"נלחמים על הזכות שלנו להיות כאן". שחקני "מקיף מילאנו", מימין: עדי טנא, אורי ביטון, קים אור אזולאי ורן מושיוב | צילום: כפיר זיו

"שנים צחקו עלינו - אבל דור הטיקטוק נלחם עכשיו על המדינה"

אורי ביטון מקיבוץ ברור חיל שבעוטף עזה היה בהודו ושמע את אביו ואחיו נלחמים על הבית בשבת השחורה • קים אור אזולאי מצאה את עצמה בחזית ההסברה • עדי טנא גילתה מחדש את משפחתה • ורן מושיוב הבין את המשמעות העמוקה של להיות יהודי בישראל • רגע אחרי עליית העונה החדשה של "מקיף מילאנו" בכאן חינוכית, כוכבי הסדרה מדברים על החברים שנפלו ואלה שלוחמים ברצועה, עונים לביקורת על הדור שלהם, ומשווים בין הטראומות שהביאה המציאות לאלו של הדמויות בסדרה • "הילדים שלי יגדלו בעוטף", מבהיר ביטון, "זה יהיה הניצחון"

"אני מתכוון להקים פה משפחה, ואני אקים אותה בעוטף עזה. הילדים שלי יגדלו בעוטף, וזה יהיה הניצחון שלי. מה שמשאיר אותי שפוי זה שאני יודע שאני יהודי, שזה המקום שלי". את המילים הנחרצות הללו אומר השחקן אורי ביטון (24), מכוכבי סדרת הנוער "מקיף מילאנו" ותושב קיבוץ ברור חיל שבעוטף עזה - והוא לא לבד.

ריאיון עם שחקני "מקיף מילאנו" // כתבת: נטע פלודרמן, צילום: משה בן שמחון

"ב־7 באוקטובר קרה משהו שלא קרה לי בעבר", מצטרף רן מושיוב (27), חברו לקאסט. "הייתי במסע לפולין וחייל קרבי, אבל כל זה קרה בעולם שלפני. לא הרגשתי באמת מה זה להיות יהודי. 7 באוקטובר קבע שאני יהודי, ואני חושב שככה הרגישו גם שורדי השואה. היום אני יודע שאני רן, אני ירושלמי, אני ישראלי ואני יהודי. הרגש שלי אומר שאחיה בארץ ואקים פה משפחה".

"אני רואה את עצמי גרה רק פה", קובעת גם השחקנית והדוגמנית עדי טנא (20). "אני לא יכולה לראות את היהדות, הישראליות והקהילתיות שלנו מתקיימות במקום אחר. אחי חי באירופה והוא יכול להיות לבד המון זמן. בארץ זה לא יכול לקרות".

"תמיד אהבתי את המדינה ואמרתי שהילדים שלי יגדלו פה, בארץ - בהרצליה, בראשון לציון או בקריות, אבל המשפט 'אין לי ארץ אחרת' מקבל היום משמעות אחרת", מסכמת השחקנית וכוכבת הרשת קים אור אזולאי (21). "אין לי ארץ אחרת, ואני מרגישה שלא אהיה מוגנת ובטוחה בשום מקום אחר בעולם, גם כשיש כאן מלחמה.

"אני נינה של שורדת שואה, שתמיד היתה בטירוף על מדינת ישראל. היום אני מרגישה שאנחנו נלחמים על הזכות שלנו להיות כאן. הדברים התחדדו גם לדורות הצעירים. בסופו של דבר אנחנו מדינה צעירה, וכל מי שנולד כאן מבין עכשיו שזה לא מובן מאליו שאנשים נהרגו על אדמתנו כדי שנהיה פה, שזה מה שאנחנו עושים לצערי הרב, כדי שנוכל להמשיך לחיות פה".

"התחברנו כקבוצה כמו שלא היינו מעולם". כוכבי "מקיף מילאנו", צילום: כפיר זיו

"ראשונים לדגל"

בספטמבר האחרון סיימה הרביעייה לצלם את העונה הרביעית של סדרת הנוער "מקיף מילאנו", שעלתה השבוע בכאן חינוכית ובכאן BOX. הסדרה, שיצרו אבנר ברנהיימר, יאיר פרי ונוי כרמל ושנשענת על הילת "עניין של זמן", עוסקת בעולמם של בני נוער, מדברת בשפתם ולא מפחדת לגעת בשום טאבו. עלילות העונות הקודמות הציגו סצנת סקס, נשיקה בין שני בנים ויציאה מהארון, ניצול מיני על ידי כוכב מבוגר, הפרעות אכילה, פגיעה עצמית ופירוק משפחות. העונה הרביעית, שצולמה בקיץ האחרון, עוסקת בשנת סיום בית הספר - על המתכונות, הבגרויות, הנשף ומופע הסיום. הציר הראשי הוא אירוע אלימות טראומטי שמביא לבחינת דרכי התמודדות מכמה היבטים, וזה קשה עד בלתי אפשרי לא לקשר אותו למלחמה.

אנחנו נפגשים בשעת אחר צהריים, והארבעה, כולם כוכבי הדור הצעיר, מגיעים מימי צילום, מהצגות בוקר ומצילומי דוגמנות, והם ערים מ־4:30 או 5:00 בבוקר. חרף ההשכמה המוקדמת, על פניהם הרעננות כמעט לא ניכרים סימני עייפות. מדובר בחבר'ה חרוצים וחדורי מוטיבציה, וכשהם עולים להצטלם על הסט, אנרגטיים וחייכניים, אפשר לדמיין אותם פורצים בשירת "יהיה טוב".

קראו לכם "דור הטיקטוק", אבל הדור הזה נלחם עכשיו על המדינה בצפון ובדרום.

אורי: "אנחנו דור שלוחם יפה מאוד. יש את החבר'ה שגויסו בצו 8, ויש גם את שורדי 'נובה' שהצילו את עצמם ממסיבה שורצת 'נוחבות' - אז שיהיו בטיקטוק כמה שהם רוצים. אלה ילדים בני 20, כמו אחי אייל שעמד ב־7 באוקטובר על גג עם נשק אישי, תצפת על פרדסים וחיפש 'נוחבות', והוא המון בטיקטוק".

"שנים צחקו עלינו והקטינו אותנו עם אמירות כמו 'דור הטיקטוק שלא יודע להעריך'", מצטרפת קים, "ועכשיו אנחנו הראשונים לעמוד דום ולהיקרא לדגל. שיעור הגיוס לקרבי רק עולה. אחי, שהוא בן 19, היה ג'ובניק, ועכשיו הוא מתעקש לעבור לקרבי ועתיד לשרת במג"ב. דור הטיקטוק עומד ראשון בקרב".

יש לכם חברים שנלחמים עכשיו?

קים: "החברים הכי טובים שלי נלחמים. בני דודים של יפתח (בן זוגה, הכדורסלן יפתח זיו; ש"ז), שהם כמו משפחה עבורי - אחד מהם בלבנון והשני בעזה. יש לי חברים בעזה, ובכל בוקר אני קמה ומבינה ששכבת הגיל שלנו נקטפת, הולכת. בני המחזור שלי. בעולם אחר הייתי יכולה לצאת עם אחד מהם, או שהוא היה יוצא עם החברה הכי טובה שלי. כולם היו אמורים להיות בפסטיבל פתיחת שנה באוניברסיטאות, וזה גומר לי את הנשמה שהם נלחמים, שחלקם נופלים. המוח שלי לא מצליח לקלוט את זה. יש שם חיילים צעירים ממני, כולל כאלה שנפלו. הם נפשות טהורות, ועוד לא התחילו את החיים שלהם".

רן: "שירתי במגלן ונפצעתי בגב לקראת השחרור, אבל חברים שלי הוקפצו ב־7 באוקטובר והם נלחמים עכשיו. אני מפחד וחושב עליהם, וזה לא פחד רגיל. עם כל הרגשות והמטענים שלי, אני מרגיש כרגע חלק מהם. היתה לנו חתונה של חבר בשבוע שעבר, והם יצאו מעזה במיוחד. הרגשתי כאילו כולנו מתחתנים".

עדי: "זיקים היה הבסיס שלי. שירתי כמדריכת חילוץ, והחוף שממנו המחבלים נכנסו מוכר לי מאוד. היה לי שירות תובעני, אבל אני חייבת את מי שאני לשירות שלי. כשקיבלתי פושים שפושטים על זיקים - הבנתי מייד שנמצאים שם לוחמים שאני הכשרתי, חברים שלי".

קים אור אזולאי: "שכבת הגיל שלנו נקטפת, הולכת. בעולם אחר הייתי יכולה לצאת עם אחד מהם. כולם היו אמורים להיות בפסטיבל פתיחת שנה באוניברסיטאות, וזה גומר לי את הנשמה שהם נלחמים, שחלקם נופלים"

את הפושים הללו קיבלה עדי כשנמצאה בטנריף, שם היתה בחופשת גלישה עם אביה. "מייד כשהבנו מה קורה - התקפלנו כדי לחזור לישראל. חברים שלי הוקפצו לתוך עזה, וחלקם כרגע שם. שלושה חברים התקשרו אלי לשיחת פרידה. יש לי צמרמורת כשאני נזכרת בשיחות האלה. זה היה נורא".

אורי, שגדל בקיבוץ ברור חיל שבעוטף עזה, היה בהודו ב־7 באוקטובר. "הייתי שם שבועיים וחצי, וכשהכל התחיל ישבתי במסעדה על החוף", הוא מספר. "היה פער עצום בין ההודים השלווים לבין מה שהבנתי שהולך פה. לא הבנתי איך העולם לא קם על הרגליים. ראיתי סרטון של חמאסניקים מאחורי סניף של רמי לוי, ולא הבנתי מה אני רואה. זיהיתי בחמישה סרטונים שכונות משדרות, וחברים כתבו בווטסאפ 'מחבל בכפר עזה', 'מחבל בבארי'. חבר'ה שלי מכפר עזה כתבו 'אנחנו שומעים יריות', וחברים משדרות כתבו 'נעלנו את הממ"דים'. התקשרתי לאבא שלי ושאלתי מה אני מבין לא נכון, והוא ענה: 'הבנת הכל נכון, קמנו לסיוט'".

בשעות הבאות נודע לאורי שדודו, אביב ברעם (33) מכפר עזה, נפצע. "הוא היה בכיתת הכוננות, קפץ בין הראשונים והשאיר בבית את דודה שלי ושני ילדים. אבא שלי מיהר לסיים את השיחה איתי. הספקתי לשמוע אותו אומר רק 'אני עם שתי מחסניות' - והוא ניתק. הוא הספיק לארגן את כיתת הכוננות של הקיבוץ שלנו ורץ להגן על המשפחה".

על אורי עוברות שעות של חרדה כשהוא רחוק מביתו, ממשפחתו ומחבריו. אמו גלית ואחיו הצעיר יואב הסתתרו בממ"ד והוא היה איתם בקשר טלפוני, ובמקביל דאג לחבריו משדרות ומיישובי העוטף. "אבא ואמא שלי גדלו בשדרות, והמשפחה המורחבת שלנו חיה שם", הוא מספר, "אז יש לי את הבית שלי בשדרות, את סבא וסבתא ואת החבורה שלי מהעיר.

"כששמעתי שיש מחבלים בבארי, בכפר עזה, במפלסים, בנחל עוז, בנתיב העשרה - ישר עלו לי השמות של כל מי שאני מכיר, אבל אין זמן להתעסק בזה, כי החרדה הכי גדולה היתה שהשם הבא יהיה ברור חיל.

"קיבלתי סרטון מהשער של הקיבוץ, והבנתי שאבא שלי שם עם אקדח. ערב לפני כן היתה מסיבה ענקית בקיבוץ ונשארו בקבוקי בירה, אז הם הכינו מהם בקבוקי תבערה ולקחו אקדחים אישיים, למי שהיה. היתה להם תחושה שהם יגנו על הקיבוץ עם מה שיש, עד שיגיעו כוחות לעזור. את אחי אייל, חייל גבעתי, שמו בתצפית על הגגות, והוא צפה על הפרדסים, חיפש 'נוחבות' שהיו בדרך אלינו.

"הייתי בחרדה מהסרטון ולא ידעתי מה קורה, אם אבא שלי נלחם, אם אחי נתקל. לא חשבתי על כלום באותו הרגע. אני יודע שמי שהיה אמור להגן על העוטף לא הגיע. חיכו שש שעות ולא הגיעו".

החיים והמציאות התערבבו. הרביעייה מ"מקיף מילאנו", צילום: כפיר זיו

בברור חיל, הקיבוץ שהתפרסם בזכות הווייב הברזילאי שלו, שכולל סמבה וכדורגל, מחבלי חמאס לא הצליחו לזרוע הרס והרג. הם הגיעו לפאתי הקיבוץ והמשיכו לשדרות. מחבלים אחדים נמצאו משוטטים באזור ונתפסו.

אורי עבר ימים של חרדה עד לטיסת החילוץ מהודו, שהחזירה לישראל אותו, את בת זוגו ואת החבר שטייל איתם. "הבנו שבהודו לא נוכל להישאר. כל הזמן בכינו שם, היינו הרוסים והתרכזנו כל הישראלים ביחד כדי להרגיש בטוחים", הוא נזכר. "פחדתי מאוד כשהגיעו שמות, אבל הייתי צריך להבין מי נרצח, מי נחטף, מי נפצע ומי ניצל. כשהגיעו זיהויים - הגיע גם הזיהוי של דוד שלי, אביב. ידענו שיש סיכוי קטן שהוא ניצל, אבל קיווינו. ואז הגיעו השמות של אלה שלא נמצאו - התאומים גלי וזיו ברמן, אמילי דמארי, אלון שימריז ועוד. עשיתי את הקישור שהם בעזה. הם כולם שכבה מעלי, חברים שלי.

"חיכיתי ורציתי להגיע לישראל, אבל אבא שלי אמר לי לא למהר לחזור, כי לא היה ברור מה קורה פה. הוא אמר לי: 'אורי, אין לך לאן לחזור. כולם מפונים, תחשוב איפה בא לך לנדוד עם תיק, פה או בהודו'. המשפחה שלי פונתה לאילת, ואז לחיפה. אחר כך הם עברו לתל אביב, ומדי פעם חזרו הביתה, לקיבוץ. עכשיו אנחנו כבר בקיבוץ, חזרנו".

האב, אשר ביטון (53), הוא נווט קרבי בחיל האוויר ונמצא במילואים, והאח הצעיר, אייל, משרת בגבעתי ונמצא בעזה. "הוא ילד מורעל עם מוטיבציה גבוהה, ואנחנו סומכים עליו", אומר האח הגדול בגאווה.

אורי ביטון: "לא הייתי שם עם המשפחה שלי בשבת השחורה, ואני מנסה להבין מאז מה מותר לי בכלל לומר. מי אני לעומת אנשים שהיו בממ"ד? כמה מותר לי להתלונן? הגיוני שאני חווה פוסט־טראומה בגלל אירוע שלא הייתי בו?"

רגע לפני שחזר למשפחתו, אורי קעקע על עצמו מזכרת לשני הבתים שלו: "הגיעה מקעקעת ישראלית, סיפרתי לה על עצמי והיא קעקעה עליי בית ושלט שבו שני חיצים - לברור חיל ולשדרות", הוא מספר. "זה הקעקוע הראשון שלי, ועכשיו, לא משנה לאן אהיה מפונה או אם יש לי לאן לחזור או אין לי - תמיד תהיה לי תזכורת לשני הבתים שלי".

זו היתה ילדות מורכבת לגדול בצל המתח הביטחוני?

"זו ילדות שמג'נגלת בין לבין. תרגלו איתנו את השגרה, זה היה ככה כל החיים. משחקים כדורגל במגרש ואם יש אזעקה נשכבים על הקרקע, מכסים את הראש עם הידיים, וכשהכל נגמר פשוט חוזרים לשחק. לא הרגשתי פחד רוב הזמן, ככה גדלתי. זה הבית שלי וזה המצב. הכי חשוב היה לי להיות ביחד עם הקהילה שלי, וגם כיום זה הכי חשוב לי. אתה גדל בתחושה שכל עוד אנחנו ביחד - שום דבר לא יכול לקרות".

מתי הבנת שלא כולם חיים כמוכם?

"בכיתה ו'. באחד מהמבצעים פינו אותנו לתל אביב, וכששאלתי איפה המרחב המוגן לא הבינו מה אני שואל. רק אז נחתה עלי ההבנה שלא כולם חיים ככה, עם 15 שניות התרעה. כילד, הסבירו לי שמה שהרעים רוצים זה את הבית שלי, שהם רוצים להיות פה במקומנו, ומה שאנחנו עושים כדי להילחם בהם זה פשוט חיים כאן.

"התקבע אצלי כילד שהם ינצחו אם יזיזו אותנו מפה. הם רוצים שלא נגור פה? אז אני לא אזוז מפה. כל מבצע צבאי וכל הסלמה גרמו לי להגיע לדרום, לא משנה איפה הייתי. זה משהו שטבוע בי. נחיה עם אזעקות וטילים - אבל כפרה, אני פה, לא אתן להם לנצח.

"בגלל זה, אחרי שחזרתי מהודו היה לי קשה לא להיות בבית. הפינוי היה לי קשה. הרגשתי שהם ניצחו. לא הבנתי למה אי אפשר לחזור. כל דקה שאני לא שם היא ניצחון שלהם מבחינתי. יש ילד בתוכי שאומר 'אל תיתן להם'".

אתה שומע גם קולות אחרים מחברים? מקהילות של יישובים בעוטף עזה?

"כן. יש כל הזמן מלחמות בין 'רוצים לחזור' לבין 'אין לאן'. בקהילה לא יודעים עדיין מה יהיה, והמון צעירים שכבר רוצים להתחיל את החיים שלהם שכרו מקומות מגורים באופן עצמאי, לבד. הם אמרו 'אנחנו לא יכולים לחכות שיקרה משהו', ומיום ליום נראה שלא הולכים למגר את האיום משם, אבל יש גם הרבה שעדיין רוצים לחזור".

"שאלה של אשמה"

רגע לפני המלחמה, כאמור, הסתיימו צילומי העונה הרביעית של "מקיף מילאנו", ולקאסט הצטרפו העונה שירי מימון, ג'וי ריגר ורותם אוחיון. הללו משחקות לצד שחקני הסדרה הקבועים, שביניהם אקי אבני, משה אשכנזי, עילי צ'פמן, נאיה בינשטוק ורבים נוספים. ציר העלילה המרכזי נסב סביב אירוע אלימות בלילה בחוף הים, שבו רועי (רן מושיוב) מותקף כשחבריו פלג (אורי ביטון), זיו (קים אור אזולאי) ומלי (עדי טנא) עדים לרגעים שונים מההתקפה.

במהלך העונה, כל אחת מהדמויות עוברת מסלול התמודדות עם הטראומה: רועי יוצא למסע לחיפוש נקמה, מלי לא מצליחה להתמודד עם החרדה ובורחת מהמציאות, פלג, שקפא באירוע ומסתיר את סודו מאז המקרה, משלם מחיר נפשי כבד, וזיו מאמצת חשיבה חיובית רדיקלית.

"בעונה הרביעית אתה כבר נכנס לדמות, יש שיח, כבר מרגישים שכותבים את התסריט עליך", מספר רן. "לי היתה חוויה נהדרת. הצילומים הגיעו בנקודה בחיים שבה הרגשתי שהם הבית. היו צחוקים, והצטרפו גם שחקנים חדשים שהביאו אנרגיות חדשות. אתה הולך לעבודה ומרגיש אוויר לנשימה".

אורי מהנהן בהסכמה: "הרגשנו המון רוגע בצילומים. כמו בכל סדרה, בעונה הראשונה בנינו עולם והצילומים היו אינטנסיביים, כי צילמנו את שתי העונות הראשונות ביחד. בעונה השלישית הדמויות כבר התפתחו, ובעונה הזו הבמאי קלט ניצוצות שלנו ונתן לנו להביא אותם. הרגשתי שיש לי מקום להביא את עצמי, ליזום וליצור".

"התחברנו בסט כקבוצה כמו שלא היינו מעולם", מוסיפה טנא. "התחלתי את הצילומים בגיל 16, כולנו היינו ילדודס. היינו חברים גם לפני כן, אבל בעונה הזו הייתי פנויה רגשית לחיות את הרגע. בצילומים האלה זו היתה הפעם הראשונה שהיתה לי נוכחות של שחקנית בסט. החוויה שלי היתה קשוחה בעבר, ובדיעבד אני יודעת שלא היה לי מושג מה אני עושה. התפקיד של מלי היה האודישן השלישי שעשיתי בחיים. נזרקתי לסדרה עם אפס ידע במשחק ובלי הבנה אמיתית של מה זה לבנות דמות. בעונה הזו באמת הכרתי לעומק את מלי".

"הדמויות התפתחו". בעונה החדשה של "מקיף מילאנו", צילום: צילום: באדיבות כאן חינוכית

העונה נכתבה וצולמה לפני 7 באוקטובר, אבל אסטרטגיות ההתמודדות של הדמויות עם טראומה ועם פוסט־טראומה דומות לאלה שרבים אימצו מאז פרוץ המלחמה.

אורי: "מה שקרה לי במציאות זה בדיוק כמו מה שקורה לפלג בעונה הזו. ראיתי הכל מהצד, לא הייתי שם עם המשפחה שלי בשבת השחורה ההיא, ואני מנסה להבין מאז מה מותר לי בכלל לומר. מי אני לעומת אנשים שהיו בממ"ד? כמה מותר לי להתלונן? האם זה הגיוני שאני חווה פוסט־טראומה בגלל אירוע שלא הייתי בו?

"יש שאלה של אשמה כי לא הייתי שם, וגם כל הקהילה מרגישה המון אשמה. אנחנו מבינים שזו היתה רולטה - ליישוב אחד נכנסו ולשני לא, לבית אחד כן ולשני לא, מבית אחד יצאו בחיים כי ברחו מהממ"ד ובאחר לא. אנחנו מרגישים אשמה בגלל השאלות מה ניווט את הרולטה הזו, מה יכול היה לקרות, למה טסתי להודו ואיפה יכולתי להיות באותו היום, ומה היה קורה לי ולאחרים.

"אני, כמו פלג, אולי יכולתי לבחור אחרת, למנוע משהו רע, ולו יש סוד שהוא נושא איתו. הוא מרגיש אשמה ותחושה שאסור לו לדבר על כך שמי שחווה אירוע כזה מהצד עובר גם הוא משהו קשה".

קים: "בהתחלה בכלל לא הבנתי מה הדמות של זיו עושה. לקח לי זמן להתחבר אליה, והיום, בדיעבד, אני מבינה שאני מאוד כזו. גם היום, במצב הקשה, אני מוצאת את עצמי מדברת המון על תודעה, על לזמן את הטוב ועל חשיבה חיובית, עם משפטים כמו 'תחשוב טוב - יהיה טוב'. יש פה גם מנגנון של הדחקה, אבל אם מקבלים אותו במינון הנכון - זה יכול לעבוד. אני היום שלב אחד אחרי זיו, מבינה שצריך לדבר על דברים, לשחרר אותם - ורק אז לעבור הלאה. היא לא עושה את זה, ולכן היא במערבולת רגשית גדולה".

עדי: "כשקראתי את התסריט בפעמים הראשונות שפטתי את מלי, אבל שבוע לפני תחילת הצילומים עשיתי רוורס בחניון, ואדם זר התחיל לתקוף את הרכב שלי באלימות פיזית, ואותי מילולית. חוויתי שם את התקף החרדה הראשון והיחיד שלי בחיים, ובעצם קרה לי מה שקורה לדמות שלי. שם נפל לי האסימון שמידת הטראומה היא כמידת חוסר האונים. מה שהרגשתי ברכב, כשאיש זר ניסה לפתוח את הדלת שלי בכוח וצעק עלי, היה חוסר אונים מוחלט. הוא לקח לי את החופש לבחור, ונשארתי בלי יכולת לעשות כלום. הטראומה חיברה אותי למלי, ושם הבנתי שגם היא הרגישה חסרת אונים לחלוטין".

רן: "רועי הוא מאוד 'דוגרי' ורגיש. הוא בא לעונה הזו כשהוא בוחר בטוב, ואז קורה לו משהו רע שלא הוא הביא על עצמו, אז הוא לא מבין למה זה קרה. הצורך שלו בנקמה נובע מכך שהוא בפוסט־טראומה, והאנשים הכי קרובים אליו, בת הזוג שלו והחבר הכי טוב שלו, לא עוטפים אותו ולא מנכיחים את מה שקרה. לכן הוא צריך לחזור לאינסטינקטים שלו, שהם אלימים בגלל העבר שלו. אני מתחבר אליו, ולזה שהוא לא יכול לשים את הרגשות שלו בצד, כי זו לא אופציה עבורו. הוא לא רציונלי, משהו בוער בו מבפנים, וזו גם המלחמה שלי בחיים. הבטן שלי היא ללא ספק האיבר המוביל אצלי. משהו אצלי היה חסום הרבה שנים, אבל עכשיו אני בוכה הרבה. היום אני בכיין".

לפני יותר משנתיים רן ונאיה בינשטוק, המגלמת את נורי, נפגשו על סט הצילומים של הסדרה והפכו לזוג - אך הפעם הם נפגשו כאקסים. "היה בסדר גמור, אנחנו מקצועני־על", הוא אומר בחיוך. "היינו זוג במשך הרבה זמן, והיה לנו עולם טוב מאוד. וממקום כן, אני יכול לומר שהקשר היה מבוסס על המון אהבה ואכפתיות אמיתית, ושלא ביטלנו את הדברים האלו כשנפרדנו. לא הסרנו עוקב באינסטגרם, למשל, ואנחנו גם משחקים ביחד בהצגה 'שאהבה נפשי' בהבימה. אני לא בזוגיות כרגע".

"גם אני לא", מוסרת עדי לקוראות ולעוקבות, "ואני לא מחפשת בת זוג כרגע. החיים קורים, ואם זה יבוא אז זה יבוא, אבל זה יצטרך להשתלב טוב ונכון בחיים שלי".

השניים התפוסים על הסט הם אורי וקים, והם גם שיתפו פעולה לאחרונה בסרט "לרוץ על החול", שיצא לאקרנים החודש. אורי מגלם שחקן כדורגל בקבוצה מנתניה, וקים - את מנהלת הקבוצה, בתו של הבעלים (צביקה הדר).

"זה תפקיד מאוד משמעותי עבורי, דמות נשית חזקה", היא אומרת. "אני קודם כל שחקנית, ויש לי את מה שצריך כדי להיות כאן לאורך זמן. עבדתי קשה על התפקיד הזה, ואני מרגישה שהוא ביגר אותי".

"פרופורציות לחיים"

פרוץ המלחמה הביא לגיוס מהיר בשטח של אנשי התרבות ושל כוכבי הנוער. אחת מהראשונות להתנדב היתה קים. היא כוכבת רשת מנוסה, עם 700 אלף עוקבים בטיקטוק, 630 אלף עוקבים באינסטגרם ומיליוני לייקים. היא עלתה לשיחות ולמפגשי זום עם ילדים, והקדישה שעות להסברה בינלאומית.

"אני אולי לא קיילי ג'נר, אבל מספיקים 100 או 200 אלף עוקבים מחו"ל שייחשפו לפוסט שלי, ואולי אצליח לשנות להם את הדעה. דיברתי באנגלית, וכשאני מרגישה שיש לי מה להגיד ואני יכולה להשפיע ולשנות - אני עושה את זה. במיוחד כשזה נושא כל כך חשוב כמו הבית והמדינה. זה הלב שלי, ואני בת־מזל שיש לי יכולת וזכות להשתמש בהסברה".

אילו תגובות קיבלת?

"קודם כל - חיבוק ענק מישראלים. כולם הבינו כמה כוח יש לנו וכמה זה חשוב. קיבלתי המון הודעות גם מאנשים מהעולם. למשל, כאלה שצפו ב'ספיידרס' (סדרה שנמכרה ל־HBO במטרה לשדרה ב־170 מדינות; ש"ז) כתבו לי: 'היי, אנחנו עוקבים אחרייך ומכירים אותך מהסדרה, ואנחנו ממש מצטערים לשמוע על המצב בישראל. We Stand With Israel'.

"כמובן - היו גם תגובות הפוכות וקשות מאותו קהל, שצפה בי בסדרה וכתב: 'פעם אהבתי אותך ועכשיו כבר לא', וגם קללות קשות נגד ישראל. לא היו עלי איומים, אבל כשביקרתי את יפתח, שמשחק בספרד, הרגשתי - ואני אומרת בצער - איך הציגו בחדשות את עזה כמסכנה ואותנו כרעים. בא לי לצעוק - אבל לא עשיתי את זה, לא התעמתתי עם אף אחד. אנחנו רואים את גלי האנטישמיות הקשים בעולם גם עכשיו".

הפרופורציות שלכם השתנו מאז המלחמה? התבגרתם?

רן: "על כל דור של יהודים אפשר לומר 'התבגרתם'. גם על ההורים שלנו, שהיו במלחמת יום כיפור, או על סבא וסבתא שלנו, שהיו בגטו. זה הולך שנים אחורה".

אורי: "תמיד נשווה את עצמנו לנוער באירופה או בארה"ב, אבל אנחנו לא הם. להיות ישראלי זה אומר שעד גיל 17 אתה חוגג את החיים - ובגיל 18 אתה מחזיק נשק. אין מה לעשות - ואני גאה בזה.

"אני גאה במי שאני ובחיים שאני עובר, וכשאני משווה את עצמי לצעירים בחו"ל אני מבין כמה פרופורציות יש לנו. הם מתעסקים ב'אוי, לא הספקתי לשחק משחק שתייה' - אבל אנחנו יודעים מה באמת חשוב".

עדי: "שמתי לב שמאז 7 באוקטובר עשיתי שיפט רציני ביחס שלי למשפחה. כשאני מגיעה הביתה, אני שואלת את אבא שלי איך עבר עליו היום ומקשיבה לתשובה. זה חשוב. אני מבינה פתאום ששום דבר לא לנצח. הזמן יקר, כל שנייה חשובה".

shirz@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר