"אני לא מאמינה שאני יכולה לפרסם את תמונתו ואת שמו של רוצח הנפש החזקה שלי", כך כתבה אלישבע פניבלוב ברשתות החברתיות לפני כשבוע. "המוהל רחמים חיים מעפולה אנס אותי במשך עשר שנים מחיי פיזית - והשאר נפשית. אבל עכשיו זה נגמר. הוא לא יוכל להתעלל בי ולא לפגוע בי, ואני לא מכירה בו יותר כאבא שלי". לראשונה בחייה, שבהם עברה אלישבע כילדה זוועות שהנפש לא מסוגלת לתפוס, היא נחשפת באומץ בשמה ובפנים גלויות. הבושה עוברת צד עכשיו.
השבוע קיבל בית המשפט המחוזי בנצרת את עמדת הפרקליטות וגזר על חיים, אביה של אלישבע, גזר דין מהדהד של 19 שנות מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי לאלישבע, לאחר שהורשע בביצוע עבירות מין חמורות. הכרעת הדין כוללת תיאורים גרפיים קשים, שנייר העיתון אינו יכול להכילם, של מקרים רבים של פגיעות מיניות באלישבע, השישית מתוך תשעת ילדיו של חיים, מאז היתה כבת 3 ועד גיל 13 וחצי לערך. במשך עשור, כך על פי הכרעת הדין, נהג חיים לבצע בבתו מעשי אינוס, מעשי סדום ומעשים מגונים לעיתים קרובות.
כתב האישום נגד חיים הוגש ב־24 בינואר 2023, אולם בדיון הראשון שהתקיים בתיק, ב־14 בפברואר, התברר כי הוא עזב את הארץ יום קודם לדיון. לפיכך הוצא נגדו צו מעצר, והוא נעצר באוקראינה והוסגר לישראל ב־11 במאי, ומאז הוחזק מאחורי סורג ובריח.
"הנאשם ניצל את תלותה ואהבתה של המתלוננת כלפיו כדי לספק את יצריו, תאוותו ודחפיו המיניים, תוך שהוא פוגע בה בביתה ומסב לה כאב פעם אחר פעם", אמרה בטיעונים לעונש עו"ד עינת גוטסמן, ראש תחום עניינים פליליים בפרקליטות מחוז צפון, שייצגה את אלישבע. "הוא אף הגדיל ועטף את מעשיו, לכאורה, באהבה יתרה וביראת שמיים, כאילו מדובר במעשים נורמליים המותרים בחסות האל. בגיל 29, כאשר המתלוננת לא יכולה היתה לשאת עוד את המשא הכבד שרבץ עליה, היא התלוננה במשטרה".
השופטת רננה גלפז־מוקדי כתבה בגזר הדין כי העבירות המיוחסות לנאשם בוצעו על ידו באופן מוחלט ובלעדי, וכי "הנאשם, בהיותו בגיר, אביה של המתלוננת ואדם אשר שימש בתפקיד דתי, היה מודע היטב לחומרת המעשים ולכיעורם ויכול היה, בכל שלב לאורך התקופה הארוכה, לחדול ממעשיו... יתרה מכך, גם הפסקת הפגיעה היתה מתוכננת על ידו.
"המעשים בוצעו בצל קורת ביתם של הנאשם והמתלוננת, במקום שאמור היה להיות המקום המוגן ביותר עבור המתלוננת, אשר הפך בבת־אחת למלכודת. המעשים בוצעו במשך כעשור בתדירות יומיומית, בימים ובלילות... הנאשם, במעשיו, גזל מבתו את שנות ילדותה, את תמימותה, את הזכות לגדול בביטחון ואת הזכות לשלמות גופה ונפשה. ברוע וללא רחמים פגע בה פגיעה קשה, אשר באה לידי ביטוי בכל מישורי חייה לאורך שנים רבות".
למרות השנים הארוכות מאז ביצוע העבירות החליטה השופטת שמקומו של הנאשם מאחורי סורג ובריח למשך זמן רב והוסיפה כי "העונש ישקף את סלידת החברה מעבירות מין במשפחה, ואת המסר הברור כי יש להגן על קטינים מפני עבירות שכאלו ולהעניש בחומרה את מי שבוחר לבצען".
"לא זזתי, קפאתי"
את אלישבע (32), כיום אם לארבעה המתגוררת בעיר החרדית קריית ספר, אנו מלווים במשך תקופה ארוכה, ולמעשה מאז הגישה באומץ תלונה נגד אביה - אישיות ציבורית מוכרת שרבים העריכו כרב, כסופר סת"ם וכמוהל מעפולה. לידינו הגיעו התכתבויות ביניהם שבהן הוא מודה שפגע בה, ומפיה אנו שומעים תיאורים שהנפש מתקשה לתפוס, זוועות שמחריד לעכל.
היא נולדה בשם נעמה, בת שישית במשפחה בת תשעה ילדים מעפולה, וסבלה מאלימות ומפגיעות מיניות חסרות רסן כעניין שבשגרה, ובעצימות גבוהה. "הייתי ילדה טובה, שקטה, סנדוויץ' אמיתי", היא נזכרת, "וכמעט כל ערב, כשאבא היה חוזר מעבודתו כמוהל, התחיל הגיהינום.
"אני זוכרת את חריקת הנעליים שלו רץ במדרגות לעבר הקומה העליונה שבה היה החדר שלי ושל אחותי, את חיכוך הידיים אחת בשנייה. הוא היה עד כדי כך מופרע ומניפולטיבי שתוך שהוא היה פוסע לחדרי, כשאני מבוהלת עד מוות, הוא היה אומר 'לשם ייחוד קודשא בריך הוא. לשם מצוות חינוך'. הייתי ילדה בת 5. אפרוח. התחבאתי באימה בתוך הארון - אבל הוא שלף אותי משם".
אלישבע מספרת שהשיח על הנושא המיני בבית היה פתוח ומתירני יחסית למשפחה חרדית. לדבריה, היא ואחיה ידעו כילדים, למשל, כיצד נראה תרשים של איבר מין של תינוק, בעקבות עבודת האב כמוהל.
היא מספרת גם שאביה, כמניפולציה מתוחכמת שנועדה להציג עד כמה הוא מסכן ובודד, סיפר שוב ושוב שאמם "לא מספקת אותו", כלשונו. לא מעניקה לו את מה שהוא "זקוק לו".
מתי היתה הפגיעה הראשונה בך?
"כשהייתי בת 3 וחצי. יום אחד לא הרגשתי טוב, אמא היתה לחוצה לצאת לעבודה ואני לא יכולתי ללכת לגן. אבא הציע לקחת אותי לרופא ומשם לגן. כשנשארנו לבד, מהר מאוד הוא היה בלי בגדים וגם אני הופשטתי. הוא הסביר לי על גוף האישה, היכן נמצא כל איבר ומה משמעותו וסיפק את עצמו במגוון דרכים.
"כעבור פרק זמן ארוך הוא התעשת, נבהל מהשעה, התלבש ודחק בי לעשות זאת גם ולמהר לגן, אבל אני לא זזתי. הוא הספיק ללכת לחדרו ולחזור ואני קפאתי ולא התלבשתי. הוא הלביש אותי בעצמו וגרר אותי החוצה. בדרך עצר בסופר וביקש ממני לבחור כל דבר שארצה. בימים כתיקונם הייתי מסתערת על המדפים מול הזדמנות פז שכזו, מתרגשת מהמבחר ומההיצע, אבל הפעם פשוט שלחתי את ידי למדף הקרוב ולקחתי פרילי צהוב. הגענו לגן כשאני גוררת רגליים בכבדות, לא הולכת, והוא דוחף אותי מאחור, מנסה לדחוק בי שוב ושוב.
"בגן ישבתי בשקט בכיסא ולא יצאתי לשחק עם חברותיי. למרות שהייתי קטנה ממש, אני חושבת שהבנתי שמשהו דרמטי ולא תקין קרה. לא ידעתי לעשות את ההקשר, אבל הכל היה נראה מוזר וחסר טעם. אני בקשר עם הגננת שהיתה לי אז עד היום וגם אימתתי איתה את הפרטים.
"לאחר מכן היו עוד בקרים ולילות רבים שבהם הוא עושה בי ובגופי הקטן כרצונו, לא בוחל בשום דרך שתספק את צרכיו. לילה־לילה, אחרי שכולם הלכו לישון, הוא היה מגיע לחדר שלי ונותן דרור ליצריו האפלים. הוא היה אומר לי שהוא דואג שיהיה לי נעים, שככה אלמד להיות אישה, שמותר לעשות את זה".
אמא שלך ידעה?
"אני יודעת שהיו עלי סימנים שכל מי שרואה גוף של ילדה קטנה יכול להבין את משמעותם".
אצל אביה, ממשיכה אלישבע לתאר, הכל היה מחושב בחוכמה זדונית. היא מספרת על מקרה שבו לימד אותה לפחוד עד מוות מהמשטרה, כך הכין את הקרקע לעתיד. "יום אחד הלכתי עם אח שלי לחנות כלבו לבית כדי לקנות כמה דברים. הייתי בת 6. בדרכנו לקופה ראיתי סיכה יפה שמצאה חן בעיניי. תחבתי אותה לשערי וחזרנו הביתה, וכשהוריי גילו זאת אבא אמר לי בקול מקפיא 'חכי לי באוטו'. הייתי בטוחה באמת ובתמים שהוא הולך להשליך אותי לכלבים.
"היום, כאמא, אני חושבת לעצמי שאם בעלי יגיד לילד להיכנס לאוטו כדי לדבר איתו, הוא ירגיש בטוח. זה אבא שלו, הוא ישמור ויגן עליו. לאחר נסיעה קצרה הגענו לתחנת המשטרה, ואבא שלי, אדם פופולרי ומוכר בעיר, לחץ ידיים ובירך לשלום את השוטרים. אני הייתי מבועתת, האם העונש על הסיכה הקטנה הולך להיות כליאה? לפתע עבר עציר אזוק ואבא אמר לי 'תסתכלי עליו, אם תמשיכי לגנוב תהיי עצורה בדיוק כמוהו'.
"הוא לא מיהר לצאת, אלא חיכה שאספוג עוד קצת את הטראומה ואראה עוד עציר אזוק שעבר שם, שהמראה ייספג במוחי. כשיצאנו ישבנו על ספסל, שם הוא הסביר לי שזה העתיד הצפוי לגנבת כמוני. האם הסיור המזעזע הזה גרם לי להפסיק לשלוח ידיים? ודאי שלא. עד גיל 13 לפחות המצוקה והמחסור הקשה שבהם חייתי גרם לי לשלוח ידיים שוב ושוב, בעיקר בכל מה שקשור למזון.
"היו ימי שישי רבים שבהם נענשנו לא להשתתף בסעודת ליל שבת ולהישאר רעבים. הסיבות היו אזוטריות. מספיק שאיחרתי או שלא שמתי את התיק במקום. יש לי תמונה שחקוקה בראשי, ואפילו פיסלתי אותה לאחר מכן באחת מהיצירות שלי, שבה אני, ילדה קטנה, מנסה להתגנב בליל שבת כדי לקחת לחמנייה להשקיט את הרעב. מובן שנתפסתי, נענשתי בשנית ולא אכלתי. היינו מתכננים בינינו האחים שאם מישהו מוחרם מסעודת שבת - השני ידאג להגניב לו מזון. אבל לא היה סיכוי, הכל היה ממוספר - החלות, הקציצות, ואבוי למי שסטה מהשורה או הפר את הכללים".
"שבויה במניפולציות"
כחלק מההתמודדות עם הטראומה שחוותה פנתה אלישבע לאמנות, שדרכה היא מבטאת את הפגיעות שעברה. היא הציגה שתי תערוכות של פסלים וציורים שבהן צפו בין השאר רופאים, רופאי ילדים ואנשי מקצוע ומומחים שונים מתחום הטיפול בטראומה מינית. נוסף על כך, ביומן שהיא כותבת תיארה את רגשותיה כלפי אביה המתעלל.
"אבא, מה עשית, מה?", היא כותבת בכאב. "בכל פעם שעלי רכנת אותי פיצלת. כל ליטוף ואהבה היווה שריפה לנפש הפצועה. פירקת אותי לגורמים ואפילו לא טרחת לאסוף את הלכלוכים. חשבתי אבא שהיתה זו אהבה, אבל ככל שעובר הזמן אני טועמת את הבגידה. אבא?! זו מילה חזקה ומבלבלת. מילה שקרנית ומנצלת. לא אוכל לסלוח לך על הגניבה הנוראה. שדדת את נפשי, לא אוכל לראות את פניך, גם לא באולם השופטים. גם את הזכות לכעוס עליך אתה לוקח ממני, אתה שטן בדמות אדם".
בתוך שטף מילותיה בולט הניגוד המטלטל שחשה אלישבע הילדה בין האב הזועם ששולף חגורה לבין האב שאומר מילים טובות בשעה שהוא מבצע את המעשים השפלים ביותר. "כשהייתי חוטפת את מכות הרצח הייתי מביטה בו ומנסה להזכיר לו בלי מילים שאני אותה אחת שאמר עליה שהיא הכי מיוחדת, הכי טובה, שהוא הכי דואג לה שתרגיש טוב. 'היי, זו אני', ניסיתי לומר בלי מילים, 'שכחת? רק לפני כמה שעות ליטפת וחיבקת, איך שכחת כל כך מהר?'".
את לא סיפרת בזמן הזה לאף אחד - למורה, לחברה טובה?
"רציתי לספר לחברה טובה שלי, אבל משהו במוח שלי הבין שלא כדאי, שזה לא עומד בשום קוד חברתי חרדי".
לאורך השנים הוא ניסה לאיים עלייך שלא תדברי, שלא תשתפי במה שקרה?
"לא. הוא היה כל כך בטוח בעצמו, כל כך בטוח בפחד העצום שהוא התווה בנו, שהוא לא טרח לבקש שאשתוק. רק כאשר הייתי ממש לקראת הגשת תלונה, כבר אישה נשואה עם ילדים, הוא איים עלי שאם אתלונן הוא יאמר שאני חולת נפש ולא שפויה.
"אחרי שהתחתנתי הקשר שלי עם אבא ידע עליות ומורדות. הוא דאג תמיד להישאר קרוב עם היד על הדופק, כדי לראות שלא 'אעשה שטויות' ושלא אחשוב להתלונן. אני, מצידי, הרגשתי תסבוכת איומה בקשר אליו. מצד אחד ריחמתי עליו מאוד ואולי אפילו דאגתי לו, ומצד שני הרגשתי שהוא הרוצח הכי גדול של הנפש שלי, האדם שלקח לי הכל עוד לפני שהכרתי את העולם. הוא הביא אותי למצבים קשים מאוד ולהתמודדות פוסט־טראומטית קשה מנשוא, שבאה לידי ביטוי בכל היבט בחיים - החל מיכולת להחזיק מעמד בעבודה, דרך קשרים חברתיים ועד חרדות וירידה ביכולת התפקוד.
"הייתי שבויה במניפולציות האיומות שלו. כדי שתביני עד כמה רציתי לְרַצּוֹת אותו - ואני יודעת שזה נשמע הזוי ובלתי נתפס - אבל כשהבן הבכור שלי נולד קראתי לו בשני שמות, כשהשם השני הוא על שמו של אבי, חי רחמים. אם זה לא מספיק, הענקתי לו כבוד גדול - הוא היה המוהל".
הרגשת שנותרת ללא שכבות הגנה, שהוא מצליח לחדור הכל?
"בדיוק. כל חיי סבלתי מעודף משקל רציני בעקבות ההתמודדות הלא פשוטה שלי. עברתי ניתוח קיצור קיבה והשלתי 60 ק"ג ממשקלי, אבל אז בנוסף לכל הטירוף שסבב אותי הרגשתי חסרת הגנה הרבה יותר. רציתי בחזרה את החומות שהגנו עלי, שלא יראו אותי. הרגשתי שוב דחף להסתתר תחת שכבות עבות של שומן. לצערי, הנפש ניצחה ואני אוכלת ואוכלת למרות שהשכל שלי צועק לי 'די, די, הרי כל כך רצית את הניתוח, כל כך רצית להרגיש טוב עם המראה שלך'. היום העליתי בחזרה 40 ק"ג מתוך ה־60 שירדתי.
"עם זאת, מאז כן הצלחתי לשחרר את כבליו מנשמתי. הסרתי את שמו מהשם של בני, וגם את השם שבו קראו לי הוריי, נעמה, החלפתי לאלישבע. לא רציתי קשר לחושך הזה".
"צעד בדרך לשינוי"
כמי שמתגוררת בעיר חרדית מיינסטרימית, אלישבע חששה מהשלכות התלונה שלה על אביה, המפורסם בקהילה החרדית שבה היא מתגוררת.
"אני ובעלי, שהוא כל חיי ומכיל, מבין ותומך בי במסירות לאורך כל הדרך, הלכנו לרב גדול, אחד המחמירים מה שנקרא, כדי להתייעץ איתו אם להגיש תלונה", היא מספרת. "התשובה שלו הפתיעה אותי. הוא אמר שאם הדבר יעלה לי בבריאות הנפש אני לא חייבת להתלונן, אבל אם אני מסוגלת - הרי שזו מצווה ופיקוח נפש להתלונן ובכך להציל אולי נפגעות אחרות. 'מה עם חילול ה'?' שאלתי, והרב ענה שחילול ה' זה לשתוק כאשר ילדות קטנות יכולות להיפגע. לא היה לי ספק יותר במה שעלי לעשות.
"אחרי שהגשתי את התלונה אבא שלי נמלט לאוקראינה, והמשטרה, בשיתוף האינטרפול, הצליחה ללכוד אותו. גם אחרי המקרה הזה עדיין לא הצלחתי להתגבר על הרחמים שהיו בי כלפיו. אני זוכרת שראיתי סרטון קצר שבזמנו קרע לי את הלב, שבו ראיתי אותו אזוק בידיו וברגליו כאשר הוא מועד קלות ונאנח, ושנאתי את עצמי וכעסתי על ה'צער' שגרמתי לו. ריחמתי עליו על כך שהוא כבר מבוגר, ולא אכלתי ושתיתי במשך שבת שלמה, רק בכיתי וחשבתי שאני מתה מצער.
"מה שעזר לי להתאפס על עצמי היה הזיכרון הרחוק מתחנת המשטרה, שם הוא הבטיח לי שגנבים מסיימים את חייהם באזיקים. עכשיו הוא, שגנב את הנפש שלי פעם אחר פעם, מסיים את המסע העלוב של סיפוק תאוותיו באזיקים. בדיוק כמו שתיאר. זה סייע לי להתגבר על הקושי שבלראות אותו אזוק ונאנח.
"מי שעוד סייעו לי לצלוח את כל הקשיים היו נשות המקצוע המעולות שליוו אותי בתבונה וברגישות. הפרקליטה עינת גוטסמן, שהיתה איתי לאורך כל הדרך, נלחמה על האמת שלי, חיזקה אותי והקשיבה לקצב של הנפש שלי ולמסוגלות שלי בתהליך. עורכת הדין ספי גרניט־טקצמן מהסיוע המשפטי במשרד המשפטים, שליוותה אותי במקצועיות ובמסירות. והמלווה ממרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית יהודית אנטונלי, שהיתה איתי מהרגע הראשון בתחנת המשטרה ומאז אימצה אותי כבת ולא עזבה אותי, תוך שהיא מחזקת אותי ונוטעת בי את המוטו 'האמיני יום יבוא, טוב יהיה מבטיח לך' - ומאמינה בניצחון ובהוצאת הצדק לאור".
בעיר החרדית שבה את מתגוררת קיבלו את הסיפור שלך בהבנה ובתמיכה?
"בגדול כן. היו שכנות ומכרות ששאלו איך אני עושה דבר כזה לאבא שלי, וכשסיפרתי להן שזה כדי להציל ילדות אחרות, ושביקשתי וקיבלתי את ברכת הדרך של הרב, דעתן התיישבה. הייתי שמחה אם הן היו פשוט מבינות את הפשטות הבסיסית של הגשת תלונה נגד אדם חולה כל כך ללא צורך להיתלות באישורים חיצוניים, אבל זהו צעד נכון בדרך לשינוי גדול יותר".
ואיך המשפחה שלך קיבלה את הכל?
"למרות שהם לא מאוהביו הגדולים, וזה בלשון המעטה, לצערי הם ניתקו איתי את הקשר באופן מיידי, כולל האחיות שלי. ידעתי שזה המחיר שאצטרך לשלם. לפני יום העצמאות אח שלי שאל אותי אם ארצה להתארח אצלם ל'על האש'. שאלתי אותו אם ההזמנה תהיה בתוקף אם אומר לו שהגשתי תלונה על אבא. הוא שאל אותי 'הגשת?', עניתי שכן - ובאותו רגע הוא חסם אותי בווטסאפ. גם בני המשפחה הרחוקה יותר ניתקו את הקשר, למשל האחים שלו שקיבלו כבוד גדול מעצם היותם אחים של הרב המפורסם וכעת 'נאלצים לסבול בושות בגללי'.
"חשבתי שיהיה לי הרבה יותר קשה אחרי מתן גזר הדין וקציבת העונש, אבל למרות שהיום הזה באמת היה יום קשה עבורי, לא התמוטטתי לחלוטין כמו שחשבתי שיקרה. העובדה שחיזקה אותי לאורך כל הדרך היתה הידיעה שיש סיכוי שהצלתי נשמות אחרות מסבל, מרצח של הנפש.
"האמת היא שלאורך הדרך לא חלמתי להגיש תלונה, ובטח שלא חשבתי על מאסר, אבל כשראיתי שהוא ממשיך ללא הרף באובססיביות שלו כלפיי, דרשתי שילך לטיפול. זה היה התנאי שלי כדי לא להגיש תלונה במשטרה. הוא כמובן לא לקח את ההצעה שלי ברצינות, למרות שהאחים שלי הבטיחו לי שיעשה זאת. גם כאשר הגשתי תלונה, המקסימום שחשבתי עליו היה שהוא יקבל עבודות שירות, אבל המדינה כמובן לוקחת את המושכות בכל מה קשור לעונש.
"למרבה האבסורד, אפילו אחרי גזר הדין אמרתי לעורכת הדין שלי כמה אני מרחמת עליו וקשה לי. היא אמרה לי שלאבא לא אכפת ממני כמו שלי אכפת ממנו, ושיתפה אותי כי בדיונים הוא התעניין רק בעצמו ובתחושותיו ולא הסכים להביע חרטה או התעניינות במה שעובר עלי.
"זה ממש עזר לי. לא רק שכשהייתי קטנה הוא דרס אותי תחת יצריו האפלים - אבל גם כיום אני לא מעניינת את קצה הציפורן שלו? גם היום הוא לא לוקח אחריות על מעשיו הרבים והשפלים ועל רצח נשמתי? שיירקב בכלא, יהיה לו הרבה זמן לעשות חשבון נפש".
פרקליטת האב: "נערער"
עו"ד ספי גרניט־טקצמן, המייצגת את אלישבע מטעם הסיוע המשפטי במשרד המשפטים, אמרה כי "מדובר בתיק חמור של עבירות מין במשפחה שבוצעו על ידי אב כלפי בתו. בית המשפט נתן ביטוי עונשי ראוי לפגיעה הקשה בנפגעת העבירה, תוך התייחסות לילדות ולתמימות שנגזלו ממנה וההרס שהותירו בה המעשים הקשים שביצע בה הנאשם.
"גזר הדין מעניק לנפגעת העבירה את הצדק שמגיע לה אחרי כל כך הרבה שנים, ולאחר שהנאשם אף נמלט לאוקראינה במהלך משפטו. הסיוע המשפטי במשרד המשפטים ליווה את נפגעת העבירה לאורך ההליך הקשה, ואנחנו שמחים לראות את הצדק שנעשה בתיק ואת הביטוי העונשי ההולם למעשים הקשים".
מפרקליטתו של רחמים חיים, עורכת הדין תמי אולמן, נמסר בתגובה: "בדעתנו להגיש ערעור על גזר הדין של בית המשפט הנכבד".
Meravs1992@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו