את התחקיר על התנהלותה של השרה מירי רגב אי אפשר לבטל במשיכת כתף. רוב המתייחסים לחשיפות שעלו בתחקיר של רביב דרוקר (גילוי נאות: אני משתתף בפאנל שהוא מנחה) התמקדו בעיקר בפן המשפטי של הפרשה, ותהו מתי המשטרה תפתח בחקירה של מה שנראה לכאורה כמו הפרת אמונים חמורה.
אני באופן אישי מוטרד לא פחות מתרבות החנופה. חוסר הבושה. הנרקיסיזם. נגעלתי מגסות הרוח. לא הייתי יושב לרגע בבית קפה שהמלצרים בו היו מנהלים ביניהם שיח שדומה למה שקורה בכוורת של רגב. עם כל הכבוד לשבועת האמונים של השרה, שיש לחקור אם לא הופרה עד עפר - כולנו, לא רלוונטי ימין ושמאל, אמורים להזדעק למול הפן הרגשי שהתגלה שם.
כי הרגש הדומיננטי שעולה מהתכתובות של רגב והצוות הוא שנאה. שנאה אובססיבית לשמאלנים, או למען האמת - שנאה לכל מי שלא עובד בשביל רגב. והשאלה הבוערת ביותר שנתקלתי בה השבוע, מהמספרה ועד להורי הכיתה שמתכוננים למסיבת הסיום, היא: האם מדובר במקרה נקודתי, או שמא דברים דומים ותרבות דומה היו מתגלים בכל משרד ממשלתי שהיינו מכוונים אליו זרקור?
• • •
אין ספק. דווקא בשנה הקשה בתולדותיה של ישראל הרווחנו את הממשלה האחראית והמרשימה ביותר שאפשר לדמיין. בכל יום ויום נתקלים נציגי הקואליציה באפשרות להתעלות או להתבזות, להפגין מנהיגות או עליבות - ובכל פעם מחדש הם בוחרים באפשרות השנייה. בכל יום ויום עומדים חבר או חברת קואליציה כלשהם מול הזדמנות פז לשתוק - ופעם אחר פעם הם מפספסים את ההזדמנות, ומנפקים, אבוי, את המילים האומללות ביותר שאפשר היה לנפק במקום ובזמן ההם.
קצב האספקה של ה"פנינים" הללו הוא לא פחות מעוצר נשימה. היו ימים שבהם פליטת פה של פוליטיקאי גס רוח היתה יכולה להעסיק את המדינה במשך חודשים. סאטיריקנים היו בוחשים בה וכותבים מושחזים היו שוזרים לה פרפראזות. היא היתה מוכיחה חיי מדף מרשימים ומתגלגלת לתוך הסלנג הישראלי, שם היתה עושה את המסלול מגולם ועד פרפר, ומסיימת כקלישאה לגיטימית שרק מעטים עוד זוכרים את מקורה. אבל היום - מי יכול לעמוד בקצב? מטחים יומיומיים משוגרים אלינו בלי התראה או הגנה אבירית, ואם לא גוטליב אז קרעי, ואם לא דודי אז אלמוג.
כך ישב ח"כ אלמוג כהן באולפן, וניצל את ההזדמנות למסור למנחה, חיים לוינסון, כתב תביעה על לשון הרע. באולפן נכח גם אלי אלבג, אביה של לירי, תצפיתנית שחטופה בעזה, שקרע בזעף את המעטפה. אבל גם בלעדיו, כולנו היינו אמורים לשאול - ולשאוג: "במה לעזאזל מתעסקים נבחרי הציבור במדינה הזאת?"
• • •
האירוע המפואר הזה עלה בשיחת חברים שניהלנו השבוע, סביב השאלה איך הגענו לשכבת הנהגה ירודה ובלתי כשירה כל כך. ואז מישהו הציע שנחשוב ביחד על הכיתות שלמדנו בהן בבתי הספר - היסודי וגם התיכון - ונשאל את עצמנו ביושר מי מבין החבר'ה נכנס לעשייה הפוליטית. בשלב הראשון חשבנו על אלה שהצטיינו בלימודים, הגאונים האלה שגרפו עשיריות והתכוננו למבחנים ברצינות. אלה שהביאו להורים נחת, שביקשו ליום ההולדת מתנות כמו מיקרוסקופ ו"עיר הנמלים" ושנרשמו לנוער שוחר מדע. מה איתם, באמת? עד כמה שידוע לי, אף אחד מהחבר'ה הממושקפים לא הלך לפוליטיקה. גם החברים שלי הסכימו בנקודה הזאת.
רגע, מה עם אלה שהיו חזקים בפעילות חברתית? החברמנים שארגנו טיולים, שנכנסו חזק לתנועות הנוער ושהצטיינו בהדרכה. נכון, הם שילמו על כך מחיר מסוים בציונים, אך ללא ספק הם אהבו את מה שעשו ועשו את מה שאהבו. מה איתם? האם הם עדיין נועלים פלדיום? האם מי מהח"כים האלה מזכירים לנו אותם? לא.
ואולי אלה שידענו שהם לא מגיעים לטיול, כי הם צריכים לעזור להוריהם קשי־היום? נו, הנערות והנערים הטובים שתמיד נראו קצת יותר מבוגרים מכולנו, ושהיו נרדמים לפעמים גם כשהשיעור לא היה משעמם. לא. איש מהם לא הלך לפוליטיקה.
• • •
אז אולי החברים שהתמסרו לכישרון מגיל צעיר, שניגנו בכינור, שהרכיבו מטוסים, שבלעו ספריות שלמות או שקיבלו חגורה שחורה? גם כאן נאלצנו להודות שלא כל כך. הם לא הלכו לפוליטיקה, והפוליטיקאים של היום לא מזכירים לנו איש מהם.
ואז, ברגע נמוך מאין כמותו אך צלול ומזוכך, אלמוג כהן שלף את מעטפת התביעה קבל עם ומצלמות ומול פניו הנדהמות של אלבג, ולפתע כולנו נזכרנו. ברור. הרי לכל ילד בכיתה היה כישרון מיוחד לו, שהוא טיפח בשקידה - ולכל אחד מאיתנו גם היה בכיתה אחד שכל מה שהוא ידע לעשות זה להשמיע קולות של נפיחה מבית השחי.
זה היה הקטע שלו. הוא עשה את זה בהפסקה ועשה את זה בשיעור. הוא עשה את זה בקבלת שבת, ולפעמים אפילו בטקסים החגיגיים. גם אז, עם החולצה הלבנה, הוא מצא לנכון להכניס כף יד אל בית השחי, לסגור עליה בתנועה מדויקת ולזרוח מאושר ברגע שבו בקע משם הצליל שאין לטעות בו. וכן - זה האחד שהחליט ללכת לבית המחוקקים שלנו.
• • •
זה סיפור די אישי, וגם מאוד ירושלמי. הוא נפתח בפניי לפני כחודש, ואני נרגש למסור אותו כאן לכבוד יום ירושלים.
הבחור שישב מול ההגה היה גבוה וספורטיבי, ללא ספק הולך לחדר הכושר לא פחות משלוש פעמים בשבוע. זרועות שריריות מכוסות קעקועים עדינים, קרחת מעוצבת. הוא קרא בשמי כאילו אנחנו מכירים. "כבר שנים אני מחפש אותך".
- הנה מצאת, חייכתי (והרהרתי: לא בא לי ויכוח פוליטי).
"כבר שנים אני מחכה שתיכנס למונית הזאת. רציתי לבקש ממך סליחה. אתה מנחש?"
לא היה לי מושג מה הוא רוצה מחיי. הוא לקח את כיסא הנהג קצת אחורה ונשם עמוק. "היית עושה סיורים בנחלאות, נכון? היית מספר סיפורים, והיה קטע שהיית מכניס את הקבוצה לבית הכנסת אהליאב ברחוב באר שבע. זוכר את אהליאב? היית מספר להם שם סיפורים על בית הכנסת".
- איזה בית כנסת מתוק. געגועים...
"כן. יום אחד הגיעה אליך חבורה מבית הכנסת, קיצונים, לבושים כמו חרדים. הם צעקו עליך וקראו לך בשמות, איימו ודרשו שתפסיק להכניס קבוצות, וצעקו 'פריצות'".
- איזו פריצות? עבור חלק מהמבקרים זאת היתה הפעם הראשונה בחייהם בבית כנסת, והם התרגשו מאוד וניגשו להגיד שהם פתאום חושבים מחדש על בר־המצווה של הילד. תקשיב, לא רציתי מלחמות, והבנתי שהם מפעילים לחץ על הגבאי המתוק של בית הכנסת, שמאוד אהב את מה שעשיתי. אז פשוט החזרתי לו את המפתחות ובניתי את הסיור מחדש, בלי בית כנסת.
"אני הייתי אחד מהקיצונים האלה".
מה? הבטתי בו שוב. הקעקועים, הגופייה, הקרחת המתוקתקת. "רק רציתי להסתכל לך בעיניים ולבקש סליחה. עד היום אני לא עובד בשבת, ואני הולך לשיעורי תורה, אבל קיצוניות היא לא הדרך".
הוא אמר עוד דברים בנסיעה הזאת, אך הדמעות כבר הרטיבו לי את ההאזנה ואני לא זוכר כלום. שאלו שלום ירושלים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו