מכל הדברים שאביחי נזרי חשב שימצא את עצמו עושה בגיל 41, האפשרות "חפירת בורות באדמה בעיר ברנו לצד אשתך הצ'כית" כנראה היתה ממוקמת במקום האחרון. גם האופציה "מתראיין לעיתון לרגל יציאת ספר שלישי שכתבת" סביר שלא היתה אחת האפשרויות הראשונות שהוא היה בוחר כשהיה ילד, ואחר כך נער מתבגר, שגדל בשפרינצק, מקום שאותו הוא מכנה "הכי קשוח בחיפה" או "חיפה של מטה".
לשכונה ההיא, שנקראה על שם יו"ר הכנסת (ממש כמו שכונה בעלת שם מעט דומה, שעליה שר ברי סחרוף ב"כמה יוסי" שלו), נכנסו אלה שלא היה להם הרבה, ובהתאם לכך גם מידת הציפיות ליציאה ממנה לא היתה גבוהה במיוחד. האפשרות הריאלית יותר עבור נזרי, הוא מספר, היתה עבודה בשוק, והוא מברך על כך שלא פנה לחיי פשע. כך שעבור אדם שהכי רחוק שחלם להגיע אליו היה חופשת הכל־כלול בטורקיה, התרחיש הצ'כי יכול היה לכל היותר להישמע כמו סרט מתח ופעולה לא מוצלח במיוחד ששוכרים מהווידאומט.
"אנשים פה ממש פשוטים. הם לא כמו בישראל, עם הטירוף הזה של 'כסף כסף כסף, וקריירה ועוד אוטו'", הוא מספר על החיים בצ'כיה, שם הוא גר זה כחמש שנים. "להרבה מהם יש פה בתי קיץ כאלה. זה היה נהוג בקומוניזם כי אסור היה לצאת את גבולות המדינה. אז הם הקימו להם דקים כאלה, לא רחוק מהבתים, ובכל עונה הם עובדים בגינה.
"למשל עכשיו, באביב, אנחנו בשתילות. אנחנו שותלים המון דברים, ואז נקטוף אותם במהלך העונה. זו הפשטות הזאת של לעבוד אדמה. בכל סוף שבוע כולם על הברכיים בגינה, חופרים באדמה. לא משנה כמה אתה חזק בהייטק ודברים כאלה, בסופו של דבר אתה על הברכיים בגינה, חופר בורות.
"אני מאוד אוהב את זה. בפעם הראשונה שראיתי את זה נדהמתי מהפשטות של הדבר. עוד מעט יתחיל הקיץ, ואתה כבר רואה פה אנשים מסתובבים עם סלסילות. להוא יש תותים אז הוא מביא לאחר, שלו יש עץ משמשים. לאישה המבוגרת יש עץ דובדבנים, והיא אומרת לך 'בוא תקטוף. קח לך כמה שאתה רוצה, ותביא לי משהו במקום'. יש פה סחר חליפין כזה של פירות וירקות".
עברתם לכאן קצת לפני הקורונה. איך המגפה נראתה משם?
"זה לא היה מדהים. בהתחלה מצאתי את עצמי בבית במזרח אירופה, יותר קרוב לווינה מאשר לפראג, עומד בחלון וחושב לעצמי 'היום אסרו עלינו ללכת למסעדות'. ואז יום אחר כך סגרו לנו את הספרייה, ואמרתי 'אוקיי, זה מתחיל להזכיר לי כמה דברים'. אבל זה לא היה קשוח כמו בארץ. פה יש יותר משמעת. בארץ האזרחים שומרי החוק נדפקים בגלל אלה שלא. זה הסיפור של ישראל".
אז, בעצם, הגעת לצ'כיה בגלל אשתך הצ'כית.
"אשתי, כן. אני הבעלים שלה. לא באמת. הכרנו כשהיא ביקרה בישראל במסגרת חילופי סטודנטים".
איך קוראים לה?
"דנה. כן, מתברר שזה גם שם צ'כי. מסתובבות פה עוד דנות, היא לא היחידה. גם בתל אביב יש דנות שהן צ'כיות. אני מגלה על התרבות הצ'כית הרבה דברים".
אתה דובר את השפה?
"אני דובר צ'כית, אבל אני לא מבין מה אני אומר".
איך אתה מרגיש שם כישראלי מאז 7 באוקטובר? נתקלת בגילויי שנאה?
"האמת היא שלא. חוץ מאיזו חברה אחת, או אפשר להגיד חברה לשעבר, של אשתי כזה, שהיא... אני לא רוצה להגיד אנטישמית, אבל היא מתנועות ה־Woke האלה, שלא משנה מה ישראל תעשה - היא תהיה נגד. נגיד 10,000 איש ימותו בשבוע אחד בסוריה וזה לא יעניין אותה, אבל אם בישראל הרגו בטעות חמוש פלשתיני בג'נין, היא תסער.
"במקרה ב־7 באוקטובר היתה לי הקראה של ספרון קטן בצ'כית שכתבתי, בחנות ספרים פה. עוד לא ממש פתחתי חדשות, רק ראיתי שיש טנדרים בשדרות ומחבלים שמסתובבים בארץ וכנראה שוחטים ישראלים. היא הגיעה לאירוע הזה, ולפני שהתחלתי להקריא היה חשוב לה להגיד לי 'ליבי עם שני הצדדים'. זה הרתיח אותי. שאלתי אותה: 'עם איזה צדדים - הרוצחים והנרצחים?' יצאתי עליה. אבל כל שאר הצ'כים יותר ציוניים מאיתנו. הם אוהבים את ישראל, זה קטע מדהים".
"הצ'כים פרו־ישראלים. אחרי 7 באוקטובר היתה בפראג הפגנה של פרו־פלשתינים, ובין כל המפגינים עמדה אישה לא גדולה, עם דגל ישראל תלוי לה על הגב כמו גלימה. ומי זו היתה? שרת הביטחון של צ'כיה. בערים כאן הניפו דגלי ישראל"
היית מצפה שבמקרה הטוב הם יהיו נטולי דעה.
"הם ממש פרו־ישראלים. אחרי 7 באוקטובר היתה בפראג הפגנה של פרו־פלשתינים, ובין כל המפגינים עמדה אישה לא גדולה, עם דגל ישראל תלוי לה על הגב כמו גלימה. ומי זו היתה? שרת הביטחון של צ'כיה. בערים כאן הניפו דגלי ישראל. בצבא הישראלי לומדים על הנשק הצ'כי, אלה היו הרובים הראשונים שהיו לנו במלחמת העצמאות. הטייסים הישראלים היו הראשונים שהתאמנו בצ'כיה. יש להם היסטוריה ארוכת שנים איתנו, שגם אני לא הייתי מודע לה יותר מדי".
הומור כגלגל הצלה
ההיסטוריה הרחוקה שלו עצמו בישראל קצת פחות זוהרת או חיובית. גם כיום, אחרי תואר בתקשורת חזותית בבית הספר לאמנות בצלאל, כשהוא נשוי, אב לשני ילדים, חתום על שלושה ספרים וזוכה פרס משרד התרבות על שם דבורה עומר, נזרי לא יכול לגמרי לנתק את עצמו מהילדות הבהחלט לא אידיאלית שעבר.
את "העיניים מתרגלות לחושך" (עם עובד, בעריכת תמר הוכשטטר), ספרו החדש והראשון שמיועד לבני נוער, הוא בחר לפתוח בסצנת אלימות מדממת. "נשבע שיכולתי לשמוע את הנשימות שלו, את הפה נוטף ריר מרוב עצבים", הוא כותב בשורות הפתיחה. "נדחקתי עמוק לתוך קרטונייה בחלק האחורי והמטונף של הסופר. לא ידעתי מה יקרה לי אם הוא יתפוס אותי, רק היה ברור לי שזה יכאב".
אפשר בהחלט לאתר השפעות אוטוביוגרפיות בספר החדש. במרכזו ניצבים ניסים ומשפחתו הלא מתפקדת: אב שעזב ולא שומר על קשר עקבי, ואם שמנסה להמשיך בחיים, "רק לא כל כך יודעת לאן החיים אמורים להמשיך", במילותיו. אם זה לא מספיק, גם בחבורה שלו ובבית הספר הוא נמצא במאבק מול כוחות גדולים ממנו.
יום אחד ניסים מגלה כתובת גרפיטי עם מסר שתופס אותו. אט־אט הוא מגלה עוד ועוד כתובות כאלה, ומבין שיש מישהו או מישהי שנמצאים במצוקה.
אין ספק שאחרי "הילדים של הצהריים" (2015, טנג'יר, עורכת: תהילה חכימי, איורים: לירון כהן) ו"חיות וחיות אחרות" (2021, אגם, עורכת: עטרה אופק, איורים: פטריק אנטצ'ק), שני הספרים היפים לילדים שכתב, בספרו החדש הוא מרשה לעצמו ולקוראיו להכיר קצת את העולם הפחות סימפטי שממנו הגיע. מציאות אפורה עד שחורה שאילצה אותו להיות מעין ילד רחוב, בעיקר כדי להתרחק מכל מה שחווה בבית.
את סיפור חייו, על פרטיו הגרפיים והקשים, הוא מתכנן להוציא אולי כספר אוטוביוגרפי למבוגרים. אבל כבר עכשיו הוא מצליח לדבר על הקשר הרע של הוריו הגרושים, הנעורים מלאי החונכים ונציגי משרד הרווחה, והאלימות שחווה בשכונה. בספר השירים "הילדים של הצהריים" שררה הנימה המרירה־מתוקה שמאפיינת את נזרי, שאינה מתיילדת או מתחנפת. ב"חיות וחיות אחרות" הוא הציג לעולם בעלי חיים שמסרבים, או פשוט לא מסוגלים, להתנהג כמו יתר חבריהם. כבשה חובבת פן, מדוזה שדווקא מעוניינת בחברים, וחיידק ידידותי לסביבה.
במובן הזה, גם אביחי נזרי הוא זן נדיר של חיה מוכרת, שלא עושה את מה שמצופה ממנה. "בשכונה שגדלתי בה אתה או אריה או טלה", הוא אומר, "ואם אתה לא אריה או טלה אז תהיה מצחיק. בשלבים מסוימים ניסיתי להיות אריה, אבל בסוף זה היררכיות, כי גם את האריה מישהו אוכל. ואתה כנראה גם ככה לא ממש תהיה אריה, אלא איזושהי חיה באמצע. וגם את החיה הזאת מישהו יאכל. זו היתה המציאות שלי. חטפתי מכות, נתתי. אולי בעצם לא נתתי, זה יותר היה שוויון".
ואז גילית שאתה יכול להצחיק?
"לא הייתי הליצן של החבורה, אבל שמתי לב לפרטים שיכולים להיות מצחיקים. הייתי חד הבחנה. בסביבה שלי זה לא היה עניין של 'מי יותר מצחיק' כמו שזה היה של 'מי הולך יותר רחוק בלהעליב ילדים אחרים'. היתה לי מקוריות מחשבה. רוב ההשפעות שלי בהומור והאנשים הכי מצחיקים שפגשתי באים מאנשים מהשכונה. זה פילוסופים של קיוסקים כאלה. ישבתי המון בקיוסקים, בפיצריות עם שולחנות פלסטיק כאלה, שמעבירים בהן את הלילה. יש לי כמה חברים מהשכונה, וכשאתה שומע אותם מדברים אתה מבין איזה עולם דימויים יש להם. גם עבדתי בשוק ושמעתי שם דברים".
לא בדיוק ילד שמנת שנהיה מצחיק על כתפי מונטי פייתון, "נשואים פלוס" ו"העולם הערב".
"אהבתי את 'הקומדי סטור', אבל לא ממש צפיתי בטלוויזיה. להורים שלי לא היו מקצועות. היום אמא שלי סייעת בבית ספר ואבא שלי בין עבודות, נקרא לזה. אבל הוא היה בסטיונר המון שנים, אז הייתי מצטרף אליו לשווקים. שוק רמלה־לוד, חצור הגלילית, נודדים כמו קרקס על טרנזיט. מגיעים למקום, פורקים ארגזים, אני ילד בן 12 שכורז ברמקול שמוכרים חולצות. אנשים יורדים, קונים, ואנחנו מוכרים במשך 15 דקות מהר־מהר, מקפלים והכל ובורחים לפני שיגיעו פקחים".
"לא הייתי הליצן של החבורה, אבל שמתי לב לפרטים מצחיקים. בסביבה שלי זה לא היה עניין של 'מי יותר מצחיק' כמו שזה היה 'מי הולך יותר רחוק בלהעליב ילדים אחרים'. האנשים מהשכונה היו פילוסופים של קיוסקים כאלה"
סוג של "אבא גנוב", בן וצ'יקו.
"כן, אבא גנוב. למרות שהלוואי שהיה לי אבא גנוב. אבא שלי לא היה צ'יקו, ממש לא. אני כנראה עדיין לא בשל לחלוק את זה לגמרי עם עַם ישראל, אבל באתי מבית מאוד מורכב, שלא להגיד מפורק. הדברים הכי קיצוניים שאתה יכול לדמיין. ילד של עובדות סוציאליות, של יועצות. נלקחתי, הוחרמתי על ידי הרווחה מהמשפחה שלי לתקופות. החיים של הדמות בספר החדש עצובים, אבל הם עדינים לעומת החיים שהיו לי. לא העזתי לעשות לגיבור שלי דברים כאלה.
"אני זוכר שהחונך שלי בכיתה י"א דיבר איתי על אוניברסיטה. אמרתי לו 'איזה אוניברסיטה?'. לא הכרתי אף אחד, לא במשפחה ולא בשכונה שלי, שלמד באוניברסיטה או שההורים שלו למדו. חשבתי שאמשיך בשוק עם אבא שלי, אולי אעבוד במפעל. זה לא שאני עצוב מהיסוד שלי, אבל בגלל נסיבות החיים שהיו לי והסביבה שהייתי בה היתה לי ילדות מאוד עצובה. לא יכולתי להיות יותר מדי שמח. בוא נגיד שעולם האמנות הפלסטית באיזשהו שלב הוא מה שחילץ אותי מהמצב הזה. יום אחד גיליתי שאפשר לעשות המון עם מה שהיה לי. יש מה לעשות עם החרא הזה שאני אוכל כל הזמן".
"הנעורים הם שלב שבו כל מה שאתה נחשף אליו משפיע עליך. התחשק לי, כמו שספרים של אחרים עזרו לי, להחזיר את חובי לחברה. אם אדע שהצלחתי להשפיע על ילד אחד שיזכור ספר שלי בעוד עשור, זה יהיה מבחינתי וואו"
התכה מוצלחת
עלילת חייו של נזרי מקבלת תפנית חדה בצבא, אף שרמזים מטרימים לעתיד לבוא נשתלו פה ושם בשלבים מוקדמים בסיפור. פה ספרייה ציבורית שגילה שאפשר לשאול ממנה ספרים (ואסקפיזם) בחינם, שם ביקור של עמרם מצנע בבית הספר שלו, שמתגלגל לסדנת אמנות שבה הוא משתתף בחופש הגדול. שם גם נתקל לראשונה באנשים מחוץ לשכונה (או במילותיו: "בנים עם שיער אדום").
את הספר החדש שלו הוא מקדיש לאסתר יבין, המורה שלימדה אותו אמנות בבית הספר. זו ש"נתנה לי עפרונות צבעוניים ומילאה את החושך שלי בחלומות". אבל בצבא, כור ההיתוך הגדול של המדינה, הוא מתערבב בפעם הראשונה באמת, ולתקופה ארוכה, עם אוכלוסיות אחרות. "הותכתי", הוא מודה. ומשם כבר הכל נראה אחרת.
"לפני הצבא החברים מהשכונה שלי עודדו אותי להיות ג'ובניק. אמרו לי 'אתה בא מהבית הכי קשוח מכולם, יהיה לך הכי קל להסתדר'. בצו הראשון עשיתי את עצמי משוגע, לא רוצה להתגייס. לא קראו לי יותר לצווי גיוס בכלל. ואז, כשהייתי בן 18, קרה הלינץ' ברמאללה. עד אז ראיתי חיילים כדבר רחוק וגדול. פתאום קלטתי שאלה אנשים בגילי, מהתיכון שלי. אני אמור להיות חייל, להתמודד עם סיטואציות כאלה.
"למחרת נסעתי ללשכת הגיוס, אמרתי להם 'שמעו, שיקרתי בכל. אני רוצה להתגייס ולהיות קרבי, הכי קרבי שאני יכול' - ועכשיו הם לא מגייסים אותי. בסוף גייסו אותי ב־1 באפריל, ליד ספורטאים מצטיינים, מוזיקאים, אלופי קרטה. אנשים שהולכים להפעיל ממטרות. זה לעשות שירות של נועה קירל. הודעתי להם שאני לא מתפנה, מתפנה רק לקרבי. בסוף זה הצליח, והגעתי ליחידת נחשון בזמן האינתיפאדה השנייה".
זה נשמע כמו התחלה של מערכון. בדרך כלל זה אחרת.
"מדברים על 'השבחת גדודים'. כשאני מסתכל לאחור, זה בעצם אומר להשביח אנשים כמוני. אנשים שמספרים על עצמם 'בצבא השבחתי גדודים' - אז אותי אתם השבחתם. ברגע שנכנסתי לצבא נפתחתי עוד טיפה לעולם. פגשתי אנשים מחוץ לשכונה שלי. בשנה השלישית לשירות שלי פגשתי חברה מעמק יזרעאל, והיא היתה עוד דלת מאוד משמעותית שלי לעולם.
"לאט־לאט עברתי לגור איתה ועם המשפחה שלה, עברתי לגור איתם בבית הענק שלהם. גם עשיתי טיול אחרי צבא. מי בכלל חשב על דבר כזה? היא טסה לדרום אמריקה, ובגלל שאהבתי אותה ולא רציתי שניפרד טסתי גם אני לדרום אמריקה. פעם ראשונה בחוץ לארץ. הכי רחוק לפני כן הייתי באילת. אני מסתובב בדרום אמריקה בנופים הכי מטורפים, ובכלל לא יודע להעריך אותם, כי אני חושב 'ככה זה נראה בחוץ לארץ'".
ומכאן אתה במסלול של טיול־לימודים־עבודה?
"אותה חברה פתחה לי את הדלת לעולם שלה. אצלה כל החברים הלכו ללמוד משהו. יום אחד נסעתי עם אבא של חברה שלי, הוא שאל אותי 'מה אתה מתכנן ללמוד?', ואני חושב קצת ועונה לו 'או אדריכלות או ארכיטקטורה'. הוא שואל אותי 'אוקיי, מה ההבדל ביניהם?', ואני עונה: 'נראה לי שאדריכלות זה עד שתי קומות'. החלטתי גם ללכת ללמוד. אחרי ששירתי בקרבי החלום של אמא שלי היה שאהיה סוהר. בשלב מסוים הייתי מאבטח באוטובוסים, והיא קיוותה שאשאר שם לנצח. כשאמרתי לה שאני רוצה ללמוד, היא אמרה 'איך אתה עוזב עבודה שמשלמת 27 שקל לשעה?'".
מהחברה ההיא הוא נפרד בשלב מסוים, לא לפני שהתקבל ללימודים לביה"ס לאמנות הנחשב במדינה. תהליך ההתפתחות של הילד מהשכונה נמשך שם, במפגש עם דמויות ארטיסטיות ומוסד שמלמד אותו תקשורת חזותית, אבל לא רק. "בצלאל סתם לי המון חורים בהשכלה", הוא מסביר, "סרטים, ספרים. לא היה לי מושג בכלל בתרבות המערב, ופתאום דברים התחברו לי. בשנה הראשונה והשנייה שלי שם עוד הייתי משחק כדורגל עם פחית במסדרון ויורק גרעיני שסק".
"כל החיים הסתכלו עלי קצת בעין עקומה, בגלל זה אני כותב גם על העליבות שממנה באתי. כי בסוף לא משנה אם אתה כותב שלושה ספרים כמוני, או אם אתה עומד בראש מדינה - במהלך היום יש לך המון רגעים של עליבות"
שאולי ואני
הטוויסט הבא בעלילה - וכאן באמת הופכים חייו לסיפור סינדרלה - היה כשהבין מתישהו שאת חדות ההבחנה ואת חוויותיו עם שלל הטיפוסים שהקיפו אותו בילדות אפשר לתרגם למטבעות לשון פופולריים, מהסוג שתוכנית טלוויזיה מצליחה במיוחד מרבה להטביע. נזרי פתח עמוד יוטיוב מוצלח, שגם אם לא ייצר המון כניסות מומלץ לבדוק אותו כי הוא מלא במערכונים אבסורדיים וברעיונות מבריקים שעוסקים בישראליות, בצבא ובמה שביניהם. התכנים שיצאו ממוחו הקודח שימשו עבורו תיק עבודות לכניסה לעולם חדש נוסף.
איך מגיעים מבצלאל לכתיבה לקומיקאים הכי גדולים בארץ?
"כשהכרתי את אשתי היא שאלה אותי מה אני רוצה לעשות ואמרתי לה שיגניב אותי אם אוכל לכתוב לקומיקאים. חשבתי שאתחיל לסטנדאפיסטים מהמדרגה הכי נמוכה ולאט־לאט אטפס. אז קודם התחלתי לצלם סרטונים. לא היו לי שחקנים, אבל היתה מצלמה והיה אותי. הסרטונים שלי, בגדול, כשלו בקופות, וזה לא בגלל שהם לא טובים. אבל הייתי בטוח במה שעשיתי.
"ראיתי 'ארץ נהדרת' וחשבתי לעצמי שההומור שלי לא נופל משלהם. אז שלחתי כמה סרטונים למולי שגב (העורך הראשי של התוכנית; ע"פ), והוא אהב אותם. הוא כתב לי 'מאוד מצחיק, תן לי לחשוב מה עושים עם זה'. אחרי כמה ימים שלח לי הודעה שאסי כהן רוצה לדבר איתי. הוא ביקש שאשלח לו עוד חומרים, ומשם עברתי לכתוב איתו את מופע הסטנד־אפ שלו, 'שאולי'".
קפצת ישר לטופ.
"זה הדהים אותי, זה היה לקפוץ מאפס לאלף. לפני כן לא ראיתי אף פעם סטנד־אפ בחיים שלי. אפילו לא את המופע של אסי וגורי, חוץ מאת מערכון החייזר שרץ באינטרנט לפני כמה שנים. זה כמו שהכרתי סרטי בורקס רק מזה שאנשים בשכונה שלי כל הזמן דיברו עליהם ודקלמו משפטים מהם.
"בהמשך השם שלי התגלגל ועברתי לכתוב עם תמיר בר את המערכונים שלו ב'ארץ'. נניח מערכוני ההייטק או את עצומות הרחוב שיש בעונה הנוכחית, בסגנון הדרישה לירי גם בחתונות של יהודים.
"תמיר נראה בן אדם כזה קול וקליל, והוא באמת כזה, אבל כשזה נוגע למקצועיות הוא לא מוותר על פסיק. זה נראה כאילו הוא עושה את כל הדברים על הדרך, אבל זה בדיוק להפך. מרגישים את זה בחוסר המאמץ שלו".
ואתה בעצם לא חלק מצוות הכותבים, אלא רק כותב מרחוק.
"אני רוצה לכתוב ספרים, אני רוצה לזנב בדויד גרוסמן או דברים כאלה. אלה החלומות שלי".
ספרות נוער היא תחום קשוח עם תחרות קשה מצד ספרי פנטזיה, מד"ב.
"כל החיים הסתכלו עלי קצת בעין עקומה. בגלל זה אני כותב גם על העליבות שבאתי ממנה. כי בסוף לא משנה אם אתה כותב שלושה ספרים כמוני, שזה לא 'וואו, איזה טירוף', או אם אתה עומד בראש מדינה - במהלך היום יש לך המון רגעים של עליבות. החיים מלאים ברגעים עלובים. זה מה שעצוב בהם, אבל זה גם מה שמאוד מצחיק. וגיל הנעורים זה שלב שבו כל מה שאתה נחשף אליו משפיע עליך.
"התחשק לי, קצת כמו שספרים של אחרים עזרו לי, להחזיר את חובי לחברה. ספרים היו שם בשבילי, ואם אדע שהצלחתי להשפיע על ילד אחד שיזכור ספר שלי בעוד עשר שנים ויגיד שהוא עשה לו משהו, זה יהיה מבחינתי וואו. אז עם כל התחרות בתחום, בסוף אתה קורא דברים שגורמים לך להרגיש משהו. אם לא הייתי כותב ספרים אולי הייתי מנסה להיות עובד סוציאלי. פשוט ראיתי שעבודה סוציאלית נכשלה איתי, אז הלכתי למשהו שכן עבד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו