מאות אלפי מובטלים נפלטו לשוק במלחמה - ומחפשים את דרכם

עקב המצב אין הופעות ואין פרנסה, אז אני נאלצת לחזור לאהבה הישנה שלי: בישולים ביתיים. אם כך - פתיתים: 25 שקלים, להזמנות חייגו...". הקומיקאית הדר לוי פרסמה השבוע פוסט בפייסבוק, שבו היא נוגעת באחת מהמצוקות המדוברות פחות של העורף במלחמה: שינויים מהירים שחלו בשוק העבודה, ורובם לרעה.

עד כמה לרעה? לפי נתונים של המוסד לביטוח לאומי, מתחילת המלחמה ועד היום פנו 183,722 אזרחים בבקשה לדמי אבטלה. 132,297 מהם יצאו לחל"ת שלא מרצון. כלומר, מתחילת המלחמה נוספו כמעט 200 אלף איש למעגל האבטלה. הנתון הזה לא כולל עצמאים קטנים, שפרנסתם נפגעה ושהעסק שלהם עלול להיות על סף קריסה, אך הם לא זכאים לעזרה של המדינה. הביטוח הלאומי הציע עוד בתקופת הקורונה לקדם חקיקה בנושא, אך הצעת החוק עדיין מונחת על שולחנה של הכנסת. הענפים שספגו את הפגיעות הקשות ביותר הם המסחר, שירותי האוכל וההסעדה, הבניין, התיירות, שירותי הבריאות והרווחה, וכמובן - האמנות והתרבות.

אחת מנפגעי המצב החדש הזה היא מור בירן־מורג (40), מנהלת קהילת פרסום ושיווק, נשואה ואם לשלושה מיבנה. "7 באוקטובר נתן לנו סטירה בפנים", היא אומרת. "העיתוי של המלחמה היה הגרוע ביותר עבורנו, העצמאים. בסוף אוגוסט ובחגים החברות לא מתניעות דברים חדשים, והמון פרויקטים חיכו לאחרי החגים. גם האימהות חיכו להתחיל את השנה החדשה. כל מי שחיכה להתחלה או להנפה מחדש של העסק נשא את עיניו ל־8 באוקטובר, לאותו יום ראשון. כך שזה פגע בנו בזמן שהתזרים כבר היה נמוך ממילא".

ב־7 באוקטובר הבינה בירן־מורג שהמציאות העסקית השתנתה. "ב־6:30 בבוקר כבר הבנתי, מניסיון העבר, שהתחום שלי באותו הרגע הופסק. אף אחד לא יוציא ג'ינגל במלחמה. הבנתי שכל הפרויקטים שהיו, אם ייצאו לפועל, יהיו בקונסטלציה אחרת. לא הבנו מייד את העוצמה, את לוח הזמנים ואת רוח התקופה, אבל הבנתי שהולך להיות דומם, והתחום כרגע דומם".

הכל נעצר?

"כן, כי הדבר הראשון שלקוחות עסקיים עושים בתקופות של אי־ודאות זה לסגור את הברז על פרסום, שיווק ומיתוג. מפנים את התקציב להישרדות, וכל היתר מופסק. אף אחד לא עושה סרטון הומוריסטי או סרטוני מיתוג בתקופה כזו. אצלי הכל הוקפא או בוטל, מחברת אוטובוסים ועד לנדל"ן. רק אחרי חודשיים הבנו מה הקהל מוכן לשמוע כרגע ומה לא. בתקופות קשות כאלו, מותגים עוצרים בהתחלה הכל עד שהם יבינו את הלך הרוח הציבורי".

איך ההרגשה?

"התחושה בתחום היא של דאגה וחשש, גם אצל עצמאיות וגם אצל שכירות שנפגעו בעבודתן. חלקן לא מצליחות לעבוד, מה שמובן מאליו כשבן זוגך במילואים ואת נשארת בבית לבד עם הילדים".

את החודש הראשון העבירה בירן־מורג, כמו רבים ורבות אחרים בענף שלה, בהתנדבות. "אפשר לומר שנשות השיווק והפרסום החליפו את משרד ההסברה שלא תפקד ואת הממשלה שלא היתה שם", היא אומרת בכעס לא מוסתר. "ניצלנו את הזמן להתנדבות. אני התנדבתי כשהבנתי שיש לי יכולות שאפשר להשתמש בהן למיזמים שונים, כי אין עזרה מהמדינה. כאשת שיווק, עזרתי לחמ"ל השינוע הארצי. הקמנו להם זרוע דיגיטלית, אתר בשיתוף עם WIX ועמוד פייסבוק, הגענו לאזרחים שהיו זקוקים לשינועים ולמתנדבים.

"ראיתי המון התנדבות מסביבי למיזמי הסברה למען המדינה, ואני עדיין רואה התנדבות מסביבי, כי אנשים לא חזרו לעבודה מלאה או בכלל. בשוק עדיין אין להם עבודה, אבל הממשלה לא יכולה להמשיך לבנות עליהם".

מור בירן־מורג (40), מנהלת קהילת פרסום ושיווק: "התחושה בתחום היא של דאגה וחשש, גם אצל עצמאיות וגם אצל שכירות שנפגעו בעבודתן. חלקן לא מצליחות לעבוד, מה שמובן מאליו כשבן זוגך במילואים ואת נשארת בבית לבד עם הילדים"

מיחצ"נית לעובדת בסופר

ויש גם כאלה שכדי לשרוד - החליפו עבודה ואפילו מקצוע, ויש כאלה שעשו התאמות תעסוקתיות כדי להתאים עצמם למצב החדש.

"יש ימים שבהם הזמן עובר מהר, ויש ימים פחות", מספרת ליהי גורלניק (42) מרמת גן על עבודתה החדשה כסדרנית לוגיסטיקה בסופר. "לפני זה ישבתי בבית והרגשתי שהזמן לא זז. ראיתי חדשות והייתי חסרת אונים. התנדבתי וסייעתי, אבל זה לא עזר למצב שלי, כי להתנדב זה לא מה שישלם לי את החשבונות".

גורלניק, אשת יחסי ציבור ובעלת משרד יח"צ פרטי הנושא את שמה, למדה תקשורת במכללת ספיר והתגוררה בעבר בקיבוץ גבים. אחרי 15 שנות עבודה בענף יחסי הציבור, שבהן עבדה בין השאר עם פוליטיקאים, חברות הייטק, עמותות וחברות אופנה ולייף סטייל, הקימה משרד משלה ועבדה עם מותגים מובילים בכל התחומים למעט שוק ההון.

"היתרון שלי היה שאני כמו זיקית. אני יכולה לעשות הכל, חוץ משוק ההון", היא מעידה על עצמה. לפני כחצי שנה פתחה את המשרד והחלה לאסוף לקוחות. "הגעתי למצב שהעסק שלי היה יציב, ולפני המלחמה גייסתי עוד שני לקוחות", היא מספרת.

ב־7 באוקטובר הכל השתנה. "בגלל מה שקרה במדינה, לא היתה לי הפריבילגיה להגיד משהו על המצב הכלכלי או על העסק. לא היה לי נעים להתלונן. אבל אחרי חודש, בן אדם צריך לשלם חשבונות. יש מע"מ ומס הכנסה שלוקחים את הכסף, ושכירות והוצאות חיים שוטפות - ואף אחד לא עצר את התשלומים לעצמאים. אחרי חודש הבנתי שהמלחמה הזו לא תיעצר בקרוב, העבודה ירדה בצורה משמעותית, והבנתי שאני חייבת לעשות משהו אחר עם עצמי".

גורלניק החליטה לחפש עבודה מיידית וזמנית שתתאים לה. "חיפשתי עבודה קרובה לבית, וכיוון שיש לי עסק הבהרתי שאני מעוניינת להיות עובדת זמנית, לחודש או לחצי שנה, וככה הצגתי את עצמי. חיפשתי בפארמים. לא היתה לי בעיה לנקות או לסדר מדפים, אבל לא קיבלו אותי לעבודות האלה כי רצו התחייבות ארוכת טווח. כשבאתי לסניף של הסופר ברמת גן, קיבלו אותי בידיים פתוחות. שמחתי שמישהו אמר לי כן".

לא הרגשת מבוכה או בושה לעבוד בסופר?

"אני לא בן אדם שמתבייש, ואני לא מונעת מאגו. הרגשתי את המצוקה הכלכלית כבר אחרי חודש. יש כאלה שהיה להם יותר אוויר, לי לא. ישר כתבתי פוסט על העבודה שמצאתי, ואנשים כתבו לי שאני 'השראה'. אני לא השראה כמו אנשים שאיבדו גפיים או את החיים שלהם בעזה, אני עושה מה שצריך כדי לשרוד כלכלית את התקופה".

אבל גורלניק לא היתה מוכנה לוותר על היח"צ, והיא ממשיכה לעבוד עם לקוחותיה. "אני במרחק של שלושה לקוחות מהיום שבו אוכל לחזור לעבודה האמיתית שלי ולצאת מהסופר", היא אומרת בהתרגשות. "כולם נאבקים עכשיו, בכל הענפים. תיירות, אופנה, תרבות. חושבים שלאנשים יש רזרבות שאפשר לצוף עליהן, אבל זה לא קורה".

ליהי גורלניק (42) מרמת גן צמצמה פעילות במשרד יח"צ עצמאי והחלה לעבוד בסופר: "אני לא אדם שמתבייש. אנשים כתבו לי שאני 'השראה'. אני לא השראה כמו אנשים שאיבדו גפיים או את החיים בעזה. אני עושה מה שצריך כדי לשרוד כלכלית"

מה סייע לך לעשות את השינוי התעסוקתי?

"זה מסייע לחשבון העו"ש לעבוד. זה מאוד פרקטי ללכת לעבוד. אני לא פחות בדיכאון או פחות בתוך המלחמה, אבל אני עובדת, וגם כשיש אזעקות אני ממשיכה לעבוד. מאגו לא קונים במכולת ולא משלמים חשבונות. אם כל כך הרבה אנשים נמצאים באותה הסירה, איך הם מרשים לעצמם להחזיק אגו? אין בושה בלרצות לשרוד את התקופה הזו. להרוויח כסף זה דבר בסיסי, הישרדותי. יש אנשים שחוו דברים גרועים יותר, אבל גם הישרדות כלכלית היא משהו שיכול לגמור עסקים ובני אדם".

כסף כאמצעי וכמטרה

"אומרים שהכסף הוא האמצעי ולא המטרה, אבל הוא האמצעי להשיג את כל המטרות. ולכן, מעבר לכל הצרכים הקיומיים, עבודה היא בטח אחד מהדברים הראשונים המאפשרים לנו את כל מה שנחוץ לנו". כך אומר הפסיכולוג התעסוקתי פרופ' גיא הוכמן, ראש תוכנית כלכלה התנהגותית באוניברסיטת רייכמן. "אנשים מקדישים מחשבה יומיומית לשאלת העיסוק שלהם, מכיוון שמעבר לזה שאנחנו צריכים עבודה לקיום שלנו - היא גם מגדירה מי ומה אנחנו, לטוב ולרע. זה נותן לנו גאווה כשיש לנו עבודה טובה ומכניסה. לכן החרדה היא כפולה: היא גם בעיה קיומית וגם בעיה של ערך עצמי".

הפגיעה הכלכלית היום דומה למה שחווינו בתקופת הקורונה?

"בניגוד לתקופת הקורונה, אז נפגעה היכולת להתנייד אבל פחות היכולת לקנות - היום הכל נפגע. הפגיעה קשה מכמה סיבות: אובייקטיבית, לאנשים יש פחות כסף והמחירים עולים, וגם האי־ודאות גדלה. אנשים רבים יצאו לחל"ת ואיבדו את העבודה. מעבר לזה, אנחנו במלחמה ולא נעים לצאת לבלות, אז הורים יקנו בגדים לילדים כי חייבים, אבל פחות יקנו מותרות. מוצרים שאנחנו לא חייבים יחכו. לסופר אנחנו חייבים ללכת, אבל כל דבר שלא קשור לצורך קיומי אנשים דוחים לסוף בגלל תחושת אשמה. 'הם במילואים והם לא יכולים לקנות את זה, אז למה שאני אקנה?' וזה פוגע בכל המשק".

ההתנדבות תרמה רבות למשק, אבל היא גם הביאה לפגיעה כלכלית באוכלוסייה שהפסיקה לעבוד ולהתפרנס.

"הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לבני אדם זה שיש להם צורך ואפשרות לעזור לזולת. יותר ממה שאנחנו נותנים לאחרים, זה עוזר לנו. לכן אנשים נמשכו לזה. הם הרגישו רע, והעזרה לזולת גרמה להם להרגיש טוב. לצערנו אנחנו בשגרת חירום, הטראומה הראשונית פחתה והדיכאון קצת פחות חזק. צפוי שרק אלו שכל החיים עזרו ותרמו ונתנו ימשיכו להתנדב. היקף ההתנדבות של אחרים, שבאו להתנדב רק בגלל המלחמה, פחת".

למה?

"כי יש גבול לכמה בן אדם יכול לתת מעצמו מבלי לקבל שום דבר בחזרה. בגלל זה הרבה אנשים יגידו לעצמם 'עשיתי הרבה, תרמתי - עכשיו אני חייב לדאוג לעצמי', ויהיה לאנשים פחות פנאי להתנדב. הם יהיו צריכים לעזור לעצמם - והם יפסיקו את ההתנדבות".

מהן ההשלכות של היעדר התעסוקה על הדימוי העצמי?

"תלוי עד כמה העצמי של האדם מורכב, ועוד כמה נדבכים יש לו. אם העבודה היא עיקר הזהות, זה יכול להיות מאוד הרסני. בגלל המצב, אנשים יכולים לתת תירוצים טובים מדוע הם לא מצליחים למצוא עבודה, בלי שזה יפגע בעצמי שלהם. אבל ככל שאני יותר ממוקד קריירה ויותר צריך את זה, ומבסס את הזהות העצמית שלי על זה, כך הפגיעה הפסיכולוגית תהיה יותר קשה. וזה חבל, כי קשה מאוד להתמודד עם התחושות האלה".

הפסיכולוג התעסוקתי פרופ' גיא הוכמן, ראש תוכנית כלכלה התנהגותית באוניברסיטת רייכמן: "אנשים צריכים להאמין בעצמם, כי שום דבר לא השתנה בהם. וכמו שהסיטואציה השתנתה לרעתם, היא גם תשתנה לטובתם"

מהי רמת המוטיבציה של אנשים שלא נפגעו ישירות במלחמה לחפש עבודה כרגע?

"יש פחות מוטיבציה לחפש עבודה כרגע, בגלל מצב השוק והעובדה שאין לאנשים כוח ויש תחושת דיכאון. המוטיבציה קצת ירדה אצל כולם, גם כשאנחנו יודעים שאנחנו צריכים ורוצים עבודה. אני מעריך שגם התפוקה ירדה. הרבה יותר קשה לעבוד כרגע. הכל נראה פתאום בנאלי, חסר חשיבות. תדמייני מוכר שעומד בחנות של בגדי ערב וחושב 'אנשים לא מבלים, מה הם צריכים אותי?' - וככה כולנו. הדברים האלו משפיעים עלינו. בסופו של דבר אנחנו נחזור לעצמנו. נראה שהכל חוזר לשגרה, ואנחנו נתרגל".

אילו החלטות מחפשי העבודה צריכים לקבל עכשיו?

"המצב לא כתמול שלשום, ולכן צריך לדעת לעשות קצת ויתורים ופשרות, ולזכור שזה זמני. הכל ישתנה וישתפר, הדברים לא יישארו גרועים כמו עכשיו, זו תקופה שתעבור. צריך אורך רוח וסבלנות, ואנשים גם צריכים להאמין בעצמם, כי שום דבר לא השתנה בהם. הסיטואציה היא שהשתנתה, וכמו שהיא השתנתה לרעתם, היא גם תשתנה לטובתם מתי שהוא. הדברים לא בשליטה שלנו כמו שהיינו רוצים. לכן צריך לא להתייאש, אלא להמשיך לנסות. להבין שזה לא אישי, שזה לא משהו שהאנשים עשו. הם לא אשמים בזה. ולהמשיך לחפש עבודה גם עכשיו, עד שהדברים יסתדרו".

אז לחפש עבודה חדשה למרות הכל?

"בדיוק. עכשיו חשוב יותר לחפש עבודה, כי מעבר לזה שלא מוצאים עבודה - כשאתה בבית זה רק מוסיף לתחושות הפסיכולוגיות הקשות, ורק יזרז פגיעה בדימוי העצמי ובהערכה העצמית, מה שיכול לגרום לבעיות קשות".

מה דעתך על יציאה לדרך חדשה כרגע, לעבור תחום, לצאת ללימודים או לפתוח עסק?

"זה מצוין. לנוצרים יש את אפקט 'השנה החדשה', שבו בתחילת השנה הם מקבלים החלטות חדשות. מחקרים מראים שבתקופות משמעותיות, קל לנו יותר להשתנות אחרי אירועים מכוננים. הרבה יותר קל לנו לעשות שינוי גדול. אפשר לקחת את ההזדמנות הזו, אחרי שקרה משהו מאוד גדול ושלילי, ולנצל אותה כדי לבצע שינוי לטובה. זה זמן טוב מבחינה פסיכולוגית להתחיל בו משהו חדש - לעבור תחום, למשל. ויש גם דברים שהמדינה נותנת, כמו הכשרות בחינם, שאפשר לנצל אותן וללמוד משהו חדש. זה זמן שבו אפשר להתפתח, לעשות שינוי קריירה וכל דבר שרוצים כדי להשתפר".

רוחות חדשות בהייטק

"הרבה אנשים עושים שינוי עכשיו, וזה מאוד אישי. אם זה היה החלום שלכם הרבה זמן, ויש לכם אפשרות לנסות להגשים אותו - זה זמן מצוין לנסות, כי המון דברים משתנים בשוק. אבל יש מי שצריך את היציבות שלו דווקא בתקופה של טראומה, וכדאי לו לשמור על דברים שמעניקים לו ביטחון". כך אומרת מיה מלמוד (37), מדענית נתונים בעולמות ה־AI ומלווה למציאת עבודה בהייטק, תושבת פרדס חנה־כרכור ואם לשלושה.

המלחמה תפסה את מלמוד ואת שוק ההייטק במצב שרחוק מלהיות אופטימלי. "כולם חיכו לאוקטובר, היתה שמועה שהשוק יתאושש ברבעון האחרון של השנה - ואז פרצה המלחמה. בשבועיים הראשונים כולם היו בהלם, גם המועמדים, המגייסים, המעסיקים - כולם השתתקו. היה שקט מוחלט. ואז, אחרי שבועיים, דברים התחילו לקרות. אם היו משרות שנשארו פתוחות, המעסיקים פשוט ביטלו את התפקיד. ואז התחילו לצוץ המשרות שכולם חיכו להן באוקטובר, ועכשיו בשוק יש יותר משרות מכל המשרות שהיו בשנת 2023. יש המון מועמדים על כל משרה. זה עדיין שוק של מעסיקים, אבל הם כן קצת התרככו".

אולי זו תקופה טובה, דווקא עכשיו, לחפש עבודה בהייטק?

"יש התעוררות עכשיו, אבל מובן שזה תלוי בכל אחד. כשחושבים על שינוי תפקיד, זה כמו תמיד בשוק העבודה: אל תעזבו לפני שיש לכם משהו ביד, ואם מצאתם משהו טוב יותר - תעשו חושבים ורק אז תעזבו.

"בשנה האחרונה ראינו שהיו מעט משרות פתוחות, והיו מאות מתחרים על כל תפקיד. המעסיקים זלזלו במרואיינים ונתנו עבודות בית קשות וארוכות, ואנשים שקעו בייאוש ועברו, בשקט ובאנונימיות, לעבודות עם שכר מינימום, כמו הוראה או קופאים בסופר, דברים שלא תאמו את הכישורים שלהם, כדי שלפחות ייכנס משהו. עכשיו יש שינוי, והכל מרוכך יותר. המעסיקים הורידו מטלות בית וקיצרו תהליכים, והם מתחשבים במצב המלחמה. ועדיין, יש שוק גדול של מחפשי עבודה, אנשים מוכשרים, המון מהם ג'וניורים שתקועים בלופ, כי אין להם הניסיון שהם זקוקים לו כדי להתחיל לעבוד. אבל כן, ברור שאנשים מתקבלים עכשיו לעבודה".

מיה מלמוד (37), מדענית נתונים בעולמות ה־AI ומלווה למציאת עבודה בהייטק: "אנשים רבים עושים עכשיו שינוי. אם זה החלום שלכם כבר הרבה זמן ויש לכם אפשרות לנסות להגשים אותו - זה זמן טוב לנסות, המון דברים משתנים"

מה מאפיין את מחפשי העבודה בהייטק כעת?

"הם מגיעים עם הרבה דאגות כלכליות ואוכלים את החסכונות שלהם. יש מתח וחרדה. מאוד קשה להיות בתהליכים של חיפוש עבודה כשאין מסגרת לילדים וכשיש אזעקות. ואיך אפשר לעשות עבודת בית של יומיים כשהילדים בבית? זה מסובך. גם מי שעובדים כרגע, המלחמה אולי לא פוגעת להם ישירות בכיס - אבל גם להם קשה: מי שמפונים מבתיהם, מי שעובדים באזעקות. העבודה היא לא כמו שהיא היתה פעם, ויש הבדל בין המעסיקים שמתחשבים לאלו שלא. שוק העובדים רואה את החברות ורושם לעצמו איך החברה מתנהגת, וזה נרשם לטווח הארוך".