"לא יעזור לאף משפחה של אף חייל שנפל שלא תצליחי להמשיך"

ביום שני בערב, כשמספרי ההרוגים בעקבות האירועים הקשים בעזה התחילו להגיע, התיישבתי מאובנת על כיסא במרפסת. לא הצלחתי לחשוב או להרגיש. אחותי, שהיתה אצלי, קלטה שאני אאוט. היא אמרה: "פאולה, אנחנו חייבות להמשיך את החיים, זה לא ייגמר בקרוב, זה לא יעזור לאף משפחה של אף חייל שנפל שלא תצליחי להמשיך".

עניתי שאני לא חושבת שזה עוזר למישהו שאני יושבת על כיסא במרפסת ובוכה, פשוט כבר נשחקה לי היכולת לחיות לצד כמויות העצב והדיכאון שמתחוללים כאן. ביקשתי ממנה שתלמד אותי איך היא עושה את זה, כי כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו כרגע הוא על המשפחות שדופקים להן בדלת וממוטטים את קירות ליבן לנצח, וזה משתק אותי ומנטרל את הטעם מכל פעולה שאני אמורה לעשות. מה זה משנה אם הבית מסודר? מה אכפת לי אם המשלוח יגיע בזמן? אחותי אמרה שאלה בדיוק המחשבות שאסור לאפשר להן להשתלט, כדי שנוכל להמשיך לתפקד.

כמה דקות אחר כך עברתי על הלו"ז שמחכה לי למחרת: בבוקר הרצאה בתיכון בחדרה לתלמידי כיתה ט', בצהריים יום צילום לתוכנית "מה שתגידו".

היה ברור שבבוקר יפרסמו את התמונות של האנשים היקרים האלו מחייכים, לצד שמם וצירוף האותיות ז"ל. איך בדיוק אצליח לעמוד מול מאות נערים ונערות בני 15 ולדבר איתם על דימוי גוף חיובי וביטחון עצמי בבוקר כזה? לדבר איתם על זה שהגוף שלהם הוא לא קישוט, שהערך שלו לא נמדד רק במראה החיצוני, אלא במה שהוא יכול לעשות וליצור? האם זה הזמן לדבר איתם על כך שהעובדה שיצא להם חצ'קון לא אמורה למנוע מהם להרגיש שהם ראויים לאהבה? זה באמת משנה משהו עכשיו?

ביטחון, ועצמי

בתוך כל התכתבויות הווטסאפ האינסופיות בין החברים שמתרחשות בכל פעם שהטלגרם מבשר על "אירוע קשה בעזה", שאלתי בקבוצת החברות שלי מה לדעתן עלי לעשות לגבי ההרצאה: אולי להתקשר ולבקש לדחות למועד אחר את ההרצאה על דרכים מדעיות לחיזוק הביטחון העצמי? כי מה קשור עכשיו ביטחון עצמי כשהכל עצוב כל כך? לפני ביטחון עצמי צריך שיהיה ביטחון רגיל. פשוט. כזה שמאפשר לנו לומר לילדים שהם יכולים ללכת לישון במיטה שלהם עד הבוקר ואף אחד לא יחטוף אותם ממנה.

נעמה חברתי כתבה לי משהו חכם, שהצליח לשנות את הפרספקטיבה לגבי הרצאת הבוקר, שלכאורה מנותקת מהמצב:

"תחשבי שזו השליחות שלך בימים האלה, שאת עוזרת להרבה הורים שאין להם כרגע פנאי או יכולת לשים לב לדימוי הגוף ולמה שהילדים שלהם מרגישים כי הם טרודים מדי, ואת כרגע נותנת שם כתף, עכשיו עם כל האכילה הרגשית וכו' זה נושא ממש חשוב".

הנה, למרות שאמרתי לאחותי כמה דקות לפני כן שאני לא יודעת איך להמשיך, נראה שעם קצת תמיכה אני כן יודעת. נראה שכולנו יודעים, אם נסכים להישען ולהתייעץ. הכוח הכי חזק בעולם הוא התנועה, כוח ההישרדות והחיים. ברגע שנעמה חיברה אותי למשמעות הייחודית שאני מסוגלת להעניק גם עכשיו, חזרה אלי היכולת לקום מהכיסא.

התחושה התחלפה מרצון לבהות בפיד של האינסטגרם כדי לא לחשוב - לרצון למצוא את הדרך להקל ולו במעט, לשעה קלה, את ההתמודדות של בני נוער, בגיל השברירי והרגיש ביותר, עם המציאות הישראלית הבלתי נסבלת. על אחת כמה וכמה עבורם, מתבגרים שחסרה להם עדיין הפרספקטיבה שנותנת ידיעה שיהיו תקופות יותר טובות, או כמו שאומר טונה: "גם זה יעבור".
התיישבתי והתחלתי לשנות את הפתיחה של ההרצאה כך שתתאים לסיטואציה. והנה, למרות שחשבתי שאין לי כוח לחיים עצמם - מצאתי אותו.

אז נכון, אמנם לאחר שסיימתי את המשימה שוב נפלתי לדכדוך ולדפדוף האינסופי ברשתות, קראתי שמישהו כתב שאולי אם לא נלך לישון, לא נקום לבשורות האיוב שמחכות לנו עם שחר. חברתי הילה כתבה בווטסאפ שאולי כל זה רק פייק ניוז, כי לא אמרו עדיין כלום בגורמי התקשורת הרשמיים.
כל אחד מאיתנו מחפש את הדרך לדחות בעוד כמה רגעים את ההבנה שאסונות הם מציאות יומיומית כבר יותר מדי זמן, ושלא ברורה נקודת הסיום.

אנחנו נופלים וקמים כמה פעמים ביום, כל יום.

התעוררתי למחרת לאחר שעות שינה מעטות מאוד אל רשימת השמות הבלתי נגמרת והקשה להכלה.

בדרך לתיכון חדרה החל לרדת גשם זלעפות. זה היה פסקול מתאים לנסיעה הזו, לא היה לי אפילו חשק לשמוע מוזיקה ובטח שלא העזתי להדליק את הרדיו. המקצב הקבוע והמהיר של טיפות הגשם הדופקות על שמשת הזכוכית ניחם אותי באופן שלא הצלחתי לפרש.

קפה וחיוך

כשהגעתי לאולם ההרצאה קיבל אותי במאור פנים שלומי, הוא יצא החוצה עם מטרייה כדי שלא אירטב בהליכה מהאוטו. אמרתי לו שהכי חשוב לי זה שדבר ראשון נחבר את המחשב ונבדוק שהמצגת עובדת.

הוא צחק ואמר "אל תהיי לחוצה, אל תדאגי, תכף נסדר הכל. לפני זה, אפשר להכין לך קפה?"
"לא, קודם נוודא שהכל עובד".

חיברנו את הכבלים, ובינתיים שלומי סיפר לי בגאווה שהוא אחראי על אולם בית הספר כבר 20 שנה. רציתי לתת לו חיבוק ולהודות לו על המטרייה ועל הקפה ועל החיוך, אבל ידעתי שזה ייראה מוזר.
"אז איזה קפה את רוצה, תימני או רומני?"

ברור שבחרתי בתימני. מה זה קפה רומני בכלל?

נעמדתי מאחורי הקלעים לחכות לתלמידים, אחרי כמה דקות שלומי חזר עם קפה חם וגם ופלה, כזו של פעם, תוצרת "מן" עם עטיפה כחולה שהזכירה מסיבות יום הולדת בבית הספר היסודי.
אחרי הוופלה כבר לא התאפקתי וביקשתי שנעשה סלפי, הוא, אני והוופלה.

"נו די, אל תביכי אותי", אבל התעקשתי והוא נענה.

כשהתחילה ההרצאה שיתפתי את התלמידים בהתלבטות מהלילה, ובכך שבזכות חברה הבנתי שאני רוצה לבוא לפגוש אותם גם ביום כזה, שהמלחמה לא מבטלת את הקשיים שהם חווים בגיל ההתבגרות, אפילו להפך. לכולנו, למבוגרים, יש פחות אנרגיה ויכולת לתמוך בהם, ולכן אני שמחה שההרצאה מתקיימת. שגם ביום שבו קורה אסון גדול, זה אנושי וטבעי שהם יקומו בבוקר ועדיין יהיו מוטרדים מאיך שהם נראים במראה; שלמרות המלחמה הנוראית, זכותם להתעסק בעצמם ובחששות שלהם על זה שאולי הם לא מספיק שווים או יפים.

היתה הרצאה טובה, ואפילו היה רגע שצחקנו כשעשיתי איתם את "תרגיל הסלפי". כל ילד התבקש לצלם את עצמו מחייך ואחר כך לספר מה הוא באמת מרגיש. אחד הילדים צעק לעברי ושאל איך אנחנו מעיזים לצחוק בבוקר כזה. אמרתי לו שאני מבינה למה הוא מתכוון, אבל אולי אם נחשוב על זה, אולי החיילים היקרים שלנו נמצאים בעזה גם בשביל זה, כדי שילדות וילדים יוכלו להמשיך לחיות, לחלום, להתבגר ולהתמודד, גם בזמנים כאלו.

אחד הילדים האחרים הצביע ושאל אם יהיה לו סיכוי יותר טוב עם הילדה שהוא אוהב אם יהיה לו דימוי גוף יותר חיובי. הרגשתי שאם יש איזושהי תמונת ניצחון, היא העובדה שבבוקר איום שכזה נער בן 15 לא מוותר על הכמיהה לאהבה ראשונה.

שמש ובכי

בדרך הביתה הגשם פסק ויצאה השמש, וזה היה מוזר שהשמש בוחרת לצאת לאור הידיעות שזורמות, איך היא לא ממשיכה להתחבא אם היא מסוגלת.

הרגשתי טוב יחסית לתחושה שקמתי איתה בבוקר, הכל יחסית לעצב הבסיסי שאופף אותנו תמידית.
בזמן הנהיגה ליום הצילום בתל אביב, התקשרה חברתי האהובה אתי וסיפרה בבכי קורע לב שבן דודה האהוב נפל בעזה, ועל כמה שהיה חכם וטוב לב ונדיב.

לא הצלחתי להתאפק ובכיתי יחד איתה.

כשניתקתי את השיחה עם אתי, המשכתי לנהוג בשקט. לא היה רעש של גשם שימלא את החלל ויטשטש את הכל כמו בבוקר. נתתי לעצמי לשקוע, אבל גם ידעתי שבעוד שעה אגיע לאולפן, אתלבש, אתאפר ואמשיך.

כולנו נמשיך ליפול ולקום, אפילו שזה כואב הרבה.

אין ברירה אחרת.