צעדים ראשונים: הצצה נדירה למחלקות השיקום של פצועי המלחמה

יש הרבה דרכים לראות את כוחו ועוצמתו של עם ישראל בחודשיים־פלוס האחרונים. כל מי שמסתובב במדינה רואה שאולי בשנתיים האחרונות שכחנו מה זה להיות עם אחד, אבל רגע המשבר הגדול ביותר שידעה החברה הישראלית בכל 75 שנות קיומה מזכיר לנו שפעם ידענו לחיות זה עם זה בצורה שהיוותה מודל. אור לגויים, בתקופה הכי חשוכה שלנו.

במחלקות השיקום של בית החולים שיבא תל השומר, שזכו לשם "חוזרים לחיים", הישראליות הזו מזוקקת לכדי דיוק. כזה שאם יצטרכו להגדיר מה בכל זאת שומר עלינו יחד בתוך החושך הגדול, הוא יתנקז למקום שבו נפגשים כל סוגי הישראליות כולם.

המספרים היבשים מספרים שהמלחמה הפכה עד עכשיו 2,000 אזרחים, חיילים ושוטרים, לכל הפחות, לפגועי גפיים או עם נכויות שונות בדרגות כאלה ואחרות. לשם השוואה, במלחמת יום הכיפורים המספר הזה עמד על 7,200.

מדובר במספרים שעומדים לשנות את החברה הישראלית מהקצה אל הקצה, וכמו בהרבה נושאים אחרים, גם תפסו אותה לא מוכנה והעלו שאלות רבות על הטיפול הנוכחי וכמובן גם על ההמשך. לגבי החלק הראשון, ניתן לומר בבטחה שהחיילים הפצועים שלנו מקבלים את הטיפול הטוב ביותר, ושבתל השומר הגדילו את היכולת הטיפולית בהם.

מהשבת השחורה עד השבוע הגיעו לשיבא כ־900 נפגעים ופצועים בדרגות שונות של נכות. השבוע זכינו להצצה נדירה לתהליך השיקום של חלק מהם, לסיפורים האישיים המתרחשים בחדרים שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו, וגם לזה הכללי, המסופר במסדרונות - סיפור של ישראליות חדשה שצומחת כאן.

"תורנו להילחם על הבית"

בחדר הפיזיותרפיה עובד נאור בן ה־26 עם הפיזיותרפיסטית שלו על כדור גליל גדול, במטרה להחזיר את הרגל שנפגעה לתפקוד. לאט־לאט מתבצעת התזוזה וניכרים אותות המאמץ. הכל נעשה רגע לפני הניתוח שהוא היה צפוי לעבור ביום חמישי.

"חטפתי צרור אחד לבטן ולחזה וצרור אחד לרגליים", הוא מספר. "משכו אותי למחסן של הפצועים והרגשתי מה עובר עלי בכל רגע נתון, אז יכולתי להגיד לחברים שלי בדיוק מה אני מרגיש ולתאר את המצב. דיברו אלי כל הזמן וגם אני דיברתי כל הזמן, אבל לאט לאט היה קשה לי לדבר. באותו שלב הסתכלתי על הרגל שלי וראיתי אותה פתוחה לגמרי, ממש כמו בתמונות ובסרטים, עם הדם בפנים. ההכרה שלי התערפלה אבל אני זוכר כל רגע".

נאור מדבר בטון רגוע. הצוות מאחל לו בהצלחה בניתוח והוא מודה בחיוך ביישני. הוא מאבן שמואל, יישוב דתי ליד קריית גת. בן 26, אבל "רק" רב־טוראי כי מסלול חייו היה שונה, לא שגרתי, כזה שהוביל אותו להילחם ברצועה ולהיפצע.

"אני חושב שזו זכות", הוא אומר. "יצאנו להגן על עם ישראל, ואני יודע שזה נשמע מוזר כשאתה רואה אותי פצוע ככה, אבל קודם כל לא נהרגתי, ודבר נוסף - אני יודע שהפציעה שלי לא לחינם. הרי לא אנחנו רצינו במלחמה הזאת. נקראנו להגן על המדינה שלנו. גם לפנינו נפצעו הרבה חיילים בקרבות, עכשיו הגיע תורנו להילחם על הבית".

לפני כל מה שקרה, נאור בכלל היה אמור להתחיל את השנה השלישית שלו בטכניון, בדרך להגשמת חלום שמלווה אותו מילדות. "אני חולם להקים תעשיית חלל בנגב", הוא מספר. "עכשיו אני צריך לראות איך אצא מהניתוח ואיך אתמודד עם הלימודים. זה לא שיחכו לי, אבל אני צריך למצוא פתרון. אני לא יכול לשבת בזום כל היום. זה יהיה בלתי אפשרי כי יש לי שיקום.

"למרות הכל, אני חושב שדווקא היכולות שלנו בצבא הראו לי שהחלום הזה אפשרי, בטח בנגב. אני אשתקם ואחזור להגשים אותו, התעשייה שלנו עוד תעשה את זה, אני בטוח".

נאור, מילואימניק שנפצע: "יצאנו להגן על עם ישראל ואני יודע שזה נשמע מוזר כשאתה רואה אותי פצוע ככה, אבל קודם כל לא נהרגתי, ודבר נוסף - אני יודע שהפציעה שלי לא לחינם. נקראנו להגן
על המדינה שלנו"

"ממאה שערים למילואים"

את חלק מהפצועים אסור לצלם ועם חלקם גם אסור לדבר, נוכח תפקידם המסווג. אלו מחייכים אלינו כשאנחנו נכנסים לחדריהם ומסכימים להגיד דבר אחד: "יחסית למחיר שאנחנו משלמים, אנחנו מזיי... אותם. חשוב מאוד שהמסר הזה יעבור. אנחנו צורבים להם במוח תודעה של נכבה. הם ידברו על מה שאנחנו עושים שם עוד 50 ו־100 שנה". בשיחות הם מתארים את הקרבות מול מחבלים שיוצאים מהפירים ונעלמים. לחימה שמזכירה את הציטוט מ"בוקר טוב, וייטנאם" אותו סרט איקוני בכיכובו של רובין וויליאמס, "להילחם כאן זה כמו לצאת לציד עם ריי צ'ארלס".

ושוב, כמו בכל כך הרבה כתבות במהלך המלחמה הזאת, המרואיינים שעברו את התופת מרגישים צורך עז לומר לך, האורח לרגע, מילות עידוד. אף שהם אלה שיושבים בכיסאות הגלגלים ונאלצים להסתגל למציאות החדשה. מחדרי הפיזיותרפיה והריפוי בעיסוק נשמעים לעיתים קולות של עצבים ומאמץ. המשקולות כבדות מדי, הגוף לא חוזר לתפקד כמו שהיה לפני חודשיים.

את חלק מהפצועים אסור לצלם ועם חלקם גם אסור לדבר, נוכח תפקידם המסווג. אלו מחייכים אלינו ומסכימים להגיד דבר אחד: "אנחנו צורבים להם במוח תודעה של נכבה. הם ידברו על מה שאנחנו עושים שם עוד 50 ו־100 שנה"

לפתע, מאחד החדרים, נשמע ניגון של צ'לו וכינור. כשמתקרבים ניתן לזהות שמדובר ב"כל נדרי" של המלחין הגרמני מקס ברוך. על המיטה יושב השריונר סמ"ר מרדכי שנוולד, שכבר זכה לכינוי "הכנר הפצוע". שנוולד חטף טיל שריסק 11 מ־12 צלעותיו. הריאות שלו נפגעו במהירות וחייו ניצלו בנס, לאחר שכולם היו כבר בטוחים שהפגיעה קטלנית. "אני חי במשאית, נוסע ברחבי ישראל", מספר שנוולד כשהנגינה שוככת לרגע. "ערב המלחמה הגעתי לירושלים. חסידות קרלין אירחה אותי וממאה שערים יצאתי למילואים".

מולו יושבת עתודאית צעירה שמבקשת "לא לצלם ולא לכתוב את השם שלי, אמרו לי שאסור לי להצטלם". אז נכתוב רק שהיא בת 19 מכפר סבא, ושנגינת הצ'לו שלה הביאה לתוך החדר הקטן עשרות אנשים, במדים ולא, שמתקרבים כדי לשמוע את כמה צלילים קלאסיים מבעד להמולת היום הבלתי נגמרת, זו שמייצרת רעש לא הגיוני אבל כנראה ישראלי כל כך.

את הנגינה המשותפת קוטעות לפתע צעקות. לוקח כמה שניות להבין שמדובר בצעקות שמחה. אחד החברים בחדר הסמוך קם מהמיטה והלך אחרי מאמץ כביר, ושנוולד, שנפצע ביחד איתו, מרגיש צורך לחלוק את החוויה. "יש לנו עם אדיר עם תמיכה מופלאה", הוא אומר כשהוא חוזר לחדר.

במחלקה אין רגע של שקט, ולחדר נכנס חבר הכנסת מתן כהנא. "אתה יודע שפעם ניגנתי בחצוצרה?", הוא שואל, ושנוולד לא מחכה ושולף מצד מיטתו חצוצרה ישנה, בטח לא משומנת. כהנא מתחיל לנקות את החצוצרה במהירות, תוך שהוא מספר על בנו שלוחם בעזה. השניים מנגנים ביחד ושוב המסדרון מתמלא באנשים שנכנסים לחדר כדי לצפות בסיטואציה. לוחם וחבר כנסת שהוא לוחם בעברו, מנגנים בצוותא על המיטה במחלקה.

הנגינה נמשכת דקות ספורות ואל החדר פורצות בחיוך חיילות עמוסות שקיות. "אתמול אמרתם שאין לכם אייפונים וטאבלטים, אז הוועד למען החייל דאג לכם", הן מחייכות. החיילים מגיבים בקריאות שמחה. שנוולד, שכבר מנוסה באירועים כאלה, אומר לכהנא "חכה שנייה, אני אצלם להם סרטון תודה מאיתנו באנגלית ובעברית". הוא מביט למצלמה ומתחיל לדקלם.

"תדע לך שהזמן הממוצע לצפייה בסרטים כאלה הוא שלוש שניות, אז תהיה תמציתי, אחרת לא יצפו", מייעץ לו כהנא, שמגלה שהריאות שלו אכן חזקות בעודו נושף בחצוצרה הלא משומנת. "בשנים האחרונות אני מנגן יותר בחליל, אבל הבאת לי חצוצרה ועכשיו אני רוצה לחזור לנגן בה. נו, טוב שבאתי לבקר אותך".

"הלו, לך יש שתי רגליים"

בצד השני של אגף השיקום נמצאת המחלקה האורתופדית. פגועי הגפיים מגיעים לכאן במטרה להסתגל לחייהם החדשים. חלק מראשית המלחמה, אחרים ממשיכים להגיע. המשפחות עוטפות את כולם באהבה, אבל העבודה רבה והדרך לשיקום עוד ארוכה. על כל הצלחה קטנה יש זעם גדול שנובע מתסכול, אבל קשה שלא להתרשם מהתחושה הקולקטיבית שבסוף, עד כמה שזה נשמע כקלישאה, לפחות בבית החולים הם עוברים את זה יחד. המוני בית ישראל מגיעים גם לכאן, למשל קבוצת פנסיונריות שסרגו כובעי וכיסויי צמר לחיילים הפצועים "כדי שלא יהיה לכם קר בחורף".

אם צריך לבחור כוכב אחד בחדר הפיזיותרפיה, הרי זה יהונתן בן חמו (22). הקצין הצעיר, שהיה על ה־D9 הראשון שנכנס לעזה, צילם את עצמו חוטף טיל לכיוונו בסרטון שהפך ויראלי.

העובדה שיהונתן גאה לספר את סיפורו הפכה אותו לדמות מוכרת עבור הישראלים, שכמובן מבקשים סלפי. "עד עכשיו הייתי סתם חייל, אבל תראה מה קרה לי מאז הפציעה. כולם רוצים להצטלם, הפכתי למישהו מיוחד", הוא אומר בעודו מובל בכיסא הגלגלים על ידי הוריו המחויכים.

בחדר הפיזיותרפיה מתרחשת היסטוריה קטנה, כאשר יהונתן מצליח לעמוד על רגלו האחת. ההתרגשות והדאגה מתערבבות בפניה של אמו, הפיזיותרפיסטית מחייכת מאוזן לאוזן ושאר הנוכחים בחדר בולעים את הרוק ומקווים שהדמעות ייעצרו ולא יסגירו רגשות. אם מחפשים בכוח תמונת ניצחון, אולי היא מתבטאת ברגע הקטן־גדול הזה של יהונתן בן חמו, קצין צעיר שמגייס כוחות עצומים - מי יודע מאיפה ואיך - כדי לעמוד על רגלו האחת, הנושאת את גופו השרירי.

"מה קרה? מה אתם עצבניים? קיבלתם טאבלט, תירגעו", הוא אומר לחבריו הפצועים שמביטים בו. הפיזיותרפיסטית שלו תומכת בו ומבקשת להעלות את רמת התרגילים. "הלו, לך יש שתי רגליים, את שוכחת", הוא קורץ ומחליט לבצע את התרגיל. רגל אחת אמנם נקטעה, השנייה עמוסת רסיסים והבהונות עדיין שבורות, אבל הרוח איתנה והמאמץ לא ניכר על פניו, אף שברור שמדובר בתרגילים קשים.

בינתיים, לחדר נכנסים פצועים חדשים. הם עדיין לא מבינים את כל המתרחש ומתכנסים בתוך עצמם. בן חמו הוא לא דוגמה מייצגת, שכן הוא לא מסגיר את תסכולו ולו לרגע אחד. עוצמה לכל אורך הדרך, מול אחרים שלא מסתירים את זעמם מהכישלון הרגעי בתרגילים שניתנים להם.

אחר כך אנחנו נפגשים מחוץ לחדר, במרפסת רחבת הידיים. "פה הרבה יותר נעים מכל מקום אחר, מרווח", אומר יהונתן ומבקש מהמשפחה עוד קופסת סיגריות. "בתוך עזה עישנתי שלוש קופסאות ביום בלי להרגיש. אתה דורס כל מה שזז, מאות בתים. את המחבלים אתה לא רואה בכלל. הם יוצאים לרגע מתוך פיר ונעלמים, אז אתה יושב ומעשן כל הזמן".

הטיל שספג העלה את הכלי שבו נהג בלהבות. בתושייה, ו"אף שכבר הרגשתי את הזרמים החמים ברגליים", הוא קפץ מהחלון הצר לקרקע, פעולה שהצילה ככל הנראה את חייו. בשלב הזה, מכל המעשים שיכול היה לעשות, שלף שוב את הנייד והחל להנציח את עצמו עם מזרק המורפיום בפה. "עזוב אותך, זה לא עוזר, זה כלום", אמר בסרטון שצילם.

"הרגשתי חום רציני ברגליים, אבל הייתי בהכרה וצילמתי הכל. הבנתי מה קורה סביבי", הוא משחזר כשהוא מוקף בחברים ובמשפחה, וגם באנשים שהתקרבו אליו כאן, בבית החולים. משהו בהתנהגות שלו פשוט מיגנט אותם. "אתה יודע, קצינים מעבירים קריירה שלמה במטרה להיכנס לעזה ולהילחם כמו שאנחנו נלחמים. למרות שנפצעתי, זו זכות. אני יודע שזה נראה לך מוזר שאיבדתי רגל וכולי מחייך, אבל זו תחושה שמשותפת לכולם כאן. אולי זה בגלל שאנחנו צעירים ואופטימיים מטבענו. הרי אין הסבר למה אני כאן ואחרים לא. אלו החלטות של אותו רגע שהיו יכולות להיות גם אחרות לגמרי".

אם מחפשים בכוח תמונת ניצחון, אולי היא מתבטאת ברגע הקטן־גדול הזה של יהונתן בן חמו, קצין צעיר שמגייס כוחות עצומים - מי יודע מאיפה ואיך - כדי לעמוד על רגלו האחת הנושאת את גופו

בן חמו נולד בשכונת אפרידר באשקלון, שמופגזת כבר שנים ואינה ממוגנת ברובה. גם חבריו המבוגרים יותר נפצעו, "כי ככה זה במלחמות". לפני שנה, בערב יום כיפור, הפך לגיבור העיר.
"הגעתי לחוף הים בשתיים וחצי אחר הצהריים וראיתי המוני אנשים", הוא מספר. "חשבתי שזה 'תשליך' או משהו כזה, אבל כשהתקרבתי לקו החוף ראיתי בתוך הים, מרחוק, אנשים מנופפים בידיים. לאחד מהם ראיתי רק את הראש - ואז בא גל גדול והפך אותו על הבטן וראיתי אותו פשוט צף.

"אנשים ניסו לשבור את סוכת המציל, כי שירותי ההצלה הסתיימו בשתיים. בסוף פרצנו פנימה. מכיוון שהייתי פעם בחוג ימאות בבית הספר, לקחתי גלשן והתחלתי לחתור פנימה. נלחמתי בגלים, הגעתי לשניים שנופפו והייתי צריך לבחור את מי אני מציל. באינטואיציה בחרתי אחד ולשני אמרתי לחכות להצלה שכבר ראיתי שמגיעה מרחוק.

"הבחור שהעליתי לגלשן החזיק אותי ברגליים, ובדרך לחוף נתקלנו באדם נוסף שצף על הבטן. החזקתי אותו מתחת לבית השחי והתחלתי לחתור עם יד אחת. בשלב מסוים התעייפתי, ומי שהחזיק לי ברגליים אמר לי שהוא התאושש ויכול להחזיק את השני. הגענו לחוף באפיסת כוחות. אחרי אותו יום כיפור קראתי בעיתון שאחד מהטובעים שהיו שם לא הצליח לשרוד, אבל התחושה היתה שהצלתי לאנשים את החיים. ככה לימדו אותי בבית".

"לא שילמנו מספיק?"

לפני שאנחנו נפרדים, ליהונתן יש רק בקשה אחת. "הבניין והדירה שלי לא מונגשים", הוא אומר, "אז אני נאלץ להישאר פה בשישי־שבת כי אני לא יכול להיכנס לבניין ולבית שלי. אתה יודע, בצבא כשעושים משהו לא טוב, נשארים שבת. פה אני נשאר כי עשיתי משהו טוב. איבדתי את הרגל למען המדינה ונלחמתי עבורה, אני חושב שהמינימום שצריך לעשות עבורנו הוא לעזור לנו בקטע של הדירה".

אבא שלו אומר לו לא לדאוג, שהם יעברו לגור בשכירות. "למה, אבא?", שואל יהונתן. "למה אנחנו צריכים לשלם עוד, לא שילמנו מספיק?". בשאלה הזו, הסמ"פ מגדוד הנדסה 603 הגדיר בצורה מדויקת בעיה נוספת שישראל עומדת להתמודד איתה בשנים הקרובות. כמדינה שברובה איננה מונגשת, ישראל היא גם המדינה היחידה בעולם המערבי שהיתה צריכה לממן קמפיין כדי למנוע מאנשים לחנות בחניות נכים.

בעוד הגדמים של מאות הפצועות והפצועים מחלימים לאיטם, כדי שיתאימו לפרוטזה שעומדים להתקין להם ולהן, המדינה צריכה לעשות בזריזות מה שניתן כדי שיהונתן, אחיו ואחיותיו לקרב יוכלו לחזור לבית מונגש, ולציבור שמבין שהם שילמו בגופם. אנחנו זכינו ללוות אותם השבוע בצעדים הראשונים, אבל צריך לוודא שנהיה לצידם גם בשנים הקרובות, במאבק הארוך הצפוי להם. זה המינימום שאפשר וצריך לדרוש עבורם.