מנטישה לפריחה: היישובים שנעזבו - וקמו מחדש

יד מרדכי || לחימת גבורה עד שנגמרה התחמושת

כ־30 יישובים עבריים נהרסו במהלך מלחמת העצמאות. עבודות השיקום והבנייה מחדש החלו ברוב המקרים תקופה קצרה אחרי תום הקרבות. כך, למשל, קיבוץ יד מרדכי, שהוקם בראשיתו (1936) על מצוק כורכר ליד נתניה תחת השם "מצפה ים", כשעשרות חבריו בני גרעיני הכשרה מפולין.

ב־1943 הועתק מיקומו למישור החוף, כעשרה ק"מ מדרום לאשקלון. שם קיבל את השם יד מרדכי, ע"ש מרדכי אנילביץ', מנהיג מרד גטו ורשה. עם פרוץ מלחמת העצמאות, ב־30 בנובמבר 1947, הפך מיקומו של יד מרדכי, על אם הדרך לתל אביב, למטרה של התקפות ערביות על כלי רכב. ב־18 במאי 1948, ארבעה ימים אחרי הכרזת המדינה, הגיע למבואות הקיבוץ טור מצרי של כ־1,000 כלי רכב בדרכו לתל אביב.

ילדי הקיבוץ פונו יום קודם במשוריין, ב"מבצע תינוק", ו־150 מגינים עיכבו את המצרים בלחימה עיקשת שנמשכה שישה ימים, עד שנאלצו לנטוש את המקום בשל מספר גדול של הרוגים ופצועים - ומחסור בתחמושת.

קרב יד מרדכי היה לאחד הסמלים הבולטים של עמידה עיקשת במלחמת העצמאות. חמישה חודשים אחרי קרבות הבלימה ביד מרדכי חזרו החברים לקיבוץ והחלו בשיקומו. לפני 7 באוקטובר 2023 חיו ביד מרדכי כ־850 תושבים. בשבת השחורה ניצל הקיבוץ על ידי כוח ימ"מ, שחיסל את המחבלים החודרים – ולמרבה המזל, איש מחבריו לא נפגע.

נגבה || סמל לגבורת מעטים מול רבים

קיבוץ נגבה הוקם ב־1939 במסגרת מבצע "חומה ומגדל" בידי גרעין בוגרי "השומר הצעיר" מפולין, ועד למלחמת העצמאות נחשב ליישוב הדרומי ביותר בארץ, למעט יישובי הנגב וסדום.

כשהחלה פלישת צבאות ערב בעקבות הכרזת המדינה ב־14 במאי 1948, תפס הצבא המצרי עמדות סביב נגבה, ובמשך חודשיים הותקף הקיבוץ על 166 מגיניו ללא הפסק, על ידי חטיבות שריון, ארטילריה ורגלים מצריות, בליווי טייסת מטוסי "ספיטפייר". כל מאמצי המצרים לכבוש את הקיבוץ כשלו מול המגינים הנחושים והנועזים, שנותרו להילחם באומץ רב גם כשכל בתי הקיבוץ כבר נהרסו, חלקם עד היסוד.

ב־12 ביולי 1948 נואש הצבא המצרי וויתר על כוונותיו לכבוש את נגבה. סיפור עמידתם של מגיני הקיבוץ בקרבות תש"ח נחשב עד היום לאחת מפרשות הגבורה הגדולות של ישראל במלחמותיה.

מטולה || ננטשה שלוש פעמים - כולל ב"חרבות ברזל"

חמש שנים בלבד חלפו מאז נגאלו אדמות מטולה על ידי הברון אדמונד דה רוטשילד ועד שהמשפחות היהודיות הבודדות שניסו להיאחז במקום נאלצו לנוס על נפשן ב־1895, בשל פרעות המרד הדרוזי נגד השלטון העות'מאני. כעבור שנה שבו כמה משפחות למטולה, ואליהן הצטרפו 59 משפחות יהודיות מבוססות מראשון לציון ומזכרון יעקב, שנענו לקריאות של פקידי הברון לסייע בחידוש היישוב היהודי במטולה.

במאמצים רבים הצליחו המתיישבים להפוך את המקום החרב ליישוב פורח, שאותו נאלצו לנטוש שוב במנוסה כעבור 23 שנים, עקב פרעות הערבים ביהודי הגליל ב־1919 (מאורעות תר"פ). הם מצאו מקלט בחיפה, ומקץ שנה שבו למטולה. הם מצאו, לאסונם, שהיישוב המשגשג הוחרב עד היסוד בידי הערבים הפורעים. במלחמת העולם השנייה שימשה מטולה מרכז צבאי בריטי, ואחרי קום המדינה סבלה שנים רבות מהפגזות ומירי של מחבלי פת"ח מדרום לבנון. כעת, עקב מלחמת חרבות ברזל, פונתה המושבה שוב - בפעם השלישית בתולדותיה.

שער הגולן ומסדה || "מהלך של בגידה", או נסיגת אין ברירה?

ב־1937 נוסדו בעמק הירדן, כשני ק"מ מדרום לכנרת, שני קיבוצי "חומה ומגדל", ששכנו במרחק 700 מטרים זה מזה. בוגרי תנועת "השומר הצעיר" מפולין ומצ'כיה הקימו את קיבוץ שער הגולן, ואילו הקיבוץ הקטן יותר, מסדה, הוקם על ידי בוגרי תנועת הנוער הציונית "גורדוניה" מרומניה.

ב־15 במאי 1948, יום אחרי הכרזת המדינה, ועם תחילת הפלישה של צבאות ערב, התקרבו טנקים סוריים לגדרות שער הגולן ומסדה והפגיזו אותם במשך שלושה ימים, עד שחרבו לחלוטין. ביום הרביעי ניצלו חברי שני הקיבוצים הפוגה זמנית בהפגזות ונטשו, מותירים את בתיהם לביזת הסורים. כעבור שבועיים כונתה הנטישה בעלון הפלמ"ח "בגידה של פחדנים שאיבדו נכסי מולדת יקרים".

ההאשמה הטילה כתם כבד על שני הקיבוצים לאורך שנים רבות, אף על פי שרוב החברים משני הקיבוצים שבו אליהם ימים ספורים אחרי הנטישה. עם השנים עברו שער הגולן ומסדה תהליך הפרטה, וכיום חיים בהם כ־900 תושבים, המתפרנסים מחקלאות, מתעשייה (שער הגולן), מתיירות (מסדה) וממקצועות חופשיים.