השמש החלה לשקוע על בית הקברות של קיבוץ רביבים שבנגב. זהו בית קברות קיבוצי קטן, נחבא אל הכלים, שבתוך ימים ספורים גדל ב־29 קברים טריים של בני קיבוץ בארי, שנרצחו בשבת השחורה. שורות־שורות של יציקות בטון חדשות ועליהן קברים ומצבות שרק הרגע הונחו, ובבוא היום, כשקיבוץ בארי ישוקם, יחזרו אל אדמתם - "קבורה זמנית" זו ההגדרה המקצועית.
"איש של קול, שמחה וטעמים, של חוויות, צחוק וטיולים", נכתב על מצבתו של דוד קרול, בן ה־72 שנרצח באותו בוקר איום. בסמוך ממוקמים ארבעת קבריה של משפחת אבן: חן האב, רינת האם ושני ילדיהם, אלון ועידו. "אבא מדהים עם לב ענק", נכתב על קברו של אבי המשפחה.
אין קשר דם בין שני הקיבוצים, ש־40 דקות נסיעה מפרידות ביניהם, אבל ישנו החיבור החלוצי, ההתיישבותי, של אנשים שבאו להפריח את השממה. בטוב וברע גורלם נקשר לאדמת הנגב. פה גדלו ופה גם ייקברו. "אני קורא לזה קשר גנטי", אומר רביב גדיש, תושב רביבים, שאיבד באסון את אחותו רותם קלדרון, שנקברה בבית העלמין הסמוך לביתו. "רביבים ובארי מבחינה אידיאית וערכית הם אותו הדבר, דומים מאוד".
כוחות שלדג בקיבוץ בארי וחילוץ תושבי הקיבוץ // צילום: דובר צה"ל
"חור" על כביש 222
קיבוץ רביבים הוא מה שנקרא בשפת אנשי המרכז "חור". הוא נמצא על כביש 222, בין באר שבע למצפה רמון, מרחק של רבע שעה נסיעה מקיבוץ צאלים וסמוך מאוד ליישוב הבדואי ביר־הדאג', ששמו עלה לא פעם בשנים האחרונות, ולאו דווקא לטובה. רעשי המלחמה כלל לא הגיעו לסביבתו, בטח לא האזעקות שהריצו בחודשים האחרונים מיליונים למרחבים המוגנים.
"לא נעים להגיד, אבל התעוררתי באותה שבת בשעה עשר אחרי שבתי שי התקשרה, כי המפקד בצבא התעניין בשלומה", מספר תומר פריאל, שנולד וגדל ברביבים. "לא היה לי מושג בגלל שאנחנו היישוב הבטוח בארץ. אין לנו סכנות, לא מדרום ולא מצפון. לכן אין גם כל כך היגיון מבצעי בירי לאזור. אם אתה יכול להגיע לרביבים עם טיל, אתה יכול להגיע לבאר שבע. ואם תירה לכיוון שלנו, יותר סביר שתפגע בביר־הדאג' הצמוד".
אז באותו בוקר הקימו את כיתת הכוננות כתרגולת וביקשו מהחברים לא להסתובב יותר מדי במדשאות שמחוץ לבית, וכבר הכינו את עצמם לקליטת מפונים מהעוטף, בדרך כלל אלה תושבי קיבוץ ניר יצחק שמגיעים כשהאזור מתחמם, ואצל בני רביבים תמיד נעים וקצת מנותק.
רק שמהר מאוד התברר שהפעם לא מדובר בעוד סבב של לחימה. אחרי כמה ימים, כשממדי הזוועה התבררו, היו אלה אנשי בארי שהתעוררו מהמכה האנושה שספגו והתעניינו אצל דוד בן־לולו, מרכז המשק ברביבים, אם ניתן יהיה לקבור בקיבוצו את מתיהם, לפחות באופן זמני. דיברו איתו על קרוב למאה קברים.
"בהתחלה משרד הדתות רצה שנרצחי בארי ייקברו בבית העלמין ירקונים שבמרכז, אבל הם סירבו", מספר בן־לולו. "היה חשוב להם שזו תהיה קבורה קיבוצית, חילונית, כמו שהם רגילים. הם גם רצו שזה יהיה כמה שיותר קרוב אליהם, ואנחנו יחסית קרובים".
בן־לולו לא יכול היה לתת תשובה על דעת עצמו, בכל זאת מדובר באחד הקיבוצים השיתופיים האחרונים בישראל, אז הוא העלה את הבקשה לדרגים הגבוהים. "כל מי שישב אל השולחן הזה יודע שיש דברים שאין עליהם שאלה, ובסיטואציה הזו גם אין זמן לשאול ולהפעיל את המערכות המורכבות של קבלת החלטות", מספר פריאל, שבעבר שימש מזכיר רביבים. "זה התקבל ממש צ'יק־צ'ק. בטח שהם יכולים".
דוד בן־לולו, מרכז המשק ברביבים: "משרד הדתות רצה שנרצחי בארי ייקברו בבית העלמין ירקונים במרכז, אבל אנשי בארי סירבו. היה חשוב להם שזו תהיה קבורה קיבוצית וחילונית. הם גם רצו שזה יהיה כמה שיותר קרוב אליהם, ואנחנו קרובים יחסית"
מדובר בבית קברות קטן. וכשמפילים עליו תיק של עשרות קברים חדשים, אין כל כך מקום. בקיבוץ ידעו שיש במגירה תוכנית עתידית להרחבת בית העלמין. ואז, בהליך בזק, בשיתוף המועצה האזורית רמת הנגב, פתחו את הגדר ההיקפית, הביאו את אנשי משרד הדתות כדי שיאשרו את המתחם, וכלים כבדים עבדו יום ולילה על חפירת קברים.
יש מקום להומור?
אלא שקיבוץ שרגיל מדי פעם לקבור את אחד מהוותיקים, ניצב כעת בפני דרמה של קבורה המונית. שבע הלוויות תוכננו כבר ליום הראשון. "חייתי ארבע שנים בבארי", מספר חזי לחמן, מנהל הקהילה בקיבוץ רביבים. "אני מכיר שם לא מעט אנשים וגם חלק מהנרצחים. חן אבן, למשל, עבד אצלנו בגידולי השדה. אבל כמי שניהל את הקבורה הבנתי שאני חייב לנתק את עצמי, לכן למדנו מהר את המושג של קבורה זמנית. לפי הנהלים, שמים ניילון מסביב לארון כדי לשמור עליו, וצריך להשאיר בתוך הקבר את חבלי ההורדה, כדי שבבוא היום יוכלו להוציאו ולהעבירו למקום קבע. בימי הקבורה הייתי מקבל מאנשי בארי את רשימת השמות בערב שלפני, ומתאם איתם מיקומים, ואם צריך מקומות שמורים או לא. ההתנהלות היתה לגמרי טכנית".
בקיבוץ רביבים הזעיקו מייד את צוות ההלוויות כדי שיכין את עצמו לעבודה המפרכת. אמנם בימים כאלה אין מקום להומור, בטח בסיטואציות טרגיות כמו טבח המוני, אבל זוכרים את סרג'יו הנגר, מהסרט "מבצע סבתא"? אותו דרום־אמריקני עליז מקיבוץ עסיסים שהכין את ארונות הקבורה, וביניהם הארון הצבעוני של סבתא חיה? אז ברביבים מכין הארונות והקברן הוא אלחנדרו סינלביץ, שעלה לישראל מבואנוס־איירס.
אלחנדרו היה נגר גם בארגנטינה, אבל לצד עבודת האמן אף פעם לא חשב שתהיה גם מלאכת הקבורה. "אני עושה את זה כבר 25 שנה", הוא מספר. "אני מכיר את האמבולנס של אלי, זה שמוביל את המתים לקיבוצי הסביבה, ולפעמים אני רואה אותו בבאר שבע, כשאני בדרך לאכול, ואז עובר לי מייד התיאבון", הוא צוחק ומייד מרצין. "בדרך כלל אני מקבל ממנו את הגופה ומזהה, כי אני מכיר את כל הקיבוץ. תראה, במשך השנים שמתי בארונות בני משפחה, עובדים, ילדים. אני מאמין שאם אתה רוצה לחיות בקהילה איכותית, אתה צריך לעשות שני דברים: הראשון זה לעבוד במה שאתה אוהב והשני הוא לעשות את מה שאחרים לא רוצים.
"אני תמיד אומר איזה כיף שהיה מי שעבד בגן וגידל את ילדיי, כי לא הייתי מסוגל. וכשכולם מדברים כעת על הקיבוצים, אני אומר שמזל, אם אפשר לומר כך, שזה קרה לקהילות ולא לבודדים, כי תראה מה עשו הבודדים? חיפשו קהילה, משפחה להיות איתה".
איך התמודדת עם הטרגדיה?
"אלה תמיד אותם אנשים שעושים אצלנו את עבודת הקבורה. אני כבר יודע שהמבוגר בן ה־80 כנראה יתבלבל וייקח את הארון לצד השני, ויודע גם איך האחרים יתפקדו, אבל בסוף זה נותן כבוד לנקבר. אתה האחרון שרואה את המת.
"לפני חודש נפטר אצלנו אחד מוותיקי הקיבוץ, עודד ברזילי, שהיה בן 93. איש מדהים, חבר שגידל אותי באופן מקצועי. הלכתי לביתו כדי להיפרד, והוא אמר 'אני לא רוצה יותר לחיות'. אולי הוא שמח שאני האחרון שנפרד ממנו ולא מישהו שהוא לא מכיר. אז מה שמגן עליך בימים כאלה זה בעיקר ההומור השחור, אבל במה שחווינו באוקטובר לא היה טיפת הומור. את קבורת משפחת אבן, ארבע נפשות, לא אשכח בחיי. שמנו שני ארונות בקלנועית שחורה ועוד שניים באחרת וכולם מסביב בכו. מחזה נורא".
אלחנדרו סינלביץ, הנגר והקברן של רביבים: "אני עושה את זה כבר 25 שנה. מכיר את האמבולנס של אלי, זה שמוביל את המתים לקיבוצי הסביבה, ולפעמים אני רואה אותו בבאר שבע, כשאני בדרך לאכול, ואז עובר התיאבון"
ביום הראשון להלוויות לא הכל עבד כפי שתכנן לחמן, מנהל הקהילה ברביבים, שרצה לתזמן את מסע ההלוויות על הדקה, בשל העומס. בגלל הלחץ חלק מהארונות הגיעו פתוחים וחלק באיחור ניכר.
"הם פישלו פעמיים בזמני ההגעה", לחמן מספר. "אמרתי לאנשי בארי 'תנו להם בראש. לא יכול להיות שאנחנו מתזמנים שבע הלוויות כמו שעון שווייצרי, ובחברה קדישא תוקעים אותנו'. זה אכן נפתר. מהיום השני חברה קדישא עבדה ישירות מולי, עם כל מתאמי ההסעות והאמבולנסים. זה אפשר לנו לעשות את העבודה ולאנשי בארי להתרכז באבלם".
ברביבים ציפו להמונים באותן הלוויות, בטח כשבארי נחשב לאחד הקיבוצים הגדולים והמבוססים בנגב. "כל הזמן חשבתי שיגיעו המונים בגלל שמדובר בבארי", מספרת לימור אביבי־כהן, מזכירת קיבוץ רביבים. "לפתע, כשהחל האירוע, היתה הרגשה שישנם מעטים מדי. הסבירו שזה בגלל שהיו הרבה הלוויות במקביל, וגם לא כל החברים היו במצב נפשי שאפשר להם להגיע, אז מייד הוצאנו הודעה בווטסאפ שיבוא מי שיכול. באו מהיישוב רתמים הסמוך ומשאר יישובי המועצה. זה רץ כמו אש בשדה קוצים. בסוף הגיעו המונים".
חזי לחמן, מנהל הקהילה ברביבים: "למדנו מהר את המושג של 'קבורה זמנית'. לפי הנהלים שמים ניילון מסביב לארון כדי לשמור עליו, וצריך להשאיר בתוך הקבר את חבלי ההורדה כדי שבבוא היום יוכלו להוציאו ולהעבירו למקום קבע"
צוות ההנצחה של רביבים הגיע לבית הקברות בהרכב מורחב. היה צריך לסדר אוהלי אירוח, ציליות ומשקאות קרים. במהלך ההלוויות דאגו להסתיר את הקברים החפורים ביריעת ברזנט כדי לצמצם ככל הניתן את גודל הזוועה, גם ככה הקיבוץ השכן היה שבור.
"הרגשנו כמו פועלי במה"
"יום אחרי יום, הלוויה אחרי הלוויה, אנו נושאים את הארונות בשתיקה, מניחים אותם בכבוד ובזהירות במקומם וממתינים לסימן לטמון את הארון באדמה ולכסותו באדמת הנגב שלנו", כתב בעלון הקיבוץ תומר פריאל, מצוות ההלוויות של רביבים. "הלוויה אחרי הלוויה אנחנו מזיעים, מתמלאים באבק, מזילים דמעה סוררת וממשיכים במלאכת הקודש. הלוויה אחרי הלוויה אנחנו עומדים בצד, ומאזינים בדממה להספדים. הספדים לאנשים שלא הכרנו, אך דומה כאילו הכרנו אותם תמיד.
"אנחנו מקשיבים לסיפורי החיים של אנשי בארי. סיפורים על משפחה, על עבודה, על תחביבים. סיפורים על חיים שנגדעו באכזריות נוראה. אנחנו מקשיבים בדממה, והמחשבות נודדות מבלי משים אלינו, לחיינו האישיים. הסיפורים הרי כל כך דומים. לכל קיבוץ יש את הסבתא הזאת, והנער הזה והמשפחה הזאת. ואף שכל אחד הוא יחיד ומיוחד, יש חוט של חוויות ודרך חיים שמחבר את כולנו. רקמה אנושית אחת".
"הרגשנו כמו פועלי במה, ממש כך", פריאל סיפר כשנפגשנו. "באותו יום אתה עובד מאוד טכני. צריך לקבור ויש לך את חפירה ביד וחול מסביב. אחר כך, כשאתה הולך הביתה, עוצם עיניים ורואה מולך שורות של קברים ואתה מעכל סיפורים של אנשים שאומנם לא הכרת, אבל מכיר אנשים בדיוק כאלה מכאן, זה הופך לקשה".
תומר, בחור אינטליגנטי ורהוט, עוסק בחינוך. קשה לקשר אותו לעבודת בית קברות שחורה. "כשהייתי מזכיר הקיבוץ, הצוות שהתעסק עם הקבורה היה מורכב מאנשי אחזקה", ניסה להסביר איך התגלגל לשם. "רובם היו שכירים והרגישו לא בנוח. בכל זאת בנאי, שרברב או צבעי לא באים לקבור אנשים. באיזשהו שלב ניגש אלי מנהל ענף האחזקה ואמר 'זה כבד עלינו'. אז אמרתי שנגייס צוות של אנשים מהקיבוץ, וכדי לעודד אותם - אני, כמזכיר, אצטרף. ככה נכנסתי. אני מסוגל להתמודד רגשית עם העבודה. זה קשה וכואב וכשזה המוני ואחד אחרי השני, אתה עושה את זה כמשימה".
תומר פריאל, שנולד וגדל ברביבים: "אנחנו היישוב הכי בטוח בארץ. אין לנו סכנות, לא מדרום ולא מצפון. אין גם היגיון מבצעי בירי לאזור. כי אם אתה יכול להגיע לרביבים עם טילים, אתה יכול להגיע גם לבאר שבע"
הקבורה בקיבוץ חילונית. לכן אלה לא כללי הטקס המוכרים ולא תמיד היו גופות שהונחו בארון, תלוי מה נשאר. "התמודדנו כעת עם סיטואציות אחרות, אתה מרגיש מייד אם יש משקל לארון או אין", מספר אלחנדרו, הנגר־קברן, על מה שחווה. "הרמתי את אחד הארונות וכמעט נפלתי מרוב שהוא היה קל. או שהיתה פרידה מילדה, שאותה אני לא אשכח. היו למשפחה בקשות מיוחדות מאיתנו, אבל אני לא אספר".
אלחנדרו מתכוון לטקס שערכה משפחתה של ליאל חצרוני בת ה־12 מקיבוץ בארי, שהחליטה על טקס קבורה אף שגופתה של ליאל טרם זוהתה עד אותו יום. פורסם שלארון הוכנסו בין היתר חומרי יצירה ובגד שליאל אהבה. "היה מישהו שביקש שישרפו את הגופה", אלחנדרו מספר על מקרה אחר. "פחדו שהכד עם האפר ייפול, אז בא בחור עם קופסה מנירוסטה ובניתי מתקן מיוחד באמצע הארון, הכל לפי הנחיות המשפחה".
באותם ימים, בשעה שכל הקיבוץ התרכז בבית הקברות הקטן, ישב בביתו שברביבים רביב גדיש בן ה־69 וחיכה לחדשות בנוגע לגורלה של אחותו הקטנה רותם קלדרון, תושבת בארי. גדיש, שהוציא כבר שלושה ספרי שירה, גדל בבארי והגיע לרביבים לפני 28 שנים.
"הסתמסתי עם רותם באותו בוקר", הוא מספר. "בשעה תשע היא ענתה שמצבה לא טוב וזהו. היתה שמועה שהיא נרצחה, אבל לא מצאו אותה. האחראית על הרישומים בבארי אמרה לנו 'רותם נמצאת ברשימת מנותקי הקשר'. נעדרת. התחילו להגיד שאולי היא נחטפה, ומאחר שיש לה דרכון בריטי, הבריטים ידאגו לה. חיכינו במשך שבוע, תקופה של חוסר ודאות שבה הזמן עצר מלכת".
רותם קלדרון התאלמנה לפני 18 שנה ממשה, שנהרג בתאונת אופנוע. אחרי ימים ארוכים שבהם נחשבה נעדרת נקבע מותה, וב־23 באוקטובר נקברה ברביבים. היא השאירה אחריה שלושה ילדים. "לבדך בממ"ד, מדממת, אוחזת בידית הדלת, לעצור את הטורפים. לשווא", רביב הספיד את אחותו. "נוחי בשלום, רותם. אמנם את אינך, אחות אהובה, אבל בזיכרוני ובדמיוני את ה'יש' שלי. בתוך ההיעדר העצום".
"היא זו שהייתי מדבר איתה", רביב מספר בעצב. "כל מה שהיה קורה לי, הייתי מספר לה והיא ידעה להקשיב. למשך תקופה מסוימת היא יצאה מבארי, אז אחד החברים שם אמר 'אל תדאג, את בארי לא עוזבים כל כך מהר', והיא אכן חזרה. אחרי שהתברר שנרצחה אמרתי לקיבוץ לכתוב במודעת האבל 'להימנע מביקורי תנחומים', כי אני לא בנוי לזה, בטח לא נפשית, אבל בהלוויה לא אשכח את המחווה המקומית. אנשי רביבים עמדו במהלך הטקס לאורך בית הקברות וכיבדו לא רק אותה, אלא גם את יתר הנרצחים. זו גדלות נפש".
רביב גדיש, תושב רביבים, שאחותו הקטנה רותם נרצחה בבארי: "בתשע היא ענתה שמצבה לא טוב, וזהו. לא מצאו אותה. האחראית על הרישומים בבארי אמרה לנו 'רותם נמצאת ברשימת מנותקי הקשר'. חיכינו שבוע. תקופה שבה הזמן עצר מלכת"
היה זה בן קיבוץ בארי, אורי חוטר ישי, שכתב בעמוד הפייסבוק שלו: "קהילת רביבים אספה לחיקה את קהילת בארי. אדמת רביבים החולית קבלה לתוכה את מתיו של קיבוץ בארי, מתים שהיו אמורים להיקבר בעוד שנים רבות באדמת הלס בצל עצי האורן בבית הקברות על הגבעה הנמוכה מצפון לבארי. מתים שהיו להם עוד תוכניות רבות, ולנו עבורם, אבל אז הגיע 7 באוקטובר. החלקה שהוכנה מבעוד מועד מודולרית.
"אני יודע משמועות שהוכנו עשרות קברים, אבל גדר מכוסה ביריעה ירוקה מסתירה את רובם וחושפת רק אחדים. אתמול הגעתי רק לשתי הלוויות מתוך שבע. הפרידה קורעת הלב של משפחת סוכמן ושבט ברמק מתמי המופלאה, ודרכו האחרונה והמאופקת משהו של רן שפר, שאיפוק לא היה מהנכסים העיקריים בחייו - כולו אהבה יוקדת, עיניים נוצצות וחיוך רחב".
חברים שיודעים מהו כאב
"שמעתי ששואלים 'מאיפה החוסן הנפשי של האנשים המבוגרים בקיבוצים?'", אלחנדרו שואל ומייד עונה. "הם בנו קיבוץ באמצע המדבר, חלקם ניצלו מתופת השואה, איבדו חברים, השתתפו במלחמות ישראל. אתה לא יכול להגיד שהם לא יודעים מה זה כאב. יש לנו כאן אישה, זהבה דוידוביץ, שהיתה על אוניית המעפילים אקסודוס. מישהו יכול ללמד אותה על סבל? איזה אנשים יש פה".
אל בית הקברות האזרחי ברביבים צמוד בית הקברות הצבאי, מבתי הקברות הצבאיים הקטנים בישראל. בין היתר אפשר למצוא שם את קברו של סמל יואב סנד ז"ל, בנם של אלכסנדר ויונת ממייסדי הקיבוץ שהיה לוחם בסיירת צנחנים והשתתף במבצע "אביב נעורים" ב־9 באפריל 1973, אז כוחות צה"ל חיסלו בביירות את בכירי הפת"ח. כשבועיים לאחר מכן החברים בסיירת יצאו לציין את האירוע במסיבה בכנרת, יואב קפץ למים, ראשו פגע בסלע והוא נהרג.
יש שם גם מצבה המציינת את מותו של רב"ט עודד שני שיינוק ז"ל, שביומה הראשון של מלחמת ששת הימים, יוני 1967, יחידת המילואים שלו נכנסה לחאן יונס. הג'יפ שנסע בו נפרד מהכוח המרכזי, נכנס לדרך צדדית, שם פגע בו צרור והרג אותו. ב־1990 הועבר ארונו מרביבים לבית הקברות במושבה יבנאל, שבה נולד.
"עודד מת במקום", מספר יגאל צחור בן ה־78, מוותיקי רביבים. "קברו אותו לצד הכביש ולא מצאו את המקום. בתוך הלחימה מישהו מהשב"כ איתר ערבי מחאן יונס שסיפר שהוא יודע היכן נמצאת הגופה. השב"כניק ביקש שאחיו של ההרוג יגיע מלווה בחבר מרביבים. נכנסנו לחאן יונס, לקחנו את אותו ערבי, נסענו עד שביקש שנעצור. חפרנו באדמה והוצאנו את הגופה. זיהינו אותה לפי המספר שעל החולצה. במכבסה של רביבים לכל חבר היה מספר".
יגאל הוציא כבר עשרה ספרים, בחלקם חקר את יישובי הנגב ואת ההיסטוריה המקומית. "רוב האנשים במדינה לא יודעים היכן אנחנו ממוקמים", חייך במרירות. "איזה נערים לומדים היום היסטוריה בבית הספר? הם גם לא מטיילים. המטיילים היחידים כאן הם חובשי כיפות ועולים מרוסיה. נער שגדל בגוש דן לא מכיר, ספק אם אבא שלו מכיר".
לקיבוץ רביבים, למרות הצניעות, יש תפקיד רציני בהיסטוריה של מדינת ישראל. כשהבריטים הוציאו את הספר הלבן ב־1939 היו בו מגבלות על רכישת ויישוב קרקעות בארץ ישראל על ידי יהודים, אז הקרן הקיימת לישראל רכשה קרקעות והקימה שלושה מצפים, אחד מהם היה רביבים, שב־1943 הוגדר כתחנת ניסוי חקלאית והיה נקודת היישוב הדרומית ביותר.
הגרעין ההתיישבותי שעבר הכשרה ישב אז בראשון לציון, ומדי שבועיים, בתורנות, היו יורדים 12 חברים כדי לאייש את המקום המבודד. לפני קום המדינה ובזמן מלחמת העצמאות היישוב הקטן סבל מעימותים עם ערביי הסביבה ומהפצצות חיל האוויר המצרי מתחילת המלחמה. מערה נבטית, שעדיין נמצאת באזור, שימשה אז מרחב מוגן למתיישבים.
בבית הקברות הקטן יש גם עשרות קברים של לוחמים שאיבדו את חייהם בקרבות שנערכו באזור במלחמת העצמאות. אפשר למצוא שם בין היתר את בני הדודים ישראל ומרדכי הלימי, שעלו מאלג'יר בקיץ 1948 והצטרפו ליחידה של דוברי צרפתית שנקראה "הקומנדו הצרפתי" והונהגה על ידי תדה דיפרה, מתנדב צרפתי קתולי, אוהב ישראל, שארגן סביבו כמאה לוחמים.
במבצע חורב, בדצמבר 1948, יחידת הקומנדו הצרפתי השתתפה בקרבות לכיבוש המשלטים על כביש באר שבע־ניצנה. במהלך הלחימה הקשה שבעה לוחמים נפצעו ומצאו מסתור מתחת לגשר רכבת, באזור שבו נמצא היום היישוב הקהילתי אשלים. המצרים גילו את הפצועים ורצחו אותם. חברי קיבוץ רביבים הסמוך אספו את הגופות והן נקברו בבית העלמין הצבאי.
בני הדודים הלימי נהרגו באותו יום, 26.12.48. במשך עשרות שנים קרוביו של ישראל, שהיה בן זקונים במשפחה בת עשרה ילדים, לא ידעו היכן הוא קבור. רק באפריל 1993 עלתה אחותו בפעם הראשונה לקברו שברביבים.
"כל שנה, ביום הזיכרון, מתקיים אצלנו טקס ממלכתי", מספר צחור. "באות המשפחות ומי שהיה פעם ילד מגיע כעת עם נכדיו. נציג הממשלה נושא דברים, ומשם אנחנו עוברים לארח אותם במועדון והם מבקשים שמישהו יספר להם קצת על קיבוץ רביבים".
לרביבים יש היסטוריה מפוארת: כשהבריטים הוציאו את הספר הלבן ב־1939 היו בו מגבלות על רכישה ויישוב של קרקעות בארץ ישראל על ידי יהודים. אז הקרן הקיימת לישראל רכשה קרקעות והקימה שלושה מצפים. אחד מהם היה רביבים
"לא סומך יותר על אחרים"
זהו סיפורו של בית קברות קטן בקיבוץ אי־שם, הרחק מכאן, שאינו מזוהה כלל עם מוות או סכנה. זו פשוט ההיסטוריה שיצרה את הקשר המדמם הזה שנמשך מקום המדינה ועד חודש אוקטובר 2023.
"תמיד הרגשתי בטוח פה", אומר אלחנדרו, הנגר. "הדבר היחיד שהפחיד אותי היו רעידות אדמה, אף שרעידה באזור שלנו לא יכולה כל כך להשפיע, בגלל סוג הבנייה והמרחב הפתוח. לכן לא היתה לי אף פעם תחושה של פחד. הרגשתי ששומרים עלי. כעת הוצאתי רישיון לנשק, כי אני לא סומך יותר על אחרים. אותי לא יתפסו עם המכנסיים למטה ולא יהיה מצב שלא אוכל לשמור על משפחתי.
"אני, כיהודי, אגן על עצמי, ובחיים לא חשבתי שזה יקרה לי, אדם שוחר שלום כמוני. אבל זהו, יש גבול. אני האחראי".
אתה מצטער שבחרת לגור דווקא כאן?
"יש שיר באורוגוואי שאומר 'אם אתה הולך אתה טמבל. ואם אתה נשאר, אתה גם טמבל'. באתי מתוך אידיאולוגיה, תמיד הייתי ציוני ואני שמח לחיות פה, אבל חשבתי שאפשר יהיה לבנות במדינה חברה יותר טובה".
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו