אפשר להתפחלץ: הצצה נדירה למוזיאון שמקפיא את הזמן

בתוך מוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, במרכז הלאומי לחקר המגוון הביולוגי שפועל במסגרת אוניברסיטת תל אביב, מתקיים עולם שלם שלא חשוף לעיני כל המבקרים. למעשה, מדובר בארכיון הגדול ביותר בישראל בתחום הטבע, שמשמש חוקרים מהארץ ומכל העולם.

המפגש עם העולם הנסתר מגלה שבישראל 2024 עדיין יש מקום לפוחלצים, ושאנחנו, אם נרצה ואם לא, מהווים נקודה עולמית חשובה בכל הקשור להבנה של תהליכים בטבע. ובעיקר - שגם לנו יש מאגר של מומחים בעלי שם עולמי שאין מה להתבייש בו.

איסוף הפריטים לאוספי הטבע נעשה בידי מדעני המוזיאון ותלמידי המחקר. פריטי העופות והיונקים שמגיעים כיום לאוסף המוזיאון הם בעיקר בעלי חיים שמתו בטבע ושנאספו בידי אנשי רשות הטבע והגנים, או שהגיעו מגני חיות כמו גן החיות התנ"כי בירושלים והספארי ברמת גן. כמו כן, בעלי חיים שלא היה אפשר להצילם מגיעים למוזיאון מבית החולים לחיות בר.

באשר לדגים ולחסרי חוליות ימיים ויבשתיים - אלה נאספים במסגרת מחקרים שנערכים אך ורק בהיתר רשויות המדינה. הפריטים המגיעים לאוספים ממוינים בקפידה, מזוהים ברמה טקסונומית גבוהה ככל הניתן (מיון לפי דמיון מבני, מוצא משותף וכדומה) ונרשמים בבסיס נתונים ממוחשב. לעיתים, הזיהוי הסופי של חסרי חוליות נעשה בסיוע מדענים מהארץ ומחו"ל. האוסף כולל לא פחות מ־11 מיליון מיני בעלי חיים וצמחים.

כמה זמן לוקח לפחלץ?

יצאנו למסע אל מאחורי הקלעים של מוזיאון הטבע. התחנה הראשונה היא איגור גברילוב, המפחלץ הראשי של המוזיאון.

"האנושות מפחלצת כבר כמעט 400 שנה. רוב המפחלצים לאורך ההיסטוריה הגיעו מצפון אירופה ומארה"ב, שם העניין פופולרי גם בימינו. בישראל הפחלוץ פחות פופולרי. אני, למשל, המפחלץ היחיד שאני מכיר".

גברילוב מספר בחיוך שאסף חיות לביתו כבר מגיל צעיר, ובבגרותו השלים תואר שני בזואולוגיה. בטג'יקיסטן, שבה נולד, לא היו מפחלצים, וכשהגיע לארץ הכיר כמה שיצאו כבר לפנסיה, ולכן לא היתה לו ברירה אלא להיכנס לביזנס ולרשת אותם.

"בארץ קשה להתפרנס מפחלוץ, גם כי החוקים במדינה בכל הקשור לתחום נוקשים מאוד. ואגב, טוב מאוד שזה כך. כשאצא לפנסיה, בעוד כמה שנים, אני לא יודע מי יחליף אותי, אבל אני עובד על זה עם הצעירים. אבחר תלמיד שלי כשיגיע זמני, אבל כרגע אין מי שיעשה את זה".

איגור גברילוב, המפחלץ הראשי של המוזיאון: "בארץ קשה להתפרנס מפחלוץ, גם כי החוקים במדינה בכל הקשור לתחום נוקשים מאוד. כשאצא לפנסיה, בעוד כמה שנים, אני לא יודע מי יחליף אותי, אבל אני עובד על זה עם הצעירים"

כמה זמן לוקח בכלל לפחלץ פוחלץ אחד למוזיאון? "זה תלוי בגודל", מסביר איגור. "דוב או אריה לוקחים בין שלושה שבועות לחודש, וחיות קטנות יותר יכולות לקחת יום אחד בלבד".

פרופ' תמר דיין, יו"ר המוזיאון, מלווה אותנו אחר כבוד אל העולם המסתורי שמאחורי תערוכות הקבע.

"האוספים שלנו הם אוספים ותיקים, הכי מוקדם הוא מ־1822, וחלקם הם שריד של המכון הביולוגי־פדגוגי של יהושע מרגולין, שחי בתל אביב והיה מאבות הזואולוגים בישראל. יש כתבה בעיתון 'דבר' מ־1938 שמודיעה על הקמת מוזיאון טבע בתל אביב. אז לקח לנו רק 80 שנה - אבל הקמנו אותו רשמית ב־2018".

פרופ' תמר דיין, יו"ר המוזיאון: "האוספים שלנו ותיקים, וחלקם שריד של המכון הביולוגי־פדגוגי של מרגולין, מאבות הזואולוגים בישראל. יש כתבה בעיתון מ־1938 שמודיעה על הקמת מוזיאון טבע בתל אביב. אז לקח לנו 'רק' 80 שנה - אבל הקמנו אותו"

המינים הלכו והצטמצמו

התחנה הבאה במסענו היא רכיכות. מנהל האוסף, עוז ריטנר, מזהה את הסקפטיות שעל פנינו כשאנחנו סוקרים את העולם הימי שלו, הפרוס מולנו ועל המדפים. "מדברים הרבה על השינויים בעקבות משבר האקלים. אז הודות לאוספים כמו שלנו אפשר להשוות בין חומרים מחופי ישראל, מה שצוללנים וחוקרים מוצאים כיום מתחת ומעל לפני המים, לבין מה שגילו משלחות מחקר שהגיעו לכאן בשנות ה־50 וה־60. גם היום יש חוקרים מאיטליה וממדינות אחרות שמגיעים לחופים שלנו ולארכיון שנמצא כאן".

לישראל, כך מתברר, יצא שם טוב בעולם הרכיכות - וזה לא עקב תדמיתנו בעולם, חלילה. "החוף שלנו מאוד חשוב", מסביר ריטנר, "כי החוף המזרחי של הים התיכון הוא הרדוד והחם ביותר, כך שהתחממות מכה קודם כל באזור שלנו, ובצורה הכי קשה. כשאנחנו לוקחים את מה שרואים היום בתוך הים ומשווים אותו לשנות ה־60 - אנחנו מגלים שאנחנו נמצאים בעצם בבית קברות אחד גדול.

"בחוף הים התיכון הישראלי אנחנו מכירים כמעט 1,000 מינים לאורך הזמנים. לפני 30 או 40 שנה הנתון הצטמצם לכ־200 מינים שאפשר לצפות לראותם, ועכשיו זה ירד למספר דו־ספרתי בלבד. חלק גדול מאוסף הרכיכות הוא משלהי המאה ה־19, כך שיש בידינו טווח זמן מאוד יפה להסתכל עליו".

במחלקת העופות המפוחלצים, ממש בערבו של חג הפסח, מחכה לנו ד"ר עמוס בלמקר. "בעיניי זו המחלקה הכי מעניינת", הוא פוסק. "אם תסתובב בתערוכה תראה שמרכז העניין הוא תמיד סביב הציפורים. רוב הציבור אוהב ציפורים, והן יותר נגישות. לכן יש גם חשיבות אדירה לפחלוץ שלהן.

"יש לנו את האוסף הכי גדול של קיא ציפורים, של קינים, של ביצים ושל כל מה שקשור בציפורים. מהצנפה (אוכל לא מעובד שהוצא מקיבה; ע"ר) של ציפור ניתן ללמוד כל כך הרבה. לא רק מה היא אכלה, אלא ממש לעקוב אחרי כל המסלול שעשתה. מנגד, אני גם יכול לבוא מהזווית של הטרף. יש לנו כאן גולגולת של נברן מים. זהו מין אירופי, ונברן המים היחיד שנמצא בישראל הוצא מצנפה של ציפור. אלמלא זה, לא היינו יודעים שהוא אי־פעם היה פה בארץ בכלל. מאז לא מצאו עוד פרטים שלו, כך שזה אוסף מאוד־מאוד חשוב".

אז מה למדנו? שכשיונה בוחרת דווקא בכם כדי להשתחרר - יש סיכוי שנפל לכם על הראש מטען של חומר גנטי שיכול להסביר תהליכים אקולוגיים במזרח התיכון כולו.

"אחד מהדברים הכי חשובים שאנחנו מנסים להוביל כאן, זה שיתופי הפעולה עם המחלקות האחרות שסביבנו", ממשיך בלמקר. "כשאנחנו מכינים פוחלץ או עור לאוסף, אז אותו פגר, לצורך העניין, הוא גם בית גידול שלם. אני יכול להסתכל לו בקיבה ולראות מה יש בפנים, וכבר יצא לנו להוציא דברים מאוד מעניינים מתוך קיבות של ציפורים. אנחנו יכולים לשטוף את הפגר, למצוא טפילים, גם חיצוניים. הציפורים משמשות גם בתור מפיצים".

ד"ר עמוס בלמקר, מחלקת העופות: "כשאנחנו מכינים פוחלץ לאוסף, אותו פגר הוא גם בית גידול שלם. אני יכול להסתכל לו בקיבה, וכבר יצא לנו להוציא דברים מאוד מעניינים. אנחנו יכולים לשטוף את הפגר, למצוא טפילים, גם חיצוניים"

אנחנו ממשיכים ללכת, כשפוחלץ עצום של פינגווין ממשפחת הקיסרים מביט בנו. איך לעזאזל מגיע פינגווין קיסרי לחום של תל אביב? "אין לי מושג", מודה בלמקר. "אני רק יודע שפוחלץ כזה בשוק השחור הוא עסק מאוד יקר. בטח אצל אספנים, שיהיו מוכנים לשלם הרבה מאוד כסף על דבר כזה".
הסיפורים על מה שישראלים מחביאים אצלם בבית בתמימות, או שלא, הם לעיתים בלתי נתפסים. פינגווין זה עוד בקטנה - פעם מישהו הגיע למוזיאון עם שיני ממותה.

השיא התרחש בכלל באחד מערבי יום כיפור. "הגיע לכאן אדם וחיכה ליד השער, שהיה סגור", נזכרים החברים. "הוא אמר שיש לו פגישה כאן, והוציא מהאוטו שקית ובתוכה עור של זברה. איך לבן אדם מגיע עור של זברה? מתברר שלפני 30 שנה הוא צד זברה באפריקה, ולדבריו - מאז הוא רק מתנדב בתרומה לחיות ועוזר להן, כי הרגיש כל כך רע עם עצמו. נוסף על כך, הוא הבטיח לאשתו שבכיפור הוא יעשה כפרת עוונות ויתרום את עור הזברה למוזיאון".

אותו הסיפור מתרחש במוזיאון הזה - ולא פעם אחת - עם אנשי עסקים שמגיעים, לדוגמה, עם חט של פיל שקיבלו לפני שנים רבות, במסגרת עסקים שעשו ביבשת השחורה.

מה עושות החדקוניות

פרופ' נטע דורצ'ין מחכה לנו באזור החרקים, וגם היא פותחת את המפגש במשפט שכבר שמענו: "סוף־סוף הגעתם לחלק המעניין באמת. בסוף החרקים הם העיקר. 80 אחוז מבעלי החיים על פני כדור הארץ הם חרקים. אצלנו באוסף יש בכל זמן נתון 10-3 מיליון פריטים שונים. אנחנו נחשבים האוסף הכי גדול במוזיאון, וההתמקדות שלנו היא לא רק בחרקים הישראליים.

"בישראל יש 25 אלף סוגי חרקים, ומתוכם 1,000 שאנחנו יכולים להגיד שהם כלל לא היו מוכרים למדע. בכל פעם שמגלים סוג חדש של יונק זה אירוע גדול בעולם, אבל מיני חרקים חדשים מתגלים בישראל ובעולם בכל שנה. אני עצמי גיליתי בארץ 40 מינים חדשים".

פרופ' נטע דורצ'ין, מחלקת חרקים: "בישראל יש 1,000 סוגי חרקים שלא היו מוכרים למדע. בכל פעם שמגלים סוג חדש של יונק זה אירוע גדול בעולם, אבל מיני חרקים חדשים מתגלים בארץ ובעולם בכל שנה. אני עצמי גיליתי בישראל 40"

לשיחה מצטרף גבר חרדי גבה קומה. ליאוניד (לייבעלע) פרידמן, מנהל אוסף החיפושיות, הוא דמות ססגונית למדי, שמודע לעובדה שחקר של חיפושיות וחדקוניות הוא לא עניין של מה בכך. "חיפושיות הן אחת מהקבוצות הגדולות ביותר של חרקים. ביחד עם הזבובאים של נטע, והדבוראים שכרגע אין להם נציג פה, מדובר בשלוש הקבוצות הכי גדולות בארץ.

"בהערכה גסה, יש משהו כמו 6,000 מינים של חיפושיות. המומחיות שלי מתוך החיפושיות היא בעיקר חדקוניות. חדקוניות הן חיפושיות עם חדק, שלפעמים הוא יותר ארוך מאורך כל גופן, והחדקוניות, שרובן ככולן צמחוניות, יכולות להגיע בעזרתו עמוק לתוך הצמח, למקום של האוכל הטוב והעסיסי יותר. חדקוניות מטילות ביצה, ואז הזחל בוקע בתוך האוכל. יש לזה יתרון עצום. תחשוב על ילד שנולד באזור עשיר, לעומת ילד שגדל באזור עני. מה הסיכויים של כל אחד מהם להצליח?"

לייבעלע שולף קופסאות על גבי קופסאות של חיפושיות מסוגים שונים, שנראות כמו טבעות אצל צורף שמציג בגאווה תכשיטים מכל הסוגים והמינים.

העבודה של החבר'ה בארכיון החרקים קשורה גם למזונות. את נטע ולייבעלע שלחו מכאן לא אחת לאירופה, לזהות חרקים וחיפושיות שתפסו טרמפ עם ירקות ופירות שנשלחו ליצוא באירופה. השלטונות המקומיים נלחצו ועשו הכל כדי להציל את המשלוח, וכמובן - למנוע התפשטות של החרקים בארץ אחרת.

ליאוניד (לייבעלע) פרידמן, מנהל אוסף החיפושיות: "המין החדש לעולם התגלה באזור שדרות, ואני חייב לחזור לשם בהקדם האפשרי, ברגע שניתן יהיה לחפש עוד. תושב שדרות שבישר לי על התגלית שלח שני פריטים בלבד, וזה לא מספיק"

ואי אפשר בלי לדבר על 7 באוקטובר, גם כשעוסקים בחרקים. "בשנה שעברה התגלה מין חדש לעולם באזור שדרות", מגלה לייבעלע. "אני חייב לחזור לשם בהקדם האפשרי, ברגע שניתן יהיה לחפש עוד, כי תושב שדרות ששלח לי את זה שלח שני פריטים בלבד, וזה לא מספיק".

דג משומר בשלמותו

אנחנו עוברים לאוספים הרטובים, שנמצאים בחלל שונה לגמרי. ומה נגיד - גם החבר'ה שפוגשים אותנו שם הם מסוג אחר לגמרי, אולי כי הם אנשי מים.

ד"ר עמרי ברונשטיין, אוצר אוסף של קווצי עור, מקבל אותנו בחיוך רחב ומסביר שהפעם הגענו לגרנד פינאלה האמיתי. "בעצם, אנחנו נמצאים באזור של האוסף הימי, דגים, וכאן אנחנו שומרים על דברים באופן שונה.

"זה אומר לא שמירה ביבש, אלא בתוך צנצנות שמכילות בדרך כלל אלכוהול. זה מה שיש כאן לאורכו ולרוחבו של החדר. באוסף הזה ובאוסף הדגים אנחנו יכולים לראות דוגמאות שנאספו על ציר זמן מאוד ארוך, הרבה לפני קום המדינה. בהיבט הזה, מדובר במעין קפסולת זמן. למעשה, כל האוסף הוא קפסולת זמן. אנחנו רואים פה מינים שהיו פעם בארץ ישראל ונכחדו, ודרכם אפשר ללמוד הרבה דברים".

ד"ר עמרי ברונשטיין: "באוסף הדגים יש דוגמאות שנאספו על ציר זמן ארוך, הרבה לפני קום המדינה. מדובר בקפסולת זמן, מינים שנכחדו בישראל ושדרכם אפשר ללמוד הרבה"

השיטוט כאן הוא אינסופי, ומסבירים לנו שאנחנו עדיין לא רואים את הכל. "במחקר כאן יש יתרון ברגע שהדג משומר בשלמותו", אומר ברונשטיין. "אנחנו יכולים להסתכל על טפילים, למשל. זה נושא שמאוד מעניין את החקלאות, וכל מי שאוכל סושי צריך שידאג קצת מכמה דברים שאנחנו לא רוצים לקבל במנה. אנחנו יכולים לדייק מתי הטפילים הללו הגיעו, ואם הם הופכים להיות בעיה יותר גדולה. זה חלק גדול מהעבודה שנעשית כאן. אנחנו יכולים למעשה לייצר כאן דנ"א סביבתי, ואנחנו המובילים בעולם בתחום הזה".

אל החלל השקט והמקורר בהגזמה חודרת לפתע רוח מרעננת, וגם מתנצלת. אחרי הכל, מכל אנשי המוזיאון - היא אולי הכי פחות פופולרית. נועה שנקר היא ביולוגית ימית, מומחית לאיצטלנים. מה זאת אומרת "מה זה איצטלנים?" - מדובר באורגניזמים ימיים חסרי חוליות הניזונים מסינון חלקיקי מים זעירים. נו, אתם יודעים, כל הדברים שאנחנו רואים בצלילה, שדבוקים לסלעים בכל מיני צבעים וצורות.

"הרבה אנשים באמת לא יודעים בכלל מה זה, ואחד מהאתגרים שיש לי תמיד כשאני מדברת על המחקר שלי, זה להסביר במה מדובר ולמה האיצטלנים חשובים. למה אני מתרכזת בהם? כי ג'רי גרסיה מהגרייטפול דד אמר פעם שזה לא מספיק להיות הכי טוב במה שאתה עושה - צריך להיתפס כיחיד שעושה את מה שאתה עושה. כביולוגית ימית, ידעתי שיש הרבה חוקרי כרישים, אבל רציתי את המשהו שכולם ישאלו אותי עליו 'אבל מה זה?'"

נועה שנקר, ביולוגית ימית: "האתגר שלי תמיד הוא להסביר למה האיצטלנים חשובים. יש הרבה חוקרי כרישים, ואני רציתי את המשהו שכולם ישאלו אותי עליו: 'אבל מה זה?'"

מוזיאון הטבע מחזיק בכספת ייחודית של איצטלנים, שמשמשת גם חוקרים מהעולם שמגיעים למוזיאון. "הרבה מהמינים שגיליתי הם חדשים למדע", מסבירה שנקר. "הכיף הכי גדול הוא שאם את מגלה מין חדש - את גם זוכה לתת לו את שמו. אז האיצטלן הזה (היא מצביעה על פריט; ע"ר) קיבל את השם עידו נטע. מי אלה עידו ונטע? הילדים שלי. והאחד הזה פה הוא יוסי לויה, על שמו של המנחה שלי במאסטר.

"אז נכון שלא מדובר בחיה הכי יפה בשונית, אבל אני אומרת לאנשים 'תסתפקו בזה', כי כמה אנשים יכולים להגיד שיש על שמם מין של משהו? בעיניי זו דרך נפלאה להגיד תודה לאנשים".

ד"ר צפריר קופליק, אוצר אוסף הנבוביים, ממתין לתורו בסבלנות. לשיטתו, הוא מחזיק בקלף המנצח: הוא משמר כאן מדוזות, שמבחינתו הן־הן החיות הכי חשובות, ובכלל הכי מהממות בטבע. עכשיו מנסים לפענח כאן, תוך כדי מבטים בצנצנות עם היצורים המרהיבים שבתוכן, מה קרה בארץ בחורף האחרון שבעקבותיו קיבלנו כל כך הרבה מדוזות.

"לפני 13 שנה בערך יצא מאמר על מדוזה של מים מתוקים. אין הרבה כאלה, 2 ס"מ, ומצאו אותן בנחל זוויתן ברמת הגולן. החשש היה שהמדוזה הזאת תתפשט ותרד לכינרת, ואז יהיו לנו נחילים של מדוזות קטנות שישפיעו על מארג המזון ויזללו את האוכל של שאר הדגים. אז אנחנו חוקרים נוכחות של דנ"א, כי הפוליפים, שהם השלב המוקדם במחזור חיים של מדוזה, הם בגודל של מילימטרים, ואי אפשר כמעט לראות אותם בעין. למצוא כאלה בים או במאגר מים גדול - זה בלתי אפשרי".

קופליק מבחין שלא נדבקנו בהתלהבות שלו מהיצור, ולכן מוסיף קצת טיפים. למשל, מהי הסיבה לכך ששתן לא באמת עוזר להתמודדות עם צריבה של מדוזה. ואז הוא חוזר להסביר בשצף קצף: "אנחנו דוגמים את המים, וכך אפשר לזהות את נוכחות הדנ"א ולגלות היכן המדוזה".

כמו כן, מאוד מעניין אותו נושא טכנולוגיות הזיהוי המתקדמות. "יש פה דוגמאות שנדגמו לפני יותר מ־100 שנה, ואנחנו רוצים לזהות אותן מבחינה טקסונומית ולעשות הגדרה. ככלל, אפשר להבין את הסביבה רק כשיודעים לנקוב בשם של בעל החיים. לכן עושים מיקרוסקופיה אלקטרונית למחטי שלד באלמוגים, למשל, וקובעים את המין שלהם. אפשר לעשות מיקרוסקופיה אלקטרונית לחלקיקים ולגבישים שיש בפעמון המדוזה, שמשמשים אותה לשיווי המשקל, וממש לקבוע את ההרכב שלהם".

גם בוטוקס זה פחלוץ

אני לא זוכר מתי קיבלתי מנה כל כך גדולה של ביולוגיה וזואולוגיה לווריד. אולי רק בבית הספר. לפני שאנחנו נפרדים לשלום וחוזרים לעולם בני האדם, שמפוחלצים בדרכם בעזרת בוטוקס וחומצה היאלורונית, אנחנו פוגשים את אחד מזקני השבט - פרופ' מנחם גורן, סגן יו"ר המוזיאון וחוקר דגים, שידוע כמי שזיהה, שיקם והשיב לטבע את לבנון הירקון - דג שלפני 50 שנה זיהה בעצמו והגדיר כמין חדש לעולם.

"יש לנו כאן דגים מ־1912 שקיבלנו מאוסף שמיט, שהיה כומר גרמני שהסתובב בארצנו וייסד את קולג' הבנות בירושלים בתחילת המאה ה־20. את כל מה שראיתם כאן, את כל מה שאני והסטודנטים גילינו לאורך השנים - לא היה אפשר לעשות בלי העזרה של המדע".

גורן בן 80, אבל חזותו צעירה יותר, וכשהוא מדבר על מחקר דגים - אי אפשר לעצור את התלהבותו. "בסופו של דבר, המקום הזה מושך אנשים מכל רחבי העולם והופך את כל מה שנעשה כאן לנגיש יותר. לא רק עבור אנשים שחובבים את התחום, אלא גם עבור הציבור הרחב. אני מציע לך לעלות עכשיו ולשתות קפה בקפיטריה שנמצאת למעלה, כדי לשבת ולסכם את כל מה שעבר עליך בעת הביקור במוזיאון".