בין האוגדונר לרב הראשי: מתי ולמי צריך להקשיב

פעם היו לי טקסים לפני העלייה לבמה: תרגילי נשימה וקול. אני זוכר ממי למדתי כל תרגיל ותרגיל - מורים, וחברים שהם מורים - וגם ההיזכרות היא חלק מהטקס. חשוב להתבודד לפני ההופעה לזמן־מה ולברר מה שלום הגוף, הנפש והריכוז.

מאז אוקטובר, בכל אופן, גם הטקסים הללו נפרמו. הנה השבוע, רגע לפני שעלינו לבמה, הגיע זוג שרצה לומר שתי מילים. "אתה זוכר את האחים הגדולים שלי", היא אמרה, "מבת ים, מבית הכנסת. ההורים שלנו היו חברים". זוכר, הנהנתי בחיוך, האבות שלנו היו הקוראים בתורה היותר טובים.
"אבל אותי אתה לא תזכור", היא המשיכה, "אני הייתי ממש פצפונת. רצינו לומר לך שהבן שלנו נפל בעזה לפני שלושה חודשים (הו, האימה. הלב צונח. נשימה), אז אנחנו לא נישאר להופעה (איזו הופעה?). אבל חשוב לנו לומר לך שבשיחות שהיו לנו, וגם במכתב שהוא השאיר, הוא הדגיש כמה הוא והחברים שלו עושים הכל כדי לנסות לשחרר את החטופים. זה היה לו ממש חשוב לומר את זה. וחשוב לנו לומר לך שתעביר לכל המשפחות".

ואני חושב שאמרתי כמה יקרות לי המילים האלה, ובאמת חשוב שהן נאמרו. כך נשארנו שלושתנו לשתוק קצת, ולחלוק כמה רגעים. כמה יקרים הרגעים האלה לצד ישראלים טובים שנתנו באמת הכל, ורק רוצים לוודא שאתה יודע שהם נתנו זאת בלב שלם. עבורך.

באותו סוף שבוע כל המדינה דיברה על הדברים שאמר תת־אלוף דן גולדפוס, וגם אני מסכים שמדובר בתקלת המשמעת הכי נחוצה והכי מדויקת שנעשתה כאן בשנים האחרונות. עבירה שהנסיבות והתזמון החד־פעמי והחד כתער הם ההצדקה הטובה ביותר שלה. הצבא היה חייב לנזוף בגולדפוס. כל השאר חייבים להקשיב.

אני יודע שלחלק מהפוליטיקאים כבר נמאס מהפזמון הזה, אבל זאת האמת. אנשים מופלאים חיים כאן. זאת זכות לחיות במחיצתם. זכות גדולה לשרת אותם. ודווקא אלה שלא חושבים שזאת זכות כל כך גדולה, דווקא הם נבחרים שוב ושוב לנהל ולהנהיג את העם הזה.

למה? בעיקר כי כבר יותר מדי שנים אנחנו מצביעים נגד ולא בעד.

כך עמדנו והרהרנו. ותכף יקראו לנו לעלות לבמה. אז הודיתי לזוג היפה והעצוב על פיסת הלב הזו שהוא חלק איתי. כי לפעמים כל מה שצריך זה לגשת ולומר, בלי הבטחות מפוצצות, לומר שאנחנו שותפים - בכאב, בדאגה ובתקווה. לרגע אחד לא הייתי בטוח שאצליח למצוא כוחות ולעלות למקום שלי על הבמה. מאיפה עכשיו אני מגרד את האנרגיה לספר, שלא לדבר על להצחיק. באמת שלא הייתי בטוח. בסופו של דבר דווקא המפגש הקצר הזה מילא ודייק אותי יותר מכל התרגילים שבעולם.

• • •

מאז ומתמיד מלחמות טלטלו והפכו סדרי עולם. מלחמות מסיימות תקופות ופותחות תקופות חדשות, והן הופכות על פניהן הנחות יסוד בכל תחום, מכלכלה ופוליטיקה ועד אמנות ואמונה דתית. בכל הנוגע למלחמה הקיומית שנפתחה עלינו בשמיני עצרת אין לי ספק שהיהדות שלנו עוברת טלטלה עזה.

אירועי הימים הראשונים החזירו אותנו לזיכרונות יהודיים שרובנו לא חשבנו שעוד ישובו: הניצולים שהתחבאו בארון, האנשים שנאבקו בדלת הממ"ד, אלו שהשתיקו תינוקות כדי שלא ירעישו.

האכזריות הצוהלת שאין לה גבול. אפילו המילה "יהודים" שחזרה ונשמעה מצד המרצחים והבהירה, לכל מי שתהה, מהי מהות הסכסוך. מה הפלא שישראלים רבים מדווחים שהם מרגישים יהודים יותר. עם או בלי קשר, רבים מאיתנו מודים שגילויי העוינות כלפי ישראל הם שום דבר מלבד אנטישמיות קלאסית.

אבל בימים הקשים האלה היהדות מאותגרת גם מבפנים. כל אלו שמרגישים יהודים יותר יצטרכו מתישהו לגבש לעצמם תשובה לשאלה מהי היהדות שלהם ומהם פניה. שנים רבות ריחפה כאן השאלה "מיהו יהודי", וייתכן שהגיע הזמן לטפל בשאלה "מהי יהדות". מעבר לפולקלור של "יידישקייט" וחפצי יודאיקה, מהי היהדות שלנו: ישראלים ריבוניים, עצמאיים ומודאגים. מהי יהדותנו, כתורת חיים, או כמרכיב בזהות הישראלית.

כמעט בכל שבוע אנחנו זוכים לקבל דוגמאות למה כן ולמה לא. למשל, דבריו של הרב הספרדי הראשי לישראל יצחק יוסף, שאמר כי עדיף לנסוע לחו"ל וללמוד תורה מאשר לצאת ולהילחם על קיומו של עם ישראל. משפט אחד שדי בו כדי לעורר שאלות קשות על כל אחד ואחד ממרכיבי התואר: רב ספרדי. ראשי. לישראל. על התורה נאמר שהיא תמימה, משיבת נפש ומחכימת פתי. דבר מכל אלו לא היה שם.

הדברים שאמר הראשון לציון (לציון, כן?!) היו מסוג הדברים שאחריהם גם שתקנים מופלגים מבינים שמחובתם לשבור שתיקה. ברגעים מקוממים ומביכים מהסוג הזה לא נותרת ברירה אלא לבחור: האם המשמעות של זהותי היהודית היא שעלי לכבד את התואר הרם, את הייחוס, גלימות השרד הרקומות והמצנפת, ולומר "אמן" לדברים שאין כל דרך להשלים איתם? או שדווקא מתוך מחויבות לזהותי היהודית עלי להניח בצד את זהותו של הדובר, את רבניותו וייחוסו ובגדי הקודש אשר עליו, ולהגיב בתקיפות.

במילים אחרות - מי שלא יצא לו עדיין לצפות בתגובתו המצולמת של הרב תמיר גרנות, ראש ישיבה ואב שכול, מוזמן להקדיש כמה דקות לצפייה במסמך החשוב הזה, ולהחליט איזה דגם של יהדות הוא מבקש לאמץ לעצמו, לילדיו. וחשוב עוד יותר: איזו יהדות אנו מבקשים עבור העם הזה והמדינה הזאת - את היהדות כפי שהרב יוסף לומד ומלמד אותה, או כפי שהרב גרנות לומד ומלמד.

הרב גרנות מופיע בסרטון כשהוא לבוש בסגנון פשוט שיכול להתאים לישראלים רבים בגילו. אבל כל ישראלי ישר־לב שיציב אלו מול אלו את דבריהם של שני הרבנים, יודע ומבין מי מביניהם מייצג את היהדות הצלולה שעליה חונכנו וחינכנו, מוסר אביך ותורת אמך. שלא לדבר על רבי יוחנן בן זכאי, מגדולי החכמים בכל הזמנים, שאומר במסכת אבות "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת".

• • •

בנעוריי שלחו אותי ההורים ללמוד בישיבת כפר הרא"ה. הם לא אהבו את הרעיון שאלך לפנימייה, אבל היו מוכנים לקבל את החיסרון הזה כדי שאלמד תורה. על חלק מהדברים שאיתם חזרתי הביתה אבא ואמא שמחו מאוד. חלק אחר שסיפרתי גרם להם להזדעזע. כך למדתי לפתח ספקנות מסוימת.

לא פעם אבא תפס את הראש ולא הבין למה מחנכים מסלפים דברי תורה פשוטים, וכבר כתבתי כמה הייתי גאה בו כאשר התווכח עם המחנך שלי והכריח אותו להתנצל. ביום שסיימתי את לימודיי בישיבה ניגשתי לאחד הרבנים ואמרתי לו: "על אפך ועל חמתך אני אשאר דתי". הוא נעשה ירוק. אבל אני המשכתי. "עשית הכל כדי שאזרוק את הכיפה, שאתנצר. אבל לא בזכותך אני יהודי, ולא בגללך אפסיק. על אפך ועל חמתך. אני לא אוריד את הכיפה".

בשנים שלאחר מכן ניהלתי מערכת יחסים מורכבת עם הזיכרון הזה. היו רגעים שבהם חשבתי כי קצת הגזמתי. שלא הייתי אמור לדבר כך. דבריו של הרב יוסף הזכירו לי את המצב שבו מתבקשת תגובה חריפה ומתנערת. ודווקא למען כבודה של תורה ודמותן של היהדות והחברה בישראל.