אופטימיות לפנים: כי כזאת אני, מעצבנת

חברים יקרים, כתבתי פה בעבר על נושאים שנויים במחלוקת, אבל הפעם אני הולכת לעשות משהו באמת בלתי סביר - להיות אופטימית. לעזאזל, היום אני אהיה אופטימית. יודעים מה? אולי לא שתיתי מספיק, אולי שתיתי יותר מדי. אתם יכולים לנשוף בחוסר סבלנות, לגלגל עיניים ולקרוא לי תמימה, אבל כשכולם מסביבי עסוקים בכמה הכל נורא וגרוע - היום אני בוחרת להתרכז במה שטוב. כזאת אני, מעצבנת.

שני דברים טובים נתניהו עשה בעשור וחצי האחרונים: 1. חתם על הסכמי אברהם. 2. ניהל משא ומתן עם מנסור עבאס על הצטרפות לממשלה. אין עוררין על כך שהראשון ממש חשוב. פעם היו קוראים לזה "לעשות שלום", היום "לעשות שלום" זה אך ורק הדבר הזה שמלמדים פעוטות לעשות עם היד. אז בואו נגיד שביבי חתם על כמה ניירות, ועכשיו סוף־סוף כולנו יכולים לנהוג בלמבורגיני ולעשות מסיבות רווקים מפוקפקות בדובאי.

אני טוענת שהסעיף השני קריטי לא פחות - וכנראה יותר - לעתיד שלנו ושל הילדים שלנו כאן. ברגע שביבי הזמין את מנסור עבאס לבלפור, הוא פתח את הדלת לכל ראשי ממשלות העתיד לעשות את אותו הדבר בדיוק - ובלי שיקראו להם "סמולנים", שזה כידוע הדבר הכי גרוע שיכולים לקרוא לך. לראשונה ערבים ישבו בקואליציה, אחרי 44 שנים שבהן כל מה שהם עשו זה לצעוק מהיציע.

• • •

אז נכון, זה נמשך דקה וחצי, ורע"מ לא היתה חברה בממשלה, אבל אם אתם שואלים אותי - בממשלה הבאה, או בזו שאחריה, ככל הנראה יכהנו שרים ערבים. קל להאשים את החברה הערבית בישראל בבדלנות (אם לא רוצים להשתמש במילים חריפות יותר), אבל מי לעזאזל ירגיש חלק כשאין לו שום גישה לשולחן מקבלי ההחלטות? מינוי של שר בריאות ערבי (לדוגמה) לא ייראה כמו עניין מהותי כשנבקר אצל רופא המשפחה, אבל הוא יהווה שינוי טקטוני אמיתי בחברה הערבית בפרט ובחברה הישראלית ככלל. כל זה הודות למנסור עבאס, מנהיג אמיץ, אבל לא פחות - לביבי, שפשוט יעשה הכל כדי להישאר ראש הממשלה. תודה, ביבי.

החרדים יתגייסו לצבא או לשירות לאומי. זה יקרה בתוך כמה שנים. אם עד עכשיו כל ממשלה השתמשה במחלוקת הזו לטובת רווח פוליטי - הגיע 7 באוקטובר ופער אצל כולנו פצע שיישאר פתוח עוד הרבה מאוד זמן, ולא ניתן לאף אחד להמשיך לחטט בו במסרגה. זה יקרה בטוב או שזה יקרה ברע, אבל כולם מבינים שהמצב הקיים לא יכול להימשך. החברה החרדית תלמד ותשכיל להיפתח מספיק כדי לקחת חלק במפעל הציוני. במקביל, ייפול להם האסימון שאפשר ושכדאי שתהיה להם עמדה בנושאים שאינם סקטוריאליים. אל תתבלבלו: הם יעשו את זה בדרך שלהם, אנחנו לא נהיה מרוצים - אבל ככה זה עובד.

כמו כן, המלחמה תסתיים. זה לא יקרה מחר, אבל היא תסתיים. אף מפקד לא יזלזל יותר באף תצפיתנית. אף אחד לא יזלזל יותר בטנקיסטיות. טוב, אולי הגזמתי עם המילה "אף" - תמיד יהיה לנו את ינון מגל.

• • •

ויהיו בחירות. הרוב המכריע של ישראלים מבין היום, וזו הבנה שהגיעה עם מחירים גבוהים מאוד, שהממשלה צריכה לעבוד ביחד לטובתם, ושזה קצת פחות משנה מי עומד בראשה ומי החברים בה. שרים שבאים לעבוד בשביל כולם מקבלים מחיאות כפיים, אם אלה משה ארבל ויעקב מרגי מש"ס או מיקי זוהר מהליכוד. אני לעולם לא אצביע לש"ס, כי הם מדירים חצי מהאוכלוסייה, ולעולם לא אצביע לליכוד - כי, ובכן, הסיבות ברורות - אבל ההסתה והפלגנות הן סחורה לאנשים פחות עייפים מאיתנו.

אנשים טובים יתגייסו למגזר הציבורי, כי כשהמצב כל כך חמור ברור שלא רק שאפשר לתקן, אלא שחייבים. כסף זה נחמד, אבל כל מי שנשאר פה ולא ברח אוהב את המדינה הזו בכל ליבו, ויקריב עבורה הרבה יותר מאשר כמה שקלים בקרן ההשתלמות שלו. זה יהיה מתסכל, אלו מערכות שמלאות באנשים שחבטו בהם שוב ושוב ושוב, אבל מדינת ישראל שבורה, ואני לא רואה עבודה שמכבדת את בעליה יותר מאשר להפשיל שרוולים ולהתחיל לתקן. מעל לכל, אנשים הבינו שלא משנה מי הם, מאיפה הם באו או מה הניסיון התעסוקתי שלהם - הם עדיין יעשו עבודה יותר טובה ממירי רגב במשרד התחבורה.

• • •

תראו איזה יופי, אמרתי שאכתוב פוסט אופטימי וככל הנראה הצלחתי לעצבן חלק גדול מהקוראים שלי. היי, אתם אולי סבלתם, אבל אני נהניתי. וואו. אני באמת מרגישה קצת יותר מעודדת עכשיו. אני הולכת להכין לי קפה קר.