לכל אחת ואחד מאיתנו צרובות עמוק בתודעה הפעמים שבהן פלטנו אמירות מביכות, שהיינו מעדיפים לשכוח. ויותר משהיינו מעדיפים לשכוח בעצמנו, רובנו היינו מוכנים לשלם ממיטב כספנו כדי שאחרים ישכחו את הרגעים הלא מחמיאים עבורנו. גם החכמים והמתוחכמים שבנו נוטים למעידות כאלה מדי פעם, ואם הייתי מבקשת מכל אחד מכם לספר על אמירה מביכה במיוחד - אני בטוחה שאין אחת או אחד שיכולים להתגאות שלא הביכו את עצמם מעולם.
זה קורה במיוחד בעידן המדיה, כשכולנו אוהבים לחגוג לאידם של מפורסמים ומפורסמות, שחוטאים באמירות אוויליות. גם על אמירות לא מוצלחות שלי חגגו כמה פעמים, לפעמים לגמרי בצדק. הסיבה לחיבה שמגלה הציבור להתעסקות בטעויות מביכות של מפורסמים, קשורה כנראה לניגוד בין הפאסון המלוטש לבין ההבנה שסלבריטאים ופוליטיקאים הם אנושיים, למרות הכל. וגם כי אנשים פשוט צריכים אתנחתה קומית מכל סוג שהוא בימים אלה, ויש באמירות האלו אלמנט מצחיק, אם מסוגלים להקליל.
אם אתם כמוני, שמתקשה להקליל כרגע ושכל מערכון של "ארץ נהדרת" גורם לה לבכות במקום לצחוק, ייתכן שהאמירות המביכות והמנותקות מצחיקות לרגע, אבל אחר כך כואבות ופוצעות וגורמות לכם לרצות לצרוח.
ניתוק מהכאב
אמצעי התקשורת געשו השבוע נוכח אמירתה של ח"כ קטי שטרית למשפחות החטופים, כשהשוותה את הקושי לאחר ניתוח שעברה, כשלא יכלה להתקלח - למצבם. "הובהלתי לניתוח. ההחלמה מאוד ארוכה, אני לא מסוגלת להתלבש ולהתקלח. למה אני מספרת לכם את זה? כי אני כל כך מבינה איך עולמכם פתאום התהפך", אמרה.
דווקא האמירה האומללה הזו לא גרמה לי לתלוש את שערותיי. כן, היא משקפת ניתוק מחומרת הכאב ומהמצב הבלתי נסבל והייחודי של אימהות ואבות, בנות זוג, ילדים וילדות וסבים וסבות שיקיריהם נמצאים כבר 100 ימים בשבי חמאס. ברור לכל אדם סביר שהחלמה מניתוח, אף שהיא מאתגרת, לא משתווה לסבל העמוק והממושך של משפחות החטופים, ושהשוואה כזו ממזערת את הטראומה הקשה שהן חוות. בעיניי, זו בעיקר אמירה שמעידה על חוסר באינטליגנציה רגשית ועל ריכוז עצמי גבוה. זה לא מפתיע כלל, בעידן ממשלת ה"אני ואני ואני". למה אנחנו מצפים למשהו אחר מנבחרי הציבור שלנו?
אך ייאמר לזכותה של ח"כ שטרית שהיא התנצלה לאחר מכן, כשהבינה או כשגרמו לה להבין שהאמירה לא במקום. היא הודתה ש"הניסוח לא היה מוצלח". אז נכון, זו לא ההתנצלות הכי כנה ויפה שראיתי, וכפי שכבר כתבתי בעבר - יש כללים ברורים להתנצלות שלמה ואמיתית. ובכל זאת, זה הרבה יותר ממה שעשו חברי כנסת אחרים, שחטאו באמירות אומללות אף יותר כלפי משפחות החטופים. למשל ח"כ אלמוג כהן, שאמר: "אין לכם מנדט על הכאב", או ח"כ טלי גוטליב, שהפנתה אצבע מאשימה ונזפה: "אל תבזו את הקבינט".
והיה גם ראש הממשלה, באמירתו לבני משפחות החטופים "אני מכבד אתכם יותר מדי", מה שזה לא אומר; או רעייתו, שהפצירה בהם להפסיק להתראיין ועוררה את זעם המשפחות, עד כדי התערבות ראש הממשלה עצמו כדי להפסיק את הטענות כלפיהם.
צחוק בצד
יש צד אפל לאמירות כאלה, בייחוד כשמדובר בפוליטיקאים. לא לאמירה חסרת רגישות כמו של ח"כ שטרית - אני מדברת על אמירות מסוכנות כמו זו של ח"כ כהן או ח"כ גוטליב, או כמו זו של ראש הממשלה וזו של רעייתו. אל לנו להתבלבל, מדובר בסוג שונה לגמרי של אמירות, גם אם מידת המבוכה שטמונה בהן די דומה.
דבריה של שטרית מורים על כשל אמפתי. בניסיון מגושם להתייחס לכאב של משפחות החטופים, היא נפלה לטעות נפוצה שבה אדם משווה את הסבל של האחר לזה שלו, אך נראה שעשתה זאת מניסיון להתחבר, ולא מתוך מניפולציה אסטרטגית כדי להגן על אינטרסים פוליטיים. לעומת זאת, הצהרותיהם של גוטליב וכהן הן הרבה יותר מסתם חוסר רגישות - הן נדמות כמניפולטיביות וכאסטרטגיות, מתוך מטרה מחושבת להגן על אינטרסים פוליטיים או לשנות את הנרטיב לטובת הממשלה. לכאורה.
כשאמירות מניפולטיביות הופכות לבדיחות, ההשלכות החמורות מאחורי המילים עשויות להתמסמס. כשהופכים את האמירה של חבר כנסת שמזלזלת בכאב משפחות החטופים לממים ולפאנצ'ים, חשוב שלא נשכח את הכוונה המקורית - לא לבדר את עם ישראל, אלא מדיניות שלטונית. כאן הבדיחה היא כבר על חשבוננו. הערתה של שטרית היא אמנם חסרת רגישות, אך שונה מהותית מההערות של גוטליב וכהן, שמטרתן להסיט את תשומת הלב הציבורית מאחריות הממשלה להחזיר את החטופות והחטופים.
חשוב להבחין בין טעויות לא מזיקות באופן מהותי אבל מעליבות, לבין רטוריקה פוגענית שהיא הסחת דעת מתוכננת, ככל הנראה. ההתמקדות בלגיטימיות של הביקורת שמשמיעות המשפחות מסיטה את תשומת הלב מחובת הדיווח של הממשלה על ההתקדמות הממשית, או היעדרה, לשחרור החטופים מזוועות השבי.
הדברים של ח"כ כהן מנסים להסיט את תשומת הלב מהסבל הייחודי והחריף של משפחות החטופים לתפיסה כללית של כאב, וכך להקטין את הטראומה הספציפית שמשפחות אלה סובלות. האמירה של ח"כ גוטליב מעבירה מסר שלפיו למשפחות החטופים אין זכות למתוח ביקורת על התנהלות הממשלה, וזו אמירה ששומטת את הקרקע מתחת לזכות לחופש הביטוי השמורה לכל אזרח, בייחוד בנושאים המשפיעים עליו ישירות.
מדובר בניסיון להשכיח מהציבור את העובדה שביקורת על פעולות הממשלה היא חלק מהשיח הדמוקרטי, ושהיא חיונית כדי שהממשלה תקבל אחריות לגורל האזרחים שנלקחו לשטח אויב מתוך מיטתם, וחיים ברגע זה את הגיהינום הכי קשה שניתן לדמיין. לקולות של משפחות החטופים יש חשיבות מכרעת בהדגשת ההיבט האנושי של סוגיות פוליטיות וביטחוניות. אסור לצחוק על אמירות שמנסות לעשות דה־לגיטימציה לדרישת משפחות החטופים לשקיפות מצד הממשלה בנוגע למאמצים להחזיר את יקיריהן הביתה.
עבור המשפחות, מילה מחזקת יכולה להעניק מזור, ואמירה טיפשית יכולה להעמיק את הכאב העמוק ממילא. פוליטיקאים חייבים לנקוט משנה זהירות כלפיהם, והערות חסרות מחשבה עלולות לא רק לגרום לפגיעה אישית, אלא גם להוביל לתחושה רחבה יותר של ניכור ציבורי כלפי כאב המשפחות. התייחסות הומוריסטית בלבד, שלא לוקחת ברצינות אמירות שמקטינות את מצוקת משפחות החטופים, משחקת לידיים של מי שמנסים להסיט את תשומת הלב הציבורית מהדבר הכי חשוב - שבלעדיהם לא תהיה שום תמונת ניצחון.
דברו פחות
אם תחשבו על זה, אין שום דבר מצחיק בניסיון של פקידי ציבור לבטל את זעקתן של משפחות החטופים. זה ניסיון לשלוט בנרטיב סביב מאמצי הממשלה, באמצעות הכפשת ביקורת המשפחות. בקביעה שאין להן זכות לבקר את השלטון, יש ניסיון לנטרל את היכולת להצביע על מחדלים ועל חסרונות, או על חוסר מעש מספק של הממשלה להחזרת החטופים.
אני מפחדת מנבחרי ציבור שעסוקים בימים אלו בתדמיתם הציבורית, כי אם יש להם זמן לדאוג לתדמית - זה אומר שהם אכן לא עושים את מרב המאמצים להחזיר את החטופים הביתה, לטפל במפונים או לסיים את הלחימה באופן המוצלח והמהיר ביותר. הדבר האחרון שהם אמורים להתעסק בו עכשיו הוא הגנה על התדמית באמצעות הכפשת קולות המתנגדים. זו לא השעה לשים את הנאמנות הפוליטית לפני הדאגה לציבור.
קבלו רעיון - עם כל התקציבים המנופחים והמשרדים המיותרים, אולי אפשר להפריד מתוכם סכום, שייחשב מגוחך במושגי המיליארדים שהזרימו להסכמים הקואליציוניים, כדי להעביר לנבחרי הציבור היקרים סדנת הקשבה פעילה, כדי שיוכלו ללמוד את ההבדל בין אמפתיה לסימפתיה ויצליחו סוף־סוף להקשיב באמת לאזרחים. אז ייחסכו אמירות מנותקות כמו אלה שהוזכרו.
אם לא יימצא התקציב לסדנה, הנה השיעור הראשון בחינם: דברו פחות, הקשיבו יותר. תנו אפשרות ביטוי ללא שיפוט כשאתם פוגשים משפחות שכולות, משפחות חטופים, משפחות שיקיריהן מסכנים את חייהם. שימו לרגע בצד את ההתקרבנות ואת הדחף להתהדר בהישגים או לחשב את המנדטים הבאים. או לפחות, אל תיתנו להם עצות איך להתנהג ומה הם אמורים לעשות, אם מעולם לא הייתם במקום המזעזע שהם נמצאים בו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו