"תמיד הייתי השתקן במשפחה. עכשיו אני מרגיש כאילו יותם אומר לי 'יאללה, אבא, דבר'"

רביב חיים היה בן 4, אולי קצת יותר, כשאבא שלו, האמן יענקל'ה חיים, הכניס מערכת סטריאו לסלון. קנה פטיפון ומגבר, בנה רמקולים מעץ בנגריית המשק - ומוזיקה החלה למלא את הבית. הביטלס, איינשטיין, שלום, מתי כספי והמקצבים יוצאי הדופן של פסנתרן הג'אז דייב ברובק.

בקיבוצים בכלל, ובאלה של השומר הצעיר בפרט, רכוש פרטי מהסוג הזה לא התקבל אז בברכה, ויענקל'ה זומן לבירור ולנזיפה במזכירות קיבוץ גבולות, שאליו הגיע כמה שנים קודם במסגרת גרעין נח"ל. ננזף, אבל את המוזיקה הזו לא היה אפשר להפסיק, ורביב, ילד הסנדוויץ' בין שתי אחיות, נצמד לעולם החדש שניגנו לו התקליטים, התאהב בתופים.

הילד שהיה עומד עם אמא על דשא הקיבוץ, מפציר בה שתקשיב איתו לטרקטור נוסע וידע לזהות מרחוק את הדגם, לומד עכשיו שלא להעמיק בקולות הירי שמלווים את יומו. רק הבומים שמרעידים את קירות הבית קשים לו. מחזירים אותו לימים שבהם יותם שלו היה חטוף שם בעזה, וכל לחן הגיהינום הזה היה על הראש האדמוני שלו.

אנחנו יושבים בבית בשדה ניצן שבחבל הבשור, המושב שאליו עברו בני המשפחה לפני 14 שנה, אחרי שעזבו את קיבוץ גבולות, שבו נולדו שלושת ילדיהם: תובל (31), יותם (בן 28 במותו) ונויה הקטנה (21), שהלכה בעקבות סבא יענקל'ה, ועכשיו היא יוצרת בעין הוד.

רביב היה בן 12 כשבאמצע שנות ה־70 עזב אביו את הנגב לעין הוד והתמסר לציור ולצורפות. "הייתי נוסע אליו באוטובוסים, גומר לו את הלחם שלא היה לו", הוא צוחק. "אבל עד היום בגבולות זוכרים לו שהיה היחיד שהקפיד להעביר מזונות לקיבוץ. היתה קרבה גדולה בינו לבין הילדים שלי, עד שבגיל 60 חטף אירוע מוחי קשה, וכעבור ארבע שנים נפטר", הוא אומר. ואני חושבת על העולם, שחסך ליענקל'ה את קריעת הלב הזו, שחס על בלה, אמא של רביב, שעד היום, בגיל 85, חיה בגבולות.

לא מזמן השמיעה בלה בכנסת את ההקלטה האחרונה מיותם, שבה הוא מבקש ממנה לשמור גם על עצמה, כי המחבלים בכל מקום. "הם היו בנתק בתקופה האחרונה, הוא נתן לה מתנה בהקלטה הזו", מסביר רביב.

"קשה לי שאין לי שליטה"

באותו בוקר התעורר כל אחד בביתו לקול צרחת צבע אדום. "יותם היה מאוד רגוע, ורק הוטרד שתתבטל לו הופעה בתל אביב שנועדה לאותו הערב. נכנסתי להתקלח. לפי תכיפות הצבע אדום חשבתי שתבוא חדירה, ושאם אני יודע - כל העולם יודע. משעה 9:00 התחילו להגיע הודעות מיותם, שנראה שיש מחבלים בכפר עזה. עדיין היה רגוע.

"ואז, בסביבות 10:00, התחילה התכתבות מאסיבית. יותם הודיע שיש מחבלים בקיבוץ, ושהוא שומע יריות. אמרתי לו שזה בטח הצבא. אחרי זה הוא הודיע על מחבלים בשכונה, ואז אמרתי לו שייכנס לממ"ד וירים את הידית. אחרי זה כתב שיש בלגן מטורף, שהוא מרגיש ששורפים לו את הבית.

"אחרי זה הוא כתב שאם הוא לא שורד, שאדע שהוא אוהב אותי. ואני, כאבא, לא ידעתי מה לעשות כדי לעזור לילד שלי. זה נורא. כתבתי לו שהוא גיבור. שאני בא אליו. הלכתי לבקש נשק משכן שלי בשדה ניצן, אבל השכן אמר לי שהשתגעתי. שאם אני יוצא עכשיו, בתוך 20 שניות הורגים אותי".

אחרי זה בא הנתק ובאו ימים ארוכים בלי שינה. "אני מייד אמרתי שאכלנו אותה. כי מהעלבון שחטפנו נרצה להראות למי יש יותר גדול. הימים הראשונים, כשלא ידענו מה עלה בגורל יותם, היו מלאים בחזיונות איומים. שבועיים אחרי החטיפה הודיעו לנו שיותם חי וחטוף. הקצין אמר שהוא לא רשאי לגלות איך יודעים.

"רציתי לצרוח שיחזירו את הר הבית, העיקר שיחזירו את כל החטופים. שכנעתי את עצמי שיש קבינט, ושהם יודעים מה שהם עושים. אחרי 50 יום, כשהשתחרר התאילנדי שהיה חטוף עם יותם, היינו ברקיע השמיני כי הוא העיד שיותם במצב טוב. הוא אמר שיותם לא לבד, שהרביצו להם רק קצת בהתחלה, אבל שאחר כך זה היה בסדר ושפעם בכמה זמן מותר להתקלח ומותר להוריד את המים".

הדמיון לא הטריף אותך, מה מעוללים לו?

"מעולם לא ראינו את הסרט שהגיע אחרי שיותם נהרג, שבו רואים אותו בשבי, אבל ראיתי את הסרט מהחטיפה שלו. הוא בלי חולצה, על הרגליים, חזק כל כך. הוא התאמן הרבה בשנה האחרונה. ושכנעתי את עצמי שאין לי מה להיצמד לקצת הזה, שהרביצו להם. שאני אצמד למה שראיתי ולמה שסיפר התאילנדי.

"לי ולאיריס, אמו של יותם, היו הרבה שיחות על כך שהקשיים של יותם הם לטובתו בשבי. בתיכון הוא סבל מהפרעות אכילה, והוא ידע בדיוק כמה שעות אפשר להימנע מאוכל לפני שקורה משהו, אז חשבנו שאם מרעיבים אותם בעזה - הוא יידע להחזיק מעמד. בשבי אין מטלות, רק לשרוד את היום, וליותם זה היה טוב, כי היה לו קושי גדול עם מטלות".

עם התאילנדי ששהה עם יותם בשבי רביב לא נפגש, כי חזר מייד לתאילנד. אולי ידבר איתו בטלפון, כי לטוס הוא שונא. "קשה לי עם התחושה שאין לי שליטה. אני לא אוהב את כל הקטע של חו"ל. היו כמה טיולים עם איריס בדרום איטליה, ועכשיו, אחרי השבעה, נסענו כל המשפחה לברוח קצת לצפון איטליה. לכולם זה עשה טוב, לי זה עשה רע. הצפת רגשות מטורפת. כל הזמן היה לי בראש את הסיפור של הסוף של יותם. כאילו אני הוא. זה אמור היה להיות יום שישי הכי טוב. כשהתחלתי לשמוע דיבורים על 'מיטוט חמאס' ועל 'ניצחון מוחלט' אמרתי אוי ואבוי. די מהר נבהלתי מזה שאנחנו באירוע גדול וגלובלי, וידעתי שזה לא יסתכם בלנסוע ולהביא את יותם".

למה אתה לא מדבר? למה רק את הקול של איריס שומעים?

"כי אני מאבד את הלשון, כי אני נאלם, כי יש בי חשש שאגיד משהו שלא במקום. תמיד הייתי השתקן של המשפחה. עכשיו אני מרגיש כאילו יותם אומר לי, 'יאללה אבא, דבר. שחק אותה'. אני בטח לא עובר מסך. אני מסתכל על איריס מתראיינת ואומר 'איזו יפה'".

"הטענות שלי מכוונות גבוה"

את איריס הכיר כשהיה בן 24. היא היתה אז חיילת בסוף השירות שהגיעה עם חברה למסיבה בקיבוץ גבולות. הוא, כמו תמיד, היה התקליטן, והתחיל סיפור אהבה שהיתה בו סערה. בכל פעם שהיו נוסעים בטרמפים מדרום לצפון, אנשים היו פונים אליהם באנגלית, כי נראו קצת לא מכאן.

לפני שנה החליטו לרווח את הזוגיות. נפגשים בעיקר בסופ"שים. איריס עברה לגור בקיבוץ אור הנר במערב הנגב הצפוני, והוא נשאר בבית בשדה ניצן. תובל חי עם תום, בן זוגו בירושלים, נויה חיה בעין הוד. בימים שבהם יותם היה בעזה, רביב ואיריס פונו להרי יהודה. נויה לא מצאה מנוח וירדה לערבה, עד שלא יכלה גם שם.

באותו שישי, 15 בדצמבר 2023, נסע רביב לאסוף את נויה מעין יהב. "עצרנו להגיד שלום לאח של חברה שלה. בדרך לאוטו החלקתי, קרעתי שריר במפשעה. כאב קשוח, אבל מקומי, רק שאצלי כל הגוף היה בשוק. על גבול העילפון. נויה הסתכלה עלי ואני עליה.

"אחרי חמש דקות איריס התקשרה. היא לא אמרה כלום, רק שאלה איפה אנחנו. אמרנו שבדרך אליה. היא כבר ידעה. היתה לנו עוד שעה של נסיעה. נויה אמרה שהכל בסדר, 'בוא נשמע אריק איינשטיין'.

"כשהגענו, אני רואה מלא אנשים. איריס מסתכלת עלי, ואני אומר, 'זהו?' היא אומרת 'כן. רוצה לדעת איך?' אני אומר לה 'מאש כוחותינו'. היא עונה 'כן'. באותו רגע לא רציתי לדעת יותר. נורא פחדתי".

"לי ולאיריס היו הרבה שיחות על כך שהקשיים של יותם פועלים לטובתו בשבי. בתיכון הוא סבל מהפרעות אכילה, והוא ידע בדיוק כמה שעות אפשר להימנע מאוכל לפני שקורה משהו. אז חשבנו שאם מרעיבים אותם בעזה - הוא יידע להחזיק מעמד"

התחקיר הצה"לי קבע שהיה מידע על חטופים בסג'עייה, וההנחיות היו להימנע מתקיפה של מבנים עם מידע ספציפי על חטופים. נוסף על כך, היו כוחות מיוחדים זמינים בשטח, במטרה להתמודד עם מקרה של גילוי חטופים או בני ערובה. נקבע גם שלא התקיים תדרוך מספק לכוחות בשטח, מה עליהם לעשות במפגש עם חטופים שלא במסגרת חילוץ בני ערובה בלחימה.

הלוחמים בשטח, כך הסבירו בצה"ל, היו במצב של דריכות ונתקלו במהלך הקרבות באירועי הטעיה של מחבלים, דוגמת ניסיון למשוך אותם לפירי מנהרות ולמבנים ממולכדים. שני חטופים, סאמר אל־טלאלקה ז"ל ואלון שמריז ז"ל, נורו בשלב הראשון. בסיכון האירוע מתואר איך יותם צעק מהמבנה "הצילו" ו"יורים עלי", והמג"ד הורה לו לצאת לכיוונו. שני לוחמים מהכוח, שלא שמעו את הפקודה בשל רעש מטנק סמוך, ירו לעבר יותם - והוא נהרג.

איריס, שקראה לאחדות בימים שקדמו לתקרית, יצאה לתקשורת עם מסר אהבה מחבק לחיילים היורים. ביקשה למסור שאין בליבה כעס. יותר מחודשיים אחרי, גם רביב מבקש לחדד שאין בליבו על החיילים שירו. "הטענות שלי מכוונות הרבה יותר גבוה, לדרגים הכי גבוהים".

זה קרה שבוע אחרי התקרית בירושלים, שבה נורה בשוגג האזרח יובל דורון קסטלמן ז"ל. גם שם סדקים בהוראות פתיחה באש הובילו לאסון נורא. זה עלה לך בראש?

"ברור. ביקשתי פגישה עם קצין שעשה תחקיר, בלי תקשורת, ופרקתי הרבה כעסים. הוא בכה איתי, אבל גם שטח את הצד שלהם. את האיום שהיה ואת המחבלים שהתחזו לחטופים בלחימה שקדמה. בהתחלה לא רציתי לדבר על זה. היום זה עוזר לי לדבר עם חברים שעשו שירות משמעותי בצבא. אני מאוד מצטער שלא היתה שם יחידה מנוסה שניהלה את הלחימה. ברור שיש כעס, אבל כעס לא יועיל ולא יחזיר את יותם".

על קירות הבית ציורי אבסטרקט מסעירי בטן שצייר אביו של רביב. ביניהם, מונח על כן, ציור אחד שציירה נויה בעין הוד, בימים שבהם יותם היה חטוף בעזה. מלאכים לבנים מרחפים בו סביב כדור כחול. במרפסת מהלכים חתולים, אחד מהם ג'ינג'י מפואר, כמו הותאם לספות הבית הכתומות. מטבח מרווח עוד זוכר את ארוחות שישי שבהן יותם היה עולה לבשל, לא נותן לאיש להפריע לו. מכין ניוקי ומיני כיסונים לתפארת המטבח האיטלקי.

מעל הכיריים תלויים תקליטים שזוכרים את המסיבה האחרונה שהתקיימה בסלון הבית. "אחת לכמה זמן היינו מוציאים את כל הרהיטים, הייתי שם מוזיקה, ותובל היה מתופף במערכת חשמלית שהיה מביא. יותם תמיד היה נעלם באיזשהו שלב, לא הרגיש נוח. רק במסיבה האחרונה, כשצבר מספיק ביטחון, הוא עלה לתופף. בשנים האחרונות פתאום חזר לנגן הרבה יותר".

מהשיעור הראשון היה ברור שתובל, מתופף מוערך וחבר בהרכב "רבע לאפריקה", נועד לתופים. יותם, שהלך אחרי אחיו לכל מקום, בא והלך מהם: לטובת כדורגל או כדורסל, לטובת מסעדת "סושי מוטו" בשדרות, שידע בה שנים מאושרות. בנות הקיפוהו עד צוואר. "תמיד יכולתי לדעת, גם בלי לשאול, אם הוא בסיפור אהבה או שנגמר", נזכר רביב. "הוא היה מתרסק ונופל כל כך חזק".

במרכז הסלון ניצבת מערכת תופים בוהקת בכתום מטאלי, שנבנתה במיוחד עבור יותם, ליום שבו ישתחרר מעזה. אבל יותם לא חזר, ועכשיו רק רביב ניגש אליה מדי פעם, כמו מבקש להעיר מתוכה את הילד שהיה בעצמו, כשהילך בשבילי גבולות ונעמד תחת חלונות להקשיב לתיפוף של אחרים. ילד שרק בגיל 13 הביאו לו מורה, כי בקיבוצים של שנות ה־70, גם אם רצית לנגן בפסנתר או בגיטרה, ראשית נדרשת להוכיח רצינות כוונות ולנגן בחלילית.

לא כמו שני בניו, שבקושי הגיעו לתופים כשלקח אותם לחדר המוזיקה, להראות להם איך לבוא אל המקלות. בתחילה תובל, ואחרי זה יותם, שהיה יושב על ברכיו כדי שיוכל להגיע לתוף. "כל החיים הוא נכנס בי על זה שקיבל את הגובה שלי. לא יצא 1.80 מ' כמו אחיו הגדול".

יותם נולד עם מחלת מעיים שאובחנה באיחור. רק בגיל שנה נותח, אך תופעות הלוואי שהבטיחו הרופאים לאביו ולאמו נמשכו עד שהגיע לגיל 12. כשהיה בן 17 פיתח הפרעות אכילה. הצבא סירב לגייס אותו, אבל הוא התעקש, רצה להגיע לקרבי, ולבסוף גויס ליחידה ייעודית. רביב זוכר איך הוא, איריס ותובל ליוו את יותם, ששתק כל הדרך. "כשחזר הביתה לסופ"ש, הוא היה רזה ומפורק". אחרי זמן קצר שוחרר. "לקח את זה קשה, ראה בזה כישלון, הרגיש פחות שווה".

רביב נזכר איך במבצעים הצבאיים השונים, כשחייל היה עולה מדי פעם לטרמפ ברכב, יותם היה עוטה מייד את הקפושון על הראש, כאילו מבקש להסתתר. "הייתי אומר לו 'ההתמודדות שלך היא יומיומית. אתה הגעת לצבא אחרי שהוצאת 200 אחוז מהכוחות שלך על לקום בבוקר. אתה לא פחות טוב מכל חייל'. מאירועים של חבר'ה הוא היה נמנע, כי כולם היו מדברים על הצבא.

"בגלל זה היה חשוב לנו שיידעו באיזו גבורה הוא נהג בארבעת הימים האחרונים לחייו. המפקדים הודו שהם לא יודעים אם היו יכולים לעשות בעצמם מה שיותם ושני חבריו החטופים עשו. כתיבת השלטים עם תבלינים, תכנון הבריחה הקפדני. הם התקדמו בשעות מסוימות, שלא יראו אותם. עשו הכל מתוך מחשבה שהם יכולים להיהרג בכל רגע".

"אני הכנתי את עצמי ליום שבו יותם יחזור, ולא יהיה לו קל. חששתי שאחרי שיחווה את כל מה שעשינו עבורו, ואת זה שמדינה שלמה מכירה אותו - תבוא התמוטטות. הכנתי את עצמי שאעזוב את העבודה ואשב לידו. שאהיה זמין עבורו"

יותם הובא למנוחות באדמה של קיבוץ גבולות, ורביב ביקש, אם אפשר, שתונח מערכת תופים ליד הקבר. "היו המון אנשים כשהגענו לשם", הוא אומר, "ואני, כמעט בזחילה, הלכתי לעבר התופים והתחלתי להכות עם הרגל בתוף הבס, אחרי זה עם הידיים, עד שנשברתי. היתה הרבה מוזיקה בלוויה שלו. כשתובל תופף לא היה אדם אחד שלא התחיל לבכות. איזו אהבה היתה ביניהם".

אחרי מה שקרה ב־7 באוקטובר, לא היה בך משהו שביקש להתרחק מאדמת הנגב? לא הרגשת שיש בה איזה רעל? שהיא אדמה ארורה, רעה?

"האדמה היא לא רעה, האדמה היא טובה. זה האנשים שרעים. גם יותם חשב ככה. היו לי הרבה שיחות איתו על זה.

"אני קיבוצניק, לא מאמין בעולמות עליונים, אבל בגיל 28, קצת לפני החתונה שלנו, הלכתי לשחק כדורגל ומישהו נתן לי אגרוף", הוא מסמן בגוף את אזור מפתח הלב. "חוויתי אור יורד מהשמיים, תחושות של אפס דאגה. זה היה שנה אחרי שטלי, אחותי הגדולה, נפטרה בגיל 29 מסרטן, ראיתי את החיוך שלה ואת היד שלה. כשהתעוררתי, הפסקתי לפחד ממוות. דיברתי על זה עם יותם. הוא דיבר הרבה על המוות ושאל בשביל מה לסבול.

"יותם היה מאוד מוכשר. לפני נסיעה לאיטליה הוא החליט ללמוד איטלקית. היה מאוד חכם, אבל מלא בכאב. מצאנו מכתבים שבהם הוא מתעסק בשאלה אם לשים סוף. תובל ראה משהו. 'אני לא אתאבד. אני מקווה שהיקום יעזור לי'".

בעצם, הוא זימן את זה? זה מה שאתה אומר?

"מה זה זימן. אני הכנתי את עצמי ליום שבו הוא יחזור ולא יהיה לו קל. חששתי שאחרי שיחווה את כל מה שעשינו עבורו, ואת זה שמדינה שלמה מכירה את פניו - תבוא התמוטטות. הכנתי את עצמי לכך שאעזוב את העבודה ואשב לידו. הכנתי את עצמי להיות זמין עבורו".

בשנתיים וחצי האחרונות היו בקשר יומיומי, כשיותם עבד עם רביב בחברה שנותנת שירותי חקלאות לקיבוצים בעוטף, מנהלת את גידולי השדה של חולית, רביבים ורעים. רביב מתמחה בגידול בוטנים, ובארון המטבח שמורה עדיין שקית נייר ובה בוטנים שנקטפו לפני ארבעה חודשים. כאלה שלא עברו קלייה ומשהו בטעם שלהם, בטקסטורה, עוד אוצר בתוכו רעננות מעולם אחר שאבד, אבל יחזור ויצמח.

"היה בינינו הרבה דמיון. הקושי הזה עם מסגרות, ודחיינות. זה לקח לי זמן, אבל למדתי להפסיק להתעצבן כשהילד שלי אומר שהוא לא קם כי לא הצליח לישון בלילה. כשסיפר על החלומות שבהם ראה את עצמו מלמעלה. הוא היה ג'ינג'י סוער, והוא היה מצחיק כל כך. היה עושה חיקויים מ'ארץ נהדרת', היה מחקה גם את איריס - וכולנו היינו צוחקים".

"ב־6 באוקטובר, שישי בצהריים, נפגשנו ברעים. יותם בא לנקות את האוטו שלו. הצעתי שימשיך איתי, והוא אמר שיש לו חזרה. אמרתי 'תיהנה' ועמדתי ללכת - אבל אז הסתובבתי ודפקנו חיבוק חזק. חיבוק שבקלות יכול היה שלא להתרחש. כמה טוב שהיה החיבוק הזה"

"החטופים הם הכי חשובים"

כל הדרך אל רביב, כביש 232, בחלון האוטו שמיכות של חיטה ירוקה, פריחת כלניות באדום, וצהוב של חרציות וחרדל הבר - כמו מבקשות להשכיח את השריפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם. אדמה טובה, פורייה כל כך, שחיים שלמים רביב מעבד אותה. חלק מהשדות יושבים על הגבול. היה עובד ורואה אותם מתאמנים, אבל מעולם לא הרגיש פחד.

"תמיד הרגשתי בטוח, לא חששתי. כי אני חי פה כל חיי. אני קשור לאדמה הזו. בשביל שתהפוך מאיימת היה צריך שמישהו יירצח פה כל יום. רק ביומיים האחרונים לפני המקרה לא ראינו פה כוחות".

יותר משאיים עליו הגבול, מאיימות המילים המהלכות על קו התפר. נזהר בברירה שלהן כשהוא מדבר על חלוקת תקציבים עכשווית, שלא שמה בעדיפות ראשונה את נפגעי המלחמה הזו מדרום ומהצפון.

גדלת בשומר הצעיר, בתוך חינוך שמאמין בשלום ובדו קיום.

"אני תמיד קיוויתי שיהיה אחרת. כרגע כל העיסוק בזה, הכל אצלי כבוי. לא יודע מה יהיה, אבל עכשיו זה ככה".

ראיתי לא מזמן ראיון עם איריס שבו היא אומרת שהצביעה ליאיר לפיד, אבל מאוד התאכזבה ממנו. אתה שותף לאכזבה הזו?

"אני לא אוהב לדבר על פוליטיקה, כי אני לא מרגיש שאני מבין בה מספיק. אבל בטוח שלי אין שום בעיה עם לפיד. לדעתי, בממשלה הזו יש אנשים שהם לא מספיק מוכשרים למלא תפקידים ציבוריים. איריס, ברגע שדיברה על אחדות ועל חיילים, בעיקר תפסה את הצד הימני הדתי. אני אומר לה שתנצל את זה לדבר גם על הדברים שחשובים לנו. על זכויות ההומואים ועל חופש בשבת".

"ביקשתי פגישה עם קצין שעשה תחקיר, בלי תקשורת, ופרקתי הרבה כעסים. הוא בכה איתי, אבל גם הסביר את הצד של הצבא. אני מאוד מצטער שלא היתה שם יחידה מנוסה שניהלה את הלחימה. ברור שיש כעס, אבל כעס לא יועיל ולא יחזיר את יותם"

באחד הראיונות דיברה איריס על כך שאיבדה את יותם - אבל זכתה באהבה של עם ישראל. רביב אומר שהוא מבין את זה, אבל אין לו צורך באהבת ההמונים. הילד שבגיל 7 שכנע את כל הבנים שצריך להפסיק להציק לבנות, ועשה הכל כדי להתחמק ממחנות - אף פעם לא מצא את עצמו בתוך קהל.

הוא גם לא פעיל במחאה של משפחות החטופים. אומר שלא האמין שצעקות יוכלו לעזור. לפעמים הוא מרגיש שאולי זה לא בסדר שאחרי המוות של יותם התנתק ככה. כשאני שואלת אותו על ההתבטאות האחרונה של בצלאל סמוטריץ', שלפיה "החטופים הם לא הדבר הכי חשוב", רביב יורה: "החטופים הם קודם כל. הם הכי חשובים".

בפעימות הראשונות של השחרור קינאת נורא?

"היה שבוע לא קל. כל הזמן חיפשתי, אולי בטעות יש שם איזה ג'ינג'י שלי".

לפעמים, באמצע היום, תוקפות אותו המחשבות בשביל מה להמשיך. "הכל נראה לי שטותי, דברים נראים לי מיותרים. ישנם כמובן הילדים שלי, תובל ונויה, חשוב לי לפגוש אותם יותר עכשיו. ויש את המוזיקה ואת הידיעה שיותם לא היה רוצה שניפול ונתאבד אחריו. להפך. הוא חשב שחסרונו בעולם דווקא יקל עלינו.

"את יודעת? פגשתי אותו ב־6 באוקטובר, שישי בצהריים, ברעים. הוא בא לנקות את האוטו שלו. הצעתי לו שיבוא איתי לאמא שלו, והוא אמר שיש לו חזרה. אמרתי 'תיהנה', עמדתי ללכת - אבל אז הסתובבתי ודפקנו חיבוק חזק. חיבוק שבקלות יכול היה שלא להתרחש. כמה טוב שהיה החיבוק הזה".