זה היכה בי כרעם ביום בהיר. עמדתי בסלון, וברגע אחד הבנתי שהפתרון הוא להעביר את התמונות שמעל הפסנתר ולתלות אותן מעל הספה. הייתי כל כך נרעשת מזה שאחרי שנה וחצי בדירה הקיר הזה סוף־סוף פתור לי, שמייד ניגשתי להביא פטיש ומסמרים ותליתי את התמונות. אוקיי, מעולה, אבל עכשיו מה יהיה מעל הפסנתר? ברור! התמונה שמעל המיטה תהיה מעל הפסנתר, והתמונה שמעל השולחן במשרד תהיה מעל המיטה. הייתי מאוד מרוצה מעצמי למשך 20 דקות שלמות, עד שנכנסתי לחדר הילדים, להכניס את הכביסה המקופלת לשידת הבגדים, וראיתי את כל הבלגן והצעצועים שזרוקים עליה.
טוב, עכשיו כשכל העולם ראה (כלומר אני ראיתי, הייתי לבד בבית) שיש לי טעם מדהים, הרגשתי מועצמת מספיק כדי להחליט לקנות ארון חדש לחדר הילדים. את השידה אפשר להוריד למחסן, מייד אחרי שנסדר אותו מחדש. וכשאני אומרת "נסדר את המחסן מחדש", אני כמובן מתכוונת שאני אסדר אותו מחדש.
• • •
אני יודעת שעבור אביגדור קהלני זו היתה הפתעה, אבל אנחנו, הנשים, ידענו כל הזמן שאנחנו יכולות להיות טנקיסטיות בלי בעיה, בעיקר בגלל הרגעים האלה שבהם את רוצה שהוא יזיז משהו כבד ממקום למקום, הוא לא מבצע את המשימה מספיק מהר לטעמך, אז את פשוט עושה את זה בעצמך, תוך שאת מרעישה בכוונה ולא יוצרת קשר עין, כדי שהוא ירגיש אשם. ואז מתברר שאת יכולה בקלות להרים פי שלושה ממשקלך, את רק צריכה מספיק זעם קדוש.
הזעם היה מספיק קדוש כדי שהוא יספיק לי גם למחסן וגם למרפסת, שם ניקיתי מאחורי כל העציצים, נפטרתי מכל הצעצועים השבורים וצבעתי את הספסל החדש. אה, כן, גם הלכתי לקנות ספסל כי הכיסאות של הילדים נשארו בחוץ בגשם ונהרסו ואז קניתי צבע לספסל ומברשת ובאותה הזדמנות גם התעניינתי בשואבי אבק, כי אתם יודעים מה ייראה ממש טוב מתחת לספה והתמונות שמעל הספה? נכון מאוד - שטיח, השטיח שפרסמה במרקטפלייס אישה מבאר יעקב. האישה מבאר יעקב היתה מאוד מופתעת מהקלות ומהזריזות שבהן גלגלתי את השטיח העצום והעמסתי אותו על הרכב. אולי היא רווקה.
• • •
אבל אם נחזור רגע לאחור, אחרי שבחרתי את הארון שאני רוצה מהחנות שאני רוצה נזכרתי שיש פה עוד בן אדם שכדאי לערב בהחלטה, ספציפית ההוא שמשאיר את הכיריים הישנות מחוץ לדלת כבר שבוע במקום להוריד אותן למחסן. מה פתאום כיריים ישנות, אתן שואלות? (גברים שהגיעו עד לכאן - כל הכבוד לכם) את הכיריים החדשות קניתי אחרי שבחרתי מדיח. מדיח? אה, כן, חמי קנה לנו מדיח. אני לא חושבת שהוא רצה במיוחד לקנות לנו מדיח, הוא פשוט לא רצה לשטוף יותר כלים, והוא שטף אותם מלכתחילה רק כי זוגתו תקעה בו מבט, אז הוא קם מייד לעשות את זה. בכל זאת, ילד הוא לא ויודע דבר או שניים על החיים ועל נשים.
אז בחרתי מדיח וגם כיריים חדשות, כי הדרך הכי מהירה לחמם מרק על הכיריים הישנות היתה להעליב אותו ("אתה קורא לעצמך מרק עוף?? אצל סבתא שלי העוף היה קופץ לתוך הסיר רק בשביל הכבוד להיות חלק"), ואם כבר יש מדיח תקין, אז שישטוף את הסירים של המרק. עם הכיריים בא טכנאי ועם המדיח בא טכנאי אחר ואז גם נגר, כי בטעות בחרתי מדיח אינטגרלי, ולמרות שהמדיח בהחלט חלק אינטגרלי מהמשפחה, זו עדיין דירה שכורה. בקרוב יבוא אבא שלי לתלות את התאורה החדשה שקניתי, כי אם אנחנו כבר במטבח, אז שנראה מה אנחנו עושים. הוא, אגב, עוד לא יודע מזה ויש מצב טוב שהוא מגלה ביחד איתכם.
• • •
מכירים את אפקט הפרפר? תזוזה של שתי תמונות בסלון עלתה לנו, בחישוב כולל עד כה, כמה אלפי שקלים, ועוד היד נטויה. תיאורטית אולי אפשר היה לעצור את כדור השלג הזה באמצעות הרחקה זמנית שלי מהבית או מכרטיסי האשראי, אבל יש לי אח בעזה וגם חבר הכי טוב בעזה, ואם החלטתי שזאת הדרך שלי להתמודד - אני בטוחה שאפשר למצוא פסיכולוג שיגיד שזה נכון.
ומה אם אתם בני הזוג חסרי האונים הצופים מהצד? איך תשימו סוף למעגל האימה? איך תוכלו לעצור את ההסלמה? הדרך היחידה, כמו שאני רואה את זה, היא פשוט לסדר את המחסן, בדיוק, אבל בדיוק אחרי שביקשנו.
• • •
בחורה בטלפון: שלום איה, אני ממחלקת הצעירים של עיריית תל אביב, אנחנו מתקשרים לתושבים לשאול מה שלומם.
אני: יואו, איזה מתוקים!
בחורה: את מרגישה שאת צריכה משהו?
אני: נחמד שאני שייכת למחלקת הצעירים.
בחורה: אה, לא, אנחנו מתקשרים לכולם.
אני: יופי, הרסת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו