמים שירים שאני חושב שהם נהדרים, ולא משמיעים".
מה זה עושה לך שלא משמיעים?
"זה קשה, זה צער, לא נכנסים מתחת לשמיכה כי אין במקצוע הזה זמן לפינוק. אז אתה מרגיש צער וממשיך הלאה, לשיר הבא. אין ברירה. אני לא יכול לוותר לאלה שלא משמיעים, אני כאן. לא יעזור לכם. לא תרצו את זה - יבוא אחר. כמו עסק שרוצה לשרוד. זו הישרדות".
במבט לאחור, היו לך עליות ומורדות בקריירה, פניות לא נכונות. יש משהו שאתה יודע שהיית עושה אחרת בדיעבד?
"כל מי שתשאלי יגיד לך כן. עושים מיליון טעויות. בתחילת שנות ה־80 עשיתי אלבום בלונדון עם יהונתן גפן ז"ל שנקרא 'בסוף מעגל'. קראו לי אז זמר קאנטרי־רוק, ויהונתן עשה גרסה עברית לשירים של יוצרים אנגלים. זו היתה הפקה מאוד יקרה של מפיק אנגלי עם חלק מהסימפונית של לונדון. אני זוכר ביקורת אחת שלא יכולתי להתנגד לה, לא זוכר מי כתב: אריק סיני מעונב בעניבת חנק".
ובאמת הרגשת ככה?
"כל האלבום נעשה שם, אז זה להיות קצת מנותק מאיפה שאני שר. האלבום הזה לא נכשל כי היו שם כמה שירים שהצליחו, אבל כל החוויה הזאת לימדה אותי שבשביל להיות זמר ישראלי כמוני אתה לא יכול לחיות במקום אחר, ולא להיות באולפן קר בלונדון, למרות הסיפורים שכל המי ומי הקליטו שם. את יהונתן גפן, שאהבתי אהבת נפש, עניינתי בערך כקליפת השום, ובשלב מסוים הוא קרא לשלום חנוך שיבוא ויעזור לי בפרייזינג, כי המפיק והסאונדמן אנגלים והיינו צריכים קצת ישראליות. בחרנו יחד את השירים, זה היה מסע יפה, אבל בסופו של דבר כל ההרגשה הכללית שלי היתה שלא ככה אני רוצה לעשות אלבום".
אמרת קודם שאתה לא יכול לחיות בלי לשיר. מתי בעצם הבנת את זה לראשונה?
"גדלתי בקריית ביאליק. בבית הספר בהפסקות הילדים היו משחקים בקפיצה לרוחק או בג'ולות, לי היתה מחברת שירים ענקית והייתי יושב ושר ולאט־לאט הצטרפו אנשים. הייתי מחובר למוזיקה כבר בנעורים, זה היה בנשמתי. כשהביטלס יצאו זה היה וואו. אני זוכר שישבתי בשיעור פיזיקה, מורה בשם בוימן ראה שאני לא מקשיב לו, ציירתי את התסרוקות של ארבעתם במחברת, והוא התקרב אלי ואמר: 'יש לנו פה תלמיד מצטיין, אני רוצה להראות לכם איך הוא פותר נוסחאות בפיזיקה', והראה להם את המחברת.
"החיים שלי היו מוזיקה, ובגלל שגרתי בחיפה הכל התאחר. ניגנתי בלהקות רוק, בכל דבר שאפשר היה להתבטא בו. בצבא הייתי חייל קרבי, טירונות גולני ואז סיירת אגוז. היה לי פרופיל גבוה ולא נתנו לי להיבחן ללהקה צבאית, התעקשתי על הזכות להיבחן. הייתי באגוז שנה וחצי, עד ששלחו חייל אחר במקומי, ואז העבירו אותי ללהקת גולני, עם נורית גלרון ואייל גפן. כשהשתחררתי בתיק שלי היה רשום חייל קרבי, אז המילואים שלי היו בשריון".
"היום כבר אין לי ארץ אחרת"
המעבר לעיר הגדולה הביא איתו הרבה חלומות על הפריצה המיוחלת, אבל עברו כמה שנים עד שזה קרה, בזכות מפגש מקרי עם שלמה ארצי. "חלמתי על זה, אבל לא נלחמתי, ואז ירדתי עם הכלב שלי לבן־גוריון ובדיוק עבר מולי שלמה ארצי על וספה. הכרנו מהתקופה שבה הוא היה בלהקת חיל הים והיינו עושים חזרות בבית החייל ופוגשים בהפסקות בלובי את החבר'ה מהלהקות האחרות. הוא כתב לי את 'שיר פרידה' שמאוד הצליח ועליתי על איזושהי דרך שאני צריך להתקדם בה. עברה בשיר איזו תמימות שהיתה כנראה חסרה, ואחרי זה הוא כתב לי עוד שני שירים, וכל האלבום שעשינו הצליח ברמות. היינו הרבה שנים חברים טובים. אני מאוד אוהב ומעריך אותו, הוא עזר לי בתחילת הדרך בצורה בלתי רגילה".
אמרת שעל האירוויזיון מעולם לא חלמת, אבל אני מניחה שראית את עדן. מה חשבת עליה?
"בשנייה הראשונה שהיא שרה שם קלטתי אותה. לא חשבתי שהיא תנצח, אבל היא מסוג הזמרות שממוקדת כל־כולה במוזיקה, עם משמעת שאי אפשר לתאר. זה מה שמעניין אותה. היא היתה מצוינת באירוויזיון, ומבחינתי היא ניצחה".
מעבר לזמרת היא הפכה לשגרירה שנאלצה להתמודד עם המלחמה בישראל. חשבת איך היית מסתדר אם אתה היית במעמד הזה?
"היה לי יותר קל, כי אני יותר מבוגר. הייתי יוצא מסביר לאומי טוב והייתי נוגע באנשים ממקום אחר. לא עם רקדנים והפקה, אלא אדם מבוגר שבא עם שיר שהיינו בוחרים. אבל אותי מעייפת רק המחשבה על התהליך, והיא - תני לה את זה מהבוקר עד הלילה. זו עבודה קשה. גם הצילומים ב'כוכב' היו ימים ארוכים מהבוקר עד הלילה".
בתקופה הקשה שעוברת עלינו התגלתה המוזיקה הישראלית כתרופה לנפש הפצועה של כולנו. ספר לי איך אתה עובר את זה.
"בשבת של 7 באוקטובר הייתי במיטה, התעוררתי בהלם כמו כולם, אף אחד לא הבין שאלפי אנשים נכנסו. נולדתי כאן, זה לא משהו שקורה לנו. המספרים של ההרוגים שרק עלו ועלו... כיוון שהייתי לוחם בצבא לא הבנתי - איפה טעו פה? איך זה קרה? ואני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה כי לא בא לי לדבר על זה. הופעתי בפני מי שפנה, מי שרצה, בתי חולים, משפחות החטופים, לא מזמן הייתי בבית לוינשטיין. באתי לשיר בפני אנשים שנפצעו קשה שהועברו לשיקום. באתי וראיתי שההופעה בחוץ, והמנהלת שאלה אם אני מוכן לעשות סיבוב בין הפצועים. אמרתי בטח, זה יותר מהכל. ראיתי כל כך הרבה דרעק בחיים שלי, והם, הפצועים קשה האלה, עודדו אותי. איזו עוצמה, אילו בחורים, איזו אופטימיות. בחור שחצי מפניו מרוסקות מחייך עם מה שהוא יכול. הגעתי הביתה עם כאב וריקנות שאי אפשר לתאר".
המוזיקה קיבלה תפקיד חדש של נחמה.
"במוזיקה שאני עושה, בעיקר בהתחלה, היתה רק נחמה. הייתי אומר להם: חבר'ה, אל תתביישו לשמוח קצת, הפסקה מהכאב ומהעצב, לשמוח קצת ואז חוזרים לכאב. שירים שלי שפתאום מקבלים משמעות אחרת, אני רגיל לזה כי הייתי זמר של ימי זיכרון, ועכשיו זה התעצם. למשל 'שיר פרידה', 'אנחנו שנינו מאותו הכפר', 'עד סוף הקיץ' - אתה שר ויש דממה".
כחייל קרבי שהיה במלחמות, זה החזיר אותך לשם?
"פעם חשבו שמלחמת יום הכיפורים היתה פאשלה אחת גדולה. הייתי בה במילואים בשריון, חובש קרבי, זה שרץ אחרי הטנקים כשיש פגיעה ומחלץ את הפצועים, ומה שהיה ביום הכיפורים זה אפילו לא גרעין קטן ממה שקרה לנו כאן. הייתי אז 183 ימים במילואים ברצף, זה לא היה קל, אבל כיום... פעם האזרחים לא ידעו מה זה מלחמה בכלל, הקרבות היו בחזית, וזה הבדל עצום. נורא מתסכל אותי המצב הזה".
כשאני שואלת אם הוא מצליח להיות אופטימי, הוא מחייך ושר את "אין לי ארץ אחרת".
השיר הזה הוא אחד הפספוסים הגדולים שלך.
"במסגרת חיפושיי אחרי שירים באתי לקורין אלאל שגרה לא רחוק ממני, ואני מוצא אותה עצובה. היא מראה לי פתק שמי שהיתה בת הזוג שלה אז השאירה לה עם המשפט 'אל תביטי עלי ככה, את חונקת את מבטי'. היא לקחה את הפתק ובשביל להרגיע את הכאב שלה שרה לי את הטקסט הזה בלחן של 'אין לי ארץ אחרת', אבל אז אמרה 'אני אתן לאהוד (מנור) שיכתוב לזה מילים אחרות'. אהוד ביקש שנשלח לו את הלחן ב'לה לה לה'. עשינו ושלחנו. אני עשיתי במקביל אלבום עם לואי להב, רוקנרול מטורף מהבטן, ידעתי שהוא לא יעבוד אבל זה מה שרציתי לצעוק אז ('שמועות על גשם'), וכשאהוד החזיר לנו את המילים אני קורא את זה ובמקום להתרגש אני מצלצל ללואי ואומר לו 'הגיע איזה שיר', והוא אומר 'אני בא, אני בדרך אליך'.
"אני משמיע לו, הוא מקשיב ואומר 'זה המנון שני'. אני ממש זוכר את המילים. ואני אומר לו 'אין סיכוי בעולם שאני יכול להגיד את המשפט הזה'. הוא מסתכל עלי כמו על אידיוט ואומר לי 'אז תשקר' (צוחק). אני אומר לו 'אני לא יכול', גם אהוד לא הבין אותי, והשיר שכב אצלי. נסעתי עם סולו יורמן ז"ל, שהיה המנהל שלי ושל גלי עטרי, להופעה באוניברסיטה, והוא אומר לי 'תביא את הקלטת של השירים שאתה מקבל ולא מתכוון לעשות'. היו שם את 'רק אתמול', במילים אחרות, ו'אין לי ארץ אחרת'. הוא קלט את הפוטנציאל מייד, ואמר: תן את זה לגלי. אמרתי לו: דבר עם קורין ואהוד, ומה שנשאר זה המשפט על עטיפת האלבום של גלי 'תודה לאריק סיני על 'אין לי ארץ אחרת'".
עם יד על הלב, כמה אתה כועס על עצמך?
"אני מודה שזו הרגשה של פספוס גדול. הייתי נער מורד. כיום זה לא היה קורה, היום אני יכול לצרוח 'אין לי ארץ אחרת' בצרחות מטורפות, אבל ככה הרגשתי אז. הייתי צריך לעשות מה שלואי אמר, לשקר. זה שיר שיחיה לנצח כי אין לנו ארץ אחרת".
פחד סמוי מזוגיות
למרות שהוא לא רוצה לדבר על פוליטיקה, סיני פלירטט בעבר עם העולם הזה כשחבר לאביגדור ליברמן בישראל ביתנו, והוא בהחלט לא פוסל כניסה נוספת לקלחת.
"ליברמן ואני היינו חברים מאוד טובים. ראיתי אותו בחוג בית בקיסריה לפני הבחירות שבהן נהיה שר החוץ. גדלתי בבית של השמאל, בן־גוריון, ותמיד שמתי פתק של השמאל. ופתאום שמעתי את האיש שעה ורבע. איש מבריק, חכם, ציוני יותר מכולנו, והלכתי הביתה. חודש אחר כך ישבתי עם חברה קרובה ששואלת אותי מה היית רוצה לעשות חוץ מלשיר, ואמרתי לה אולי פוליטיקה, אבל משהו שיעזור לבידור ולאמנים. היא שאלה עם מי, ופתאום נזכרתי בחוג הבית ואמרתי ליברמן. היא נדהמה מהתשובה ואמרתי לה שאני אוהב את הדעות שלו. אמנם יש דברים שאני לא מסכים איתו אבל אהבתי את הישירות שלו.
"למחרת היא צלצלה אלי ואמרה שהוא רוצה לפגוש אותי בכנסת. הגעתי לפגישה והתיידדנו מאוד. הוא קלט שאני לא אדם שמבקש משהו, ויום אחד שאלתי אותו 'למה כשמראיינים אותך אתה תמיד רציני וקשוח?', והוא אמר לי שהוא פוחד מהמצלמה והחיוך לא עוזר, זה בעיקר מבוכה. עזרתי לו מאוד בבחירות האלה, בעזרתי הרבה הביא אז 15 מנדטים. לא היה לי תפקיד רשמי, הייתי אחד מהחברים שנוסעים איתו, מאז עשיתי כמה טעויות שלא עושים עם חברים והיום אנחנו לא בקשר".
מעניין אותך היום לחזור לעולם הפוליטי?
"אם זה משהו שקשור בבידור, באמנות, באמנים - כן".
עם איזה פוליטיקאי היית הולך היום?
"רק עם גנץ. וזו לא תשובה פוליטית, אלא כי אני מרגיש שהאיש הזה יביא לכאן איזה שקט בנפש ובנשמה שלנו, זה משהו באופי שלו".
סיני גרוש חמש פעמים (פעמיים מיפעת, שממשיכה עד היום לנהל אותו), ויש לו חמישה ילדים. על העבודה הצמודה עם גרושתו הוא אומר: "יש בינינו הכל חוץ מרומנטיקה. היא יקרה לליבי, יש לנו ילד חייל, החלטנו להיפרד ויש לה חבר שאני מאוד מחבב ומכבד. אנחנו חברים ברמות שאין דברים כאלה".
חזרת לעולם הרווקות? דייטים?
"חזרתי מזמן, אבל אני לא מתעסק בו. אני כמו אידיוט, סומא. אני חושב שיש לי פחד סמוי מזוגיות, לא יוצא לדייטים. מתחילות איתי נשים, ואני מבוגר! זו שאלה טובה למה, עם עצמי אני מנסה להבין. קודם כל, אף פעם לא הייתי מה שתיארו, תמיד הייתי איש של אישה אחת, כל הזמן".
פשוט לפרק זמן מסוים.
"זה כבר סיפור אחר, אבל אף פעם לא הייתי קופץ בין מיטות. סיפורים סתם, אני אומר לך בכנות, זה חשוב לי".
אז איך נולדו הסיפורים?
"מספיק שזמר מסתכל על מישהי קצת יותר מהבמה, ויש מישהו שכותב שם, וסיפורים נולדים. אבל ממש לא. יש כאלה שמתחילות איתי כיום ולא נעים לי ובדרך הכי נעימה אני מסרב. היו לי בנות זוג מאז הגירושים אבל זה לא היה רציני. אני לא מעז להגיד את המילה הזאת".
בוא נעשה את זה מסודר לטובת קוראות הכתבה: כרגע אתה פנוי.
"כן, פנוי".
הזדמנות מצוינת לברר איתך סוגיה. דני רובס סיפר שהשיר שלו "דבר לא קרה" מבוסס על זמרת מפורסמת שלא נענתה לחיזוריך. אולי נפתח את זה?
"זו היתה יהודית רביץ (צוחק). רציתי את יהודית. היא כתבה לי את 'שובי לפרדס', מאוד אהבתי אותה, כאדם, כיוצרת. היו עיניים, עד שיום אחד, אני לא חושב שסיפרתי את זה אי־פעם, בשתיים בלילה היא שאלה אם בא לי לשתות קפה אצלה. היא גרה מולי בתל אביב, ואמרתי בטח. הגעתי, וביושר שיש רק לה היא מביאה לי את הקפה ואומרת 'שמע, אני מרגישה גם, אבל אני סיימתי עכשיו מערכת יחסים עם מישהי, אני נסערת ולא פנויה רגשית'. ואני קולט שהיא אומרת מישהי ולא מישהו, ובכלל לא ידעתי, ומייד אמרתי הכל בסדר. היא רק רצתה להבהיר שהעיניים האלה יכולות להיות ידידותיות אבל לא יובילו לשום דבר אחר".
לפחות יצא מזה שיר נהדר. אפרופו שירים, אתה עובד כיום על חומרים חדשים?
"בטח, עובד בטירוף. בקרוב ייצאו סינגלים. אני עובד על שני אלבומים - אחד אישי ושני שיהל דורון הציע לי, אלבום קאברים, אבל לא ישנים אלא של שירים של אחרים שאני אוהב מהשנים האחרונות, זה הדליק אותי בטירוף אז אנחנו על זה".
צולם בגלריה של קרן בר גיל, נווה רעים 29 א׳ רמת השרון; עוזר צלמת: רועי תמיר; סטיילינג: בן זייגר; איפור: אביטל אוחיון
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו