הסיפור שלא סופר על החילוץ ההירואי מקיבוץ עין השלושה

כששואלים את ניקו פלסיק, יו"ר צוות החירום של קיבוץ עין השלושה, למה נשאר בקיבוץ גם אחרי שכל חבריו פונו ממנו, הוא עונה: "כי בית לא עוזבים". ככה הוא גדל, כילד שעלה מארגנטינה למדינת היהודים; אם יש לך בית - אתה שומר עליו, גם אם מסביב מתגודדים עשרות מחבלים רוצחים.

"אין לי בית אחר", הוא שב ואומר גם ימים רבים אחרי השבת שבה מחבלים חדרו לקיבוץ, רצחו ארבעה מיושביו וזרעו חורבן והרס. אבל ב־9 באוקטובר, אחרי שלושה ימי לחימה אינטנסיבית, כשבידיהם שלושה כלי נשק בלבד, ניקו וחבריו לכיתת הכוננות ולצוות החירום הבינו שכדי להישאר בחיים, עליהם להתפנות. "היתה לחימה עיקשת באזור, הדי ירי נשמעו מכל עבר, ואנחנו היינו בלי יכולת להתגונן", הוא משחזר. "הרגשתי שאני וכל אחד מהחבר'ה שאיתי יכולים להיות הנרצחים או החטופים הבאים, והייתי חייב חילוץ, כי הדרך מחוץ לקיבוץ היתה מלאה במחבלים".

וכך, בכאב גדול ובחוסר ברירה, ניקו וחבריו שלחו הודעות לכל העולם כדי לקבל תגבורת, נשק או חילוץ. חלק מההודעות הגיעו לדרגים הבכירים בצבא, ונענו ב"נגיע בקרוב". אבל העזרה לא הגיעה. רק ביום שני, כשהם שמרו על 15 עובדים תאילנדים שנמצאים בקיבוץ ועל עוד כמה תושבים שסירבו להתפנות, קריאתם התקבלה ביחידה מיוחדת של פיקוד העורף, שתפקידה לאתר ולחלץ נעדרים.

באותה היחידה נמצאו סרן (מיל') יובל קליין וקמ"א (קצין אקדמאי בכיר, מיל') יוסי גרייבר. בשבועות הראשונים ללחימה הם היו מאחורי הקלעים, איתרו נעדרים ושלחו אליהם מחלצים. בדרך־לא־דרך, יוסי ויובל שלחו כוחות לחלץ את חברי עין השלושה, תחת אש כבדה, למקום מבטחים. בזכותם החברים האחרונים שנשארו בקיבוץ נותרו בחיים.

שלושה חודשים אחרי אותו היום הם נפגשים בפעם הראשונה בפאב של הקיבוץ, כדי לשמוע ולהרכיב יחד את הסיפור האמיתי והמלא; על החילוץ שהתעכב, על ההחלטה הקשה להתפנות מהקיבוץ, ועל ההבנה הכואבת שאם האחראים מפיקוד העורף לאיתור נעדרים ולחילוצם לא היו מגיעים אליהם בזמן - גם הם היו עלולים להיות חלילה ברשימת הנרצחים או החטופים.

שבע שעות של הרס ורצח

כדי להתחיל את הסיפור מההתחלה, ניקו ומתן פורשים צילום אווירי של הקיבוץ ומצביעים על נקודת הכניסה של המחבלים בשבת, ועל נקודות ההיתקלות בשכונה הדרומית. במשך שבע שעות המחבלים הסתובבו בקיבוץ הקטן, במסע מחריד של רצח והרס.

מתן נזכר בהשתלשלות האירועים המצמררת. רמי נגבי ז"ל, שהיה רבש"צ הקיבוץ, כתב בהודעות שמדובר באירוע חריג, וקרא לחברי כיתת הכוננות עם הנשקים הארוכים להיפגש במזכירות. כמה רגעים לאחר מכן רמי דיווח בקשר שנתקל בחוליית מחבלים. מאוחר יותר התברר שהם הרגו אותו וגנבו את נשקו.

הסגן של רמי נמצא במרחק 20 מטר ממקום ההיתקלות, והבין שהוא נמצא לבד מול עשרות מחבלים. הוא ניסה להזעיק תגבורת ולדווח ולצבא, ללא הצלחה. "באותה השבת נכנסו אלינו כמה גלים של מחבלים", אומר מתן. "הגל הראשון, שנכנס לשכונה הדרומית, היה מאוד אלים. הם זרקו מטעני חבלה לתוך הבתים וירו ברחובות. אשתי ושלושת הילדים היו בממ"ד, ואני במבואה של הממ"ד, עם אקדח אישי ועשרה כדורים. מחבלים נכנסו אל הבית ויצאו, ואני שמרתי רק שלא יתקרבו לממ"ד. פתאום הם זרקו מטען לתוך הבית, כדי לפוצץ אותו. עדיין היינו בממ"ד, אבל הבית כבר היה הרוס.

"אחרי שעה ראיתי שהם שרפו את הבית לידנו. ביקשתי עזרה מהשכן שלי, ויחד התחלנו לנסות לשבור את התריסים של הממ"ד. אבל אז הגיעו עוד מחבלים וירו עלינו מאחור. ברחנו בחזרה לבתים. בסביבות 9:45, סבב שני או שלישי של מחבלים נכנס אלי לסלון. הם אכלו, שתו, קשקשו. עד עכשיו אני לא מצליח לתפוס את זה. איך הם עשו את כל זה? אבל כשאחד מהם החליט שהוא נכנס פנימה עם קלצ'ניקוב לכיוון הממ"ד, יריתי בו שני כדורים ויצאתי לכניסה של החדר, כי היה לי ברור שעכשיו כולם יבואו. בפועל אף אחד לא הגיע, כנראה שמעו את היריות שלי וברחו. המחבל התעורר לרגע, והצלחתי להדוף אותו ולהרוג אותו. ואז ישבתי דרוך וחיכיתי".

בסביבות השעה 10:00 בבוקר, חבר טוב של מתן, אחיה שרביט, יצר איתו קשר ושאל איך הוא יכול לעזור. מתן ביקש שיזעיק עזרה ושלח לו מיקום. החבר, תושב אביגיל שבאזור חברון, נכנס לרכב עם חבר נוסף, אשריאל דרעי. "בשעות הצהריים הם כבר היו בקיבוץ, אחרי שאספו איתם שלושה לוחמי צה"ל", ממשיך מתן. "מבחינתי הם שיפרו את המצב. הם הראשונים שהגיעו לקיבוץ, עם נשק שלקחו מחברי כיתת הכוננות ביישוב שלהם. והם הגיעו כדי לעזור לנו, אף על פי שהם ידעו בדיוק לאיזה אזור מסוכן הם נכנסים.

"אחרי שהחיילים הצטרפו אלינו, סרקנו את הקיבוץ והבנו שאין עוד היתקלויות. כנראה המחבלים ראו את הכוח הצבאי וברחו לחאן יונס. הבנתי שרמי נהרג ושאין מי שינהל את האירוע, ולקחתי את זה על עצמי. משם זה התקדם. ידענו שמסביבנו הכל עוד סוער, ושחייבים להתחיל להוציא אנשים מהקיבוץ, בעיקר משפחות עם ילדים קטנים. אשתי והילדים נסעו עם חבר שלי למשפחה שלה באביגיל, ומשפחות נוספות התפנו עצמאית. ביום ראשון כבר דאגנו לפינוי שאר החברים".

מתן: "המחבלים היו אצלי בסלון, אכלו, שתו, קשקשו. אבל כשאחד מהם החליט שהוא נכנס עם קלצ'ניקוב לכיוון הממ"ד שבו נמצאה המשפחה שלי - יריתי בו שני כדורים ויצאתי לעבר הכניסה. הוא התעורר לרגע והצלחתי להרוג אותו - ואז ישבתי דרוך וחיכיתי"

"הוצאנו משפחות מהממ"דים"

רק למחרת, ביום ראשון, החלו להיחשף ממדי האסון, ומתן התפנה לטפל בגופות הנרצחים. התברר שארבעה אנשים נרצחו בקיבוץ: הרבש"צ רם (רמי) נגבי ז"ל (57), יליד הקיבוץ, נשוי ואב לשתי בנות, נרצח בניסיון להדוף את המחבלים. מרסל טליה ז"ל (64) גרה בחוות טליה שבדרום הר חברון. היא הגיעה לביקור בקיבוץ כדי לעזור לחתנה עם הילדים, בזמן שבתה שהתה בבית החולים אחרי לידה.

היא ישנה בדירת אירוח בקיבוץ, ובשבת גופתה נמצאה ירויה מחוץ לדירה, כשלידה ממתקים שרצתה להביא לנכדיה. סילביה מרנסקי ז"ל (80) היא אלמנה וחברת קיבוץ ותיקה. המחבלים הציתו את ביתה, והיא נמצאה מתה ביום למחרת. הנרצחת הרביעית היא נועה גלזברג ז"ל (43), בת משק שגדלה בקיבוץ. היא יצאה מהממ"ד בעקבות פיצוץ מטען חבלה בבית הסמוך, והמחבלים רדפו אחריה לממ"ד והרגו אותה.

מתן וחבריו ריכזו את הגופות לטיפול ולפינוי מכובד, ואת גופות המחבלים העבירו ליד הגדר. במקביל ביקשו פינוי של האוכלוסייה האזרחית בקיבוץ. "גם זה לא היה קל", נזכר ניקו. "כל הזמן נאמר לנו שיש פינוי בדרך, אבל הם לא הגיעו, עד שחבר מהקיבוץ שמשרת בגדוד 551 (המשלב לוחמי קומנדו וצנחנים) יצר קשר עם החברים שלו, שהיו במשימות חילוץ באזור, והם הגיעו עם משאיות ממוגנות. עברנו בית־בית והוצאנו משפחות שלמות מהממ"דים. ככה הם עזבו, רק עם פיג'מה ותיק קטן".

מתן נסע עם חברי הקיבוץ כדי לעזור למפונים, וניקו נשאר עם חמישה חברי כיתת כוננות נוספים, עם תושבים מבוגרים שסירבו להתפנות ועוד שתי חברות בצוות החירום היישובי. בשלב זה הם הבינו שהעובדים התאילנדים של הקיבוץ מסתתרים בנקודה מרוחקת, והעבירו אותם למקלט כדי לסייע להם.

"באותה נקודת זמן הרגשנו בסדר, כי הגיעו אלינו עוד 100 חיילי גולני לאבטח ו־21 חיילי מילואים", ממשיך ניקו, "אבל בפנים ידענו שזה הכל חוץ מבסדר. שמענו כל הזמן קולות לחימה חזקים סביבנו. היום אנחנו יודעים שהם הגיעו מהקרבות שהתנהלו בשטח לידנו ובכבישים. היו לנו רק שלושה כלי נשק, והקשר שלנו עם העולם היה מאוד רופף. התרכזנו יחד, והחלטנו לישון בזוגות. 'לישון'", הוא מסמן מירכאות באצבעותיו. "לא באמת ישנו, אולי שלוש שעות בלילה, אבל העברנו את הלילה.

"בבוקר התחלנו לחלק בינינו טיפול במשימות דחופות: לטפל בפיצוצי מים, להאכיל את העגלים שלא קיבלו אוכל כמעט שלושה ימים ולהעריך את הנזקים בקיבוץ. וכל הזמן הזה הייתי בטלפון, עם ובלי קליטה, וביקשתי מהצבא, מהמועצה ומכל מי שרק אפשר נשק וקשר. בקושי היה לי קשר לעולם החיצון, והייתי צריך לוודא שכל מי שכאן יישארו בחיים. כשחיילי גולני הודיעו שהם עוזבים כדי להתכונן ללחימה, הבנתי שאנחנו בבעיה. כל הזמן ניסו לתת לנו תחושת ביטחון, שעוד רגע התגבור מגיע. אבל לא היתה תחושת ביטחון. היינו כל הזמן עם אפוד קרמי, בלי נשקים, עם חיילים שלחמו בכבוד אך כבר היו תשושים.

"ואז קיבלתי דיווח בטלפון על היתקלויות בכיסופים, הקיבוץ הסמוך. מחבלים יצאו מהשטח, שכבר הוכרז כמזוכה, ורצחו שם את מנהל הרפת. עמדת הש"ג של הקיבוץ שלנו פונה לעבר כיסופים, ושמענו את הקרב הזה בלייב. הבנתי שהמצב הסתבך".

חברי כיתת הכוננות של הקיבוץ שלחו הודעות כדי לקבל תגבורת, נשק או חילוץ. אבל רק ביום שני, כשהם שומרים על 15 עובדים תאילנדים ועל עוד כמה תושבים שסירבו להתפנות, קריאתם התקבלה ביחידה שתפקידה לאתר ולחלץ נעדרים

את השיחה שניקו קיבל לאחר מכן הוא כנראה לא ישכח לעולם. חבר מהקיבוץ, שעזב ביום ראשון עם החילוץ והתגייס למילואים ביחידה מובחרת, התקשר וסיפר לו שחיילי היחידה הנלחמים בשטח הקרוב לקיבוץ מתקשים להחזיק מעמד.

"הוא נתן תיאור מאוד קשה, שלפיו החיילים המיומנים והטובים האלה נופלים, והתחלתי להבין שהסיכוי שנצליח להחזיק פה מעמד עם שלושה נשקים ובלי קשר הוא נמוך. התקשרנו לרכז המשק, שנמצא בביתו ליד הר חריף, כדי לקבל הערכות מצב. הוא שאל אותי 'אם אתם נוטשים, מה אתם משאירים מאחור?'. עניתי לו שאת הבקר, את המבנים ואת הכבוד. הרי זו לא הפעם הראשונה שמתנהלת לחימה בקיבוץ, והוא אף פעם לא ננטש. הוא הבין אותנו, אבל נתן לנו להחליט בעצמנו".

החברים החליטו לקיים הצבעה. חצי מהם, ביניהם מתן, הצביעו בעד עזיבת הקיבוץ. חצי מהם נגד. הקול המכריע, בעד עזיבה, היה של ניקו. "אם היה לי קשר, והייתי יודע שיש לי יכולת לתקשר ונשק להתגונן - הייתי נשאר", הוא מסביר את ההחלטה הקשה, "אבל הרגשתי שאין לי יכולת להגן על עצמי. מחבל היה יכול להיכנס לשטח הקיבוץ בלי שנדע, ובלי שיש לנו יכולת להשיב אש. היינו חייבים לקבל עזרה ולצאת משם, כדי להגן על כולנו".

בשלב זה, ניקו ומתן ריכזו את שבעת חברי כיתת הכוננות הנותרים ואת הרפתן. הם התחלקו לזוגות, אספו את מעט האנשים שנשארו בבתיהם ושכנעו אותם להתרכז בפאב, כדי לעזוב את הקיבוץ. יחד איתם התרכזו גם העובדים התאילנדים. הפתיחה החגיגית של הפאב היתה אמורה להתרחש שבועיים לתוך אוקטובר.

"שני חברי כיתת הכוננות אבטחו את הפאב, ואנחנו ניסינו להשיג את כל מי שרק אפשר כדי לקבל חילוץ", הדיבור של מתן מהיר. "הכל התבצע בטלפון שבור, והכל היה מורכב. אתה שולח הודעה ורואה שהיא נשלחת באיחור של חצי שעה. וזו חצי שעה קריטית, הכל יכול להידרדר בחצי שעה. קיבלנו מענה מכמה יחידות שאמרו שיבואו בעוד רגע ושהן רק מחכות לאישור להיכנס. בפועל האישורים לא הגיעו, והתחלנו להיכנס לסיטואציה בעייתית של לילה נוסף בקיבוץ".

כמות עצומה של נעדרים

בשלב זה, יוסי ויובל, במוקד של פיקוד העורף, כבר התחילו לפתח שיטה לאיתור נעדרים ולחילוצם. הם היו חלק מצוות שאחראי על משימת איתור וזיהוי הנעדרים, שבהוראת מפקד פיקוד העורף, האלוף רפי מילוא, הוטלה על אל"מ חי רקח, מפקד מחוז דן בפיקוד העורף. הצוות עבד בשיתוף פעולה עם להב 433 של המשטרה ויחידות של השב"כ. יובל הוא סרן במילואים, קצין מכלול אוכלוסייה במחוז דן. יוסי, קמ"א במילואים, הוא אחראי התנהגות אוכלוסייה במחוז דן. יוסי קיבל את צו הגיוס כשהיה בחופשה משפחתית בקפריסין, ונחת בבוקר של יום ראשון, היישר אל המרכז המאולתר שהוקם באיירפורט סיטי.

"תחילת האירוע היתה הדבר הכי כאוטי שאפשר לדמיין", נזכר יוסי. "היינו צריכים לחפש כמות עצומה של נעדרים. יש נוהל מסוים לטיפול באירוע רב־נפגעים, אבל לרוב מדובר באירוע שבו הנפגעים מרוכזים במקום אחד, כי נפל טיל על מבנה או כי היתה רעידת אדמה. במקרה הזה היה לנו שטח ענק, של מאות אלפי דונמים רבועים, כולל יישובים, שטחים חקלאיים וכבישים, ואלפי אנשים שנעלמו בשטח הזה שצריך להתחיל לחפש אותם. ואם אפשר לחלץ אותם - אז כמובן לחלץ.

"שום דבר שעשיתי בצבא עד אז לא הכין אותי למבצע המטורף הזה. התחלנו לחפש כמו משוגעים את כל מי שרק היה אפשר. היה לנו יתרון אחד - היכולת לאכן סלולרים ולקבל קיצור דרך טכנולוגי לנקודות שבהן היו נעדרים. כשרואים טלפון שנמצא בתנועה, אי אפשר באמת לדעת אם מדובר באדם עצמו שבורח בריצה, או שהוא נחטף לעזה, או שמישהו גנב לו את הטלפון ומסתובב איתו. אבל מנסים לעשות את הכי טוב שרק אפשר".

מהרגע שבו נכנסו לתפקיד, יוסי ויובל התחילו לאסוף מידע, לנתח סרטונים ותמונות, להשוות סרטונים שצילמו המחבלים ולנתח קעקועים וסימנים מזהים של הנעדרים, כדי לקבל שביב מידע על מיקומם.

"לא עבדנו עם תיק מסודר, אבל כשהצלחנו למצוא מידע כלשהו על הנעדר - הפעלנו כוח לחילוץ והעברנו את התיק לאכ"א, כדי שיודיעו לבני המשפחות איפה האהובים שלהם נמצאים. היו לא מעט פעמים שבהן התקשרתי לטלפון של נעדר או נעדרת, וענה לי חייל שלקח את הטלפון כדי לברר למי הוא שייך. לפעמים ענו לי כוחות ההצלה. לפעמים גם ענו לי מחבלים, ואז העברתי אותם לשיחות עם שב"כ. זה היה טירוף. האתגר הנפשי במבצע לא היה סרטוני החטיפה שבהם צפיתי כחלק משימת הזיהוי והאיתור, אלא התקשורת עם משפחות החטופים והנעדרים ששניים מהם, ענר שפירא ז"ל והרש גולדברג-פולין שנחטף, הם חברים של בני".

ביום שני יוסי קיבל הודעת ווטסאפ שבה בקשה לחילוץ של הנצורים בעין השלושה. "חברים, יש 15 תאילנדים ועוד שישה חברי קיבוץ שנמצאים נצורים בעין השלושה", נכתב בהודעה, שהועברה אליו דרך קבוצה של לוחמי יחידת אגוז. "הם רוצים לצאת משם כבר מהצהריים ואין להם שום מענה. אשמח אם תשתפו עם אנשים...".

כשהמצב נראה אבוד, החברים החליטו לקיים הצבעה. חצי מהם הצביעו בעד לעזוב, וחצי מהם נגד. הקול המכריע, בעד העזיבה, היה זה של ניקו. "אם היה לי קשר, והייתי יודע שיש לי יכולת לתקשר ונשק להתגונן - הייתי נשאר", הוא מסביר את ההחלטה הקשה שקיבל

יוסי התחיל לבדוק את אמינות המידע, לבצע איכון לטלפונים של חלק מהנצורים שקיבל ולהצליב נקודות ציון שלהן על המפה. הוא התקשר גם לגדי אורשקובסקי, חבר כיתת הכוננות ועובד ברפת. "ראיתי שכולם מרוכזים בקיבוץ עין השלושה, במה שבדיעבד התגלה כפאב של הקיבוץ. התחלתי להתקשר לכמה מהאנשים שקיבלתי את הטלפון שלהם, והם אישרו שהם ממש מחכים כבר לעוף משם.

"היה לי חשוב להבין איפה הם בדיוק וכמה אנשים יש שם, ובעיקר הייתי צריך להבין שהם לא בני ערובה שבגלל איומי המחבלים מזדהים כנצורים. הייתי צריך להקשיב לקול שלהם, לשמוע אם הם מדברים בצורה רהוטה או מהוססת. אם הם יודעים להגיד בדיוק איפה הם ומה הם צריכים. אחרי שהבנתי שהם באמת מחכים לחילוץ, שלחתי פקודת חילוץ דרך שב"כ והצבא לכוחות הטקטיים שלנו בשטח".

מתן מספר על המתח שלו ושל החברים שנותרו בקיבוץ: "האנשים מאוד רצו כבר לצאת, ובאמת לא ידענו אם יוכלו להגיע לחלץ אותנו. גם היינו ברגשות מעורבים לגבי העזיבה. אבל כשקיבלנו את השיחה מחברי חוליות השליטה של המועצה שאמרו לנו שהם בדרך אלינו - חשנו הקלה. כבר חיכינו להם בטור של מכוניות פרטיות כדי לצאת מכאן. זה לא שחשבתי ששכחו אותנו או שוויתרו עלינו. אבל עובדתית, לכוחות לקח המון זמן להגיע אלינו. היה כאוס מאוד גדול. ואז הגיעו המחלצים. הם הובילו אותנו קדימה ואחורה - וזהו, הקיבוץ פונה מכל האזרחים".

כוחות הפינוי הגיעו בג'יפים משוריינים ביום שני, בסביבות 21:00 בערב. הקיבוץ פונה מכל תושביו, ורק כמה חיילים נשארו. מאוחר יותר הגיע כוח נוסף לתגבור האזור.

"עד לאותו הרגע לא באמת ידעתי מה קורה מחוץ לקיבוץ שלי", קולו של ניקו שקט. "ידעתי שקרה אסון, אבל לא ידעתי עד כמה מזעזע הוא היה. הרי לא בדיוק היתה לנו יכולת לקבל מידע, שלא לדבר על לעקוב אחרי החדשות וכדומה. רק כשיצאנו הבנתי שאפשר לנשום. הגענו בשיירה לצומת גילת, שם עצרנו, עישנו סיגריה, נתנו חיבוק של גברים ובכינו זה על כתפיו של זה. סוף־סוף אני וגדי הצלחנו לחייך. הבנו שאנחנו בחוץ".

לחלוב תחת אבטחה כבדה

באותו הלילה ניקו הגיע לבית משפחתה של אשתו בעפולה, וכמה ימים מאוחר יותר הם חברו לתושבי הקיבוץ באילת. מתן חזר אל בני משפחתו באביגיל. שניהם ידעו שעדיין צריך לדאוג לקיבוץ. ניקו (35) עלה מארגנטינה היישר לעין השלושה, כשהיה בן 6. יש לו כאן משפחה רחבה, שבה אשתו ושתי בנותיהם, ההורים שלו, אחותו ובעלה. הוא גם מחזיק בתפקיד יו"ר צח"י (צוות חירום יישובי) בקיבוץ, עובד כאגרונום בחטיבת המזון הטרי של שטראוס ומספק את חומרי הגלם מאזור הדרום למפעלים.

מתן (33) גדל ביישוב אלון מורה שבשומרון, והגיע לקיבוץ לפני ארבע שנים. מאז הוא הפך להיות חלק בלתי נפרד ממנו. הוא נשוי ואב לשלושה ילדים, שבינתיים עברו לגור לצד הוריה של אשתו באביגיל. בימי שגרה מתן הוא בעל חברה לגידור ועסק ליבוא קפה מקולומביה. עכשיו הוא בעיקר עובר אימונים לבניית כיתת כוננות רצינית, ומקדיש את כל־כולו לשיקום הקיבוץ.

ביום שני יוסי קיבל הודעת ווטסאפ שבה בקשה לחילוץ הנצורים מעין השלושה. "חברים, יש 15 תאילנדים ועוד שישה חברי קיבוץ נצורים", נכתב בהודעה שהועברה דרך לוחמי אגוז. "הם רוצים לצאת ואין להם מענה. אשמח אם תשתפו..."

יממה לאחר מכן החלו לארגן משמרות של חברים ומתנדבים, שיוכלו להגיע לקיבוץ לכמה שעות תחת אבטחה כבדה כדי לחלוב את הפרות ולהניע את המשק. "פרה־פרה נחלוב את כל העדר", הם הבטיחו זה לזה להגשים את הסיסמה הצבועה על קירות הרפת, והגיעו בכל יום אל הקיבוץ הנטוש כדי להציל את הרפת ואת שטחי החקלאות.

בתחילה היו אלה ביקורים קצרים, כניסה מהירה לצורכי עבודה ואז יציאה מהקיבוץ. אחרי כחודשיים, כשהאזור החל להיות מעט יותר שקט, הם החלו לישון במרוכז בקיבוץ כדי לנסות להחזירו לחיים. די במבט אחד עמוק בעיניים העייפות של מתן ושל ניקו כדי להבין את חשיבות הקיבוץ עבורם.
להכיר את הפנים ואת השמות

חודשיים אחרי אותה שבת, יוסי ויובל יצרו קשר עם חברי כיתת הכוננות וביקשו לפגוש אותם ולשמוע את הצד שלהם בסיפור. בתחילה, צוחק ניקו, הוא בכלל לא ידע מי הם יוסי ויובל. "הרי הם היו מאחורי הקלעים כל הזמן, ולא היה לנו מושג שמישהו פעל כל כך הרבה כדי לאתר אותנו. בכלל, אני לא אהבתי כשהודיעו בתקשורת ש'חולצו נעדרים מקיבוץ עין השלושה'. הרי מבחינתנו לא היינו נעדרים, ידענו איפה אנחנו ומה מצבנו, רק ביקשנו חילוץ.

"אבל יובל הסביר לנו שבסיטואציה הזו, כל עוד הצבא לא יודע היכן האנשים שידעו שהם נמצאים באזורי לחימה ולא יצרו איתם קשר - הם מוגדרים נעדרים. היו לו השמות של כולנו תחת ההגדרה 'נעדרים'. המחשבה על המפגש איתם היתה לי קשה. היינו צריכים להיזכר במה שהגוף והמוח רצו לשכוח. אני יודע שלא רציתי לחזור ל־7 באוקטובר, אלא לחשוב רק קדימה. אבל היה משהו מסקרן במפגש כזה, לדעת מה נעשה מאחורי הקלעים".

שלושה חודשים אחרי השבת ההיא, חברי כיתת הכוננות מחליטים לפגוש את הקצינים שחילצו אותם, כדי להכיר את הפנים ואת השמות שמאחורי הודעות הטקסט. בהיסוס ובהתרגשות קלה הם מתיישבים זה לצד זה במועדון הקיבוץ, שבו חברי כיתת הכוננות התארגנו. בלחיצת יד חמה, בחיבוק כתף אל כתף, הקצינים גומעים בשקיקה את סיפורי הגבורה של אנשי הקיבוץ מאותה השבת, שמחים על הזכות לסייע להם מרחוק ועל סגירת המעגל.

הם מרימים לחיים עם בירה שהוכנה במבשלת הבירה המקומית - "סברסה" (sabresa, שילוב של סברס ישראלי ושל המילה "סרווסה", שמשמעותה בירה בספרדית) - מבשלה קטנה שמפעילים אותה כמה חברי קיבוץ צעירים, ביניהם יוגב נתן, גם הוא חבר כיתת הכוננות ששרד את התופת. בקרוב, כך מקווים בקיבוץ, יהיה אפשר להחזיר אותה לפעילות רחבה יותר.

יוסי מספר שמבחינתו, סגירת המעגל הזו מוכיחה לו שלעולם אסור לאבד את התקווה. "רוב הפעילות במבצעי האיתור והחילוץ הסתכמה בגילוי גופות או בהבנה שהאדם חטוף", הוא אומר, "ואז הגיע הסיפור של עין השלושה, ופגשנו את האנשים שעד לפני כמה שעות היו תמונה שהם שלחו מהפאב שבו הם הסתתרו. קיבלנו נקודה של אור, שכל מה שעשינו הצליח גם להציל כמה אנשים, ועוד אנשים מדהימים עם חלוציות".

יוסי: "רוב הפעילות שלנו במבצעי האיתור והחילוץ הסתכמה בגילוי של גופות או בהבנה שהאדם חטוף. ובעין השלושה פגשנו את האנשים שעד לפני כמה שעות היו תמונה שהם שלחו מהפאב שבו הם הסתתרו. קיבלנו נקודה של אור"

מתן נבוך. הוא עדיין סוחב איתו את אירועי השבת ההיא. אבל הוא שמח לפגוש את מי שהצליחו לחלץ אותם, ולדעת שעשו בשבילם המון. "זו חתיכת סגירת מעגל, להבין איך הדברים התנהלו מאחורי הקלעים ומה היה כאן בפועל. ידענו כל הזמן הזה שלא ישכחו אותנו, אבל כשאני פוגש את החבר'ה האלה - אני מבין כמה הם באמת נלחמו כדי להגיע אלינו, וזה מרגש. הידיעה הזו שלא היינו לבד היא חשובה. אין כמו לראות בסוף את האנשים בעיניים, פנים אל פנים, לקשר את השם לאדם ולשמוע את כל מה שעברו מהצד השני".

נלחמים על שיקום הקיבוץ

הקרב של מתן ושל ניקו מול המחבלים אולי נגמר, אבל עכשיו הם נלחמים על שיקום הקיבוץ ועל תחושת הביטחון של האוכלוסייה. יותר משלושה חודשים אחרי השבת הנוראה, הם מבלים את רוב זמנם בעבודה על שיפור תשתיות, על הקמת כיתת כוננות חזקה יותר ועל החייאת המשק.

מתן, כאמור, נכנס לנעליו של הרבש"צ. קארן סילברמן, שהיתה בעבר סגנית הרבש"צ עד שעזבה את הקיבוץ לפני כמה שנים, הצטרפה שוב אל החברים ותיכנס לתפקיד מחדש. בשבת השחורה קארן היתה בחופשה בתאילנד, וניסתה לסייע לחבריה מרחוק. רק ב־12 באוקטובר היא נחתה בישראל, ויום למחרת כבר התייצבה בקיבוץ. מתוך 400 החברים בקיבוץ, רק מעטים מצטרפים. חברי כיתת הכוננות ועובדי המשק עושים תורנויות ונשארים כאן בלילות. הם ישנים בממ"ד שבמועדון, על מזרנים ועל מיטות מאולתרות שארגנו כדי להישאר יחד.

ניקו: "ידעתי שקרה אסון, אבל לא ידעתי עד כמה מזעזע הוא היה. רק כשיצאנו החוצה הבנתי שאפשר לנשום. הגענו בשיירה לצומת גילת, שם עצרנו, עישנו סיגריה, נתנו חיבוק של גברים ובכינו זה על כתפיו של זה. הבנו שאנחנו סוף־סוף בחוץ"

"זה מאוד מוזר להיות כאן, אבל זה גם מאוד חשוב", ניקו נחרץ. גם למתן חשוב מאוד להישאר, אף על פי שבימים אלו אין לו בית פיזי לחזור אליו. "מבחינתי, אין מקום אחר חוץ מהקיבוץ שאני יכול להיות בו כרגע. אני צריך את זה, את העבודה, את הידיעה שאני עושה משהו משמעותי. זה לא קל להיות כאן. קרה לנו אירוע היסטורי שמשנה את התודעה. זה תפקידנו לדאוג שלדורות הבאים, לילדים שלנו, זה לא יקרה. לשם כך אנחנו צריכים להפיק את הלקחים האמיתיים - אם ברמת הצבא, הביטחון והמודיעין, ואם ברמה התפיסתית של מי אנחנו, ומהו הערך האמיתי שלנו כעם".

batchene@Gmail.com