ציונות בתנאי שדה: האם רוח ההתנדבות תישמר ותשנה את מעמד החקלאות בישראל?

עד לאחרונה הידע החקלאי של גנית שטר בר־יהושע - בימים כתיקונם דירקטורית לשיווק ולפיתוח עסקי - הסתכם פחות או יותר ביכולת להבדיל בין נענע ללואיזה.

שטר בר־יהושע, בת 43, נשואה ואם לשלוש בנות, אחת מהן תינוקת, מתארת קושי גדול שעבר עליה ועל משפחתה בתחילת המלחמה, שהביא אותם לברוח לקפריסין לשבועיים. אלא שהשהייה שם לא רק שלא הביאה לה מנוח, אלא להפך. "קמתי בכל בוקר מול הים", היא משחזרת, "ושאלתי את עצמי מה אני עושה פה. כל הזמן הייתי צמודה לחדשות - אבל מרחוק אתה לא יכול לעשות כלום".

כשבוע אחרי שחזרו לישראל, יחד עם כמה חברים לעבודה, היא החליטה להתנדב לקטיף תפוחים בקיבוץ אורטל ברמת הגולן. את החוויה, שנמשכה שש שעות, היא מתארת כך: "זה היה ממש מדיטטיבי. הפעולה החוזרת של הטיפוס בסולם, קטיף התפוחים והנחתם בסל, ההליכה למכל, ושוב ושוב - היתה בשבילי סוג של מדיטציה. היינו שמונה אנשים וקטפנו 4.5 טונות תפוחים. שש שעות לא דיברנו על המלחמה, צחקנו וסיפרנו בדיחות. אחר כך עצרנו לאכול בכביש 90. וכמונו היו עוד המוני מתנדבים, כך שזה היה מאוד עוצמתי".

ולא היית מרגישה אותו הדבר בבישול אוכל לחיילים, או במציאת דירות למתפנים?

"בהתחלה באמת ארזתי קופסאות, אבל זה לא היה אותו דבר. ביום שקטפתי היתה לי ממש תחושת ריחוף".

כשבוע לאחר מכן יצאה גנית לפעולת התנדבות במיזם של בית הבד "ריש לקיש" בציפורי. הפעם היא לא קטפה, אלא מיינה ירקות ופירות.

ופה כבר לא היה הריחוף של הקטיף?

"נכון, אבל היה בזה סוג של סגירת מעגל. יש משהו במגע הזה עם הירקות. בהתחלה עבדתי עם כפפות, בהמשך הורדתי אותן כי רציתי לגעת בירקות בידיים. זו היתה תחושה טובה לדעת שאלמלא העבודה הזו שעשינו, הכל היה נזרק לפח. אני לא אומרת שאעזוב עכשיו את העבודה שלי ואלך להיות חקלאית, אבל משהו בחוויה הזו גרם לי לרצות להכניס את זה לחיים שלי, פעם בשבועיים".

כשהטפטוף הפך למבול

גנית היא לא היחידה. כמוה יש עוד עשרות אלפי אנשים שהגיעו בהמוניהם לעזור לחקלאים, שהתמודדו עם מחסור גדול בעובדים לאחר 7 באוקטובר. החקלאות הישראלית מבוססת על כוח עבודה תאילנדי, ואחרי מה שקרה התאילנדים חזרו בהמוניהם למדינתם. ולא רק באזור העוטף, שם גדלים כ־70 אחוז מהירקות בישראל, אלא בכל הארץ.

הקריאות לסייע לחקלאים, שנותרו במקרה הטוב עם שליש או רבע מכוח העבודה שלהם, החלו בטפטוף ברשתות החברתיות, אך הפכו במהרה לנחשול. זה נכון גם לגבי סוגי התנדבות אחרים, שהתעורר בהם צורך דחוף בשבועיים הראשונים למלחמה - אך להבדיל מהם, בחקלאות יש עדיין צורך רב בידיים עובדות.

מעבר לזה נראה שההתנדבות החקלאית הפכה לסוג של אופנה. קשה למצוא מי שהתנדב במטעים או בשדות ולא רץ לספר לחבר'ה ברשתות החברתיות, בעיקר באמצעות העלאת תמונות שלו או סרטונים כשהוא על סולם הקטיף, עומד שזוף בשמש הקופחת או רכוב על הטרקטור.

"מהיום", הצהיר בדף הפייסבוק שלו הבמאי והתסריטאי אייל חלפון, "אני מרכז ענף אבוקדו". בסוף הפוסט הודה חלפון שזה לא קורה באמת, אלא רק בגדר פנטזיה. ואילו עו"ד אילן סופר, עורך דין מסחרי ביומיום, העלה תמונות שלו מכמה אירועי התנדבויות בקטיף, עד שבסוף החליף את תמונת הפרופיל שלו בתמונה מעבודתו כחקלאי, כשהוא נושא פח גדול על כתפו.

"ההתנדבות בחקלאות נחשבת ל'סיירת' של ההתנדבויות", מסביר עופר פדן, הבעלים והמנכ"ל של "מרתון ישראל", חברת אירועי קונספט בתחום הספורט, שנרתמה לפעילות התנדבותית של קהילת הרצים שלה. פדן מצא עצמו בתחילת המלחמה עם כמה אירועים מתוכננים לחודשים הקרובים, שכולם התבטלו בשל המלחמה, ובמהרה עשה הסבה לחמ"ל של התנדבויות מגוונות.

"הביקוש להתנדבות בחקלאות היה הגבוה ביותר", אומר פדן. "זה נחשב אליטיסטי וסקסי", הוא צוחק. גם הוא מספר על תחושת התעלות אצל המתנדבים בחקלאות. "היו כאלה שאמרו שזה ממש מידבק, שהם מרגישים שזו ציונות, שהתרומה שלהם שווה ללחימה בעזה. הלהט הזה לחקלאות הוא מאוד חזק".

מי שנהנים מהמגמה הזאת הם החקלאים. ביומיום - אם נודה על האמת - הם מעניינים את הציבור כקליפת השום. "הציבור רואה בחקלאי פרזיט", אומר רביב ניסים, חקלאי ובעל משק גדול במושב אחיטוב שבעמק חפר. ניסים קלט אצלו מאות מתנדבים בשבועות האחרונים, והוא מאמין שהמפגש עם החקלאות עזר לשינוי גישה, לפחות אצל חלקם.

"כשהם ראו את כל העבודות מסביב לקטיף - להכין חלקה, ללפף - הם הבינו שלהיות חקלאי זה הרבה יותר מאשר רק לקטוף. בימים הראשונים הם גם נקלעו לגל חום, ובתוך שעתיים ביקשו לצאת מהחממה לשעה הפסקה. הם שאלו אותי איך אנחנו מסוגלים לעבוד בתנאים כאלה. הסברתי להם שעכשיו אנחנו עוד בחורף, ושינסו לבוא ביולי-אוגוסט ויראו איך הפרזיט חי את החיים שלו".

מבינים את המחירים

עם כל הכבוד לאופוריה ולקירוב הלבבות, עכשיו נותר לראות אם החקלאים יצליחו למנף את המומנטום, או שכל האירוע יהיה בגדר אופנה חולפת ותו לא. כמו שאומר תום קוק, פרסומאי והבעלים של "ברייט אסטרטגיה ושיווק", שהתנדב לעבודת חקלאות בשבוע הראשון שלאחר 7 באוקטובר: "אני לא מאמין שיהיה שינוי. החקלאים יישארו חקלאים, אותו עם קשה עורף, המדינה תמשיך להתייחס אליהם אותו הדבר. רק אנחנו, המתנדבים, נישאר עם זיכרון מתוק".

"אני חושבת שדרך ההתגייסות לחקלאות אנשים מבטאים את הגעגוע לפשטות ולדברים הבסיסיים", אומרת שלומית יהב, מתכננת פיננסית ביומיום, שנענתה לקריאה וגיבשה חמ"ל מתנדבים בחקלאות.

"מה שקרה עכשיו הודות לדבר הזה", היא מסבירה, "זה החיבור שלנו לתוצרת הישראלית. לאורך השנים התרחקנו מזה, את הבמה תפס ההייטק. נהיינו יצרני מוח, בעוד נושאים כמו חקלאות ואחרים הוזנחו. הפכנו את זה למעין פלז'ר, ללכת לקטיף מדי פעם, אבל עכשיו אנחנו מגלים מחדש את התוצרת הישראלית ומחבקים אותה, כי אנחנו מבינים את המשמעויות. זה מאפשר לנו להבין שחוזקה של כלכלה לא נמדד רק בהייטק".

תוך כדי העבודה בשדות ובמטעים, והשיחות עם החקלאים, המתנדבים גם מגלים שמתוך המחיר שהציבור משלם על ירקות ופירות לחקלאי נשאר מעט מאוד, בעוד העיקר הולך למתווכים ולרשתות השיווק. המתנדבים שהגיעו להתנדב במשק של ניסים באחיטוב עברו אצלו מעין סדרת חינוך. "מבין המתנדבים היו גם כאלה שמבינים את הצורך בלשמר את החקלאות הישראלית", הוא אומר, "אבל הגיעו גם לא מעט שחשבו שאפשר להתקיים בלי חקלאים, כי יש יבוא".

עד המלחמה ניסים העסיק 60 תאילנדים, שמהם נשארו 17. מתוכם עוד ארבעה הבינו שבגלל הביקוש הגבוה אין מחיר מקסימום לעבודה שלהם, והלכו לעבוד במשק אחר ששילם להם יותר.

"הסברתי למתנדבים", מספר ניסים, "שמה שהם לא סיימו באותו היום אני אמשיך בערב, אז הם אמרו לי: 'אבל עבדת מהבוקר, אתה גמור אחי, מתי אתה הולך לישון?' אמרתי שבלילה אני מחכה לבוקר, כדי לראות את האדמות. רוב החקלאים חיים בשישי-שבת: משישי בצהריים עד מוצאי שבת, שאז כבר מתכוננים ליום ראשון. ובכל מקרה, גם בשבת ב־6 בבוקר אני הולך לאדמות, אין לנו באמת שבת".

ניסים סיפר להם על תלותו של החקלאי במה שלא בשליטתו - כך שיכולה להיות עונה מוצלחת, ואחריה שתיים לא טובות. "בסוף השיחה", הוא מספר, "אמרו לי אנשים: 'לא היינו מתחלפים איתכם אפילו ליום'. הם הבינו שצריכה להיות חקלאות ישראלית כדי שלא נהיה תלויים במדינות אחרות, וגם כדי לשמור על הגבולות של המדינה".

סמל לציונות ולערכים

"מבחינתי, אני הכי קרוב לאלוקים שיש", אומר שמעון מלול, מגדל פירות ממושב שעל בגולן, על עבודתו כחקלאי. הוא, לשמחתו, מצליח לעמוד במטלות ובחובות שלו, ולא נפגע, אבל הוא לא מייצג.
"החקלאות היא אחד הענפים שרוסקו לאורך השנים. יש בחקלאות משהו שהוא מעבר לאספקת התוצרת. יש לה חיבור לקרקע, זה מעבר לגידול של תפוחי הפינק ליידי. אם כל היישובים שעוסקים בחקלאות לא היו עושים זאת, הם פשוט לא היו קיימים. המהות שלהם זו חקלאות. יש פה חיבור של אדמה וציונות וערכים, ואנשים נחשפו לזה כשהם הגיעו להתנדב אצל החקלאים".

אתה מעריך שתצליחו למנף את זה?

"99 אחוז מהעם הם אנשים מצוינים, אבל יש לנו הנהגה שחיה בבועה. לקחנו מנהלים גרועים שינהלו אותנו. האזרח הקטן נשחק בגלגלי השגרה והופך להיות אדיש. אנחנו נישאר חקלאים".
דנה יוסקוביץ', מנכ"לית "טוב השדה" - הארגון לחקלאות אורגנית בישראל, מאמינה שיש פוטנציאל למנף את האירוע הקשה שאנו חווים של מחסור בידיים עובדות בחקלאות הישראלית.

"מרבית הציבור נחשף כעת בפעם הראשונה למגזר החקלאי, וכך מבין את החשיבות של המשך קיום החקלאות המקומית ואת הסכנה שהיא נתונה בו כעת. אנשים חיים באשליה שתמיד יהיה אפשר לייבא תוצרת חקלאית, ולא מבינים שזה לא עוד ענף שאפשר לבחור אם להשקיע בו או לא. זו האדמה, האוכל, הדברים הכי בסיסיים בחיים שלנו. ביטחון המזון והביטחון בגבולות שלנו זה לא דבר שאפשר לייבא.

"אנו למודי מלחמות ומשברים, ורגילים שחמש דקות אחרי המלחמה כבר מדברים על משהו אחר. במקרה הזה אסור שהמשבר החקלאי ייעלם מהשיח הציבור. צריך פעולות אקטיביות של הממשלה, שתקדם את החקלאות ותראה בה שוב חלק מרכזי מהמפעל הישראלי. צריך להשתמש במומנטום הזה שנוצר כדי להצמיח דברים טובים כמו השקעה במיכון, עידוד עובדים ישראלים, תמריצים לשיווק וקנייה של תוצרת ישראלית ומדיניות תמיכה בחקלאות מקומית על פני יבוא. זה לא יוכל לקרות בלי משרד החקלאות והפניית תקציבים וכח אדם".

את מאמינה שמשהו ישתנה?

"כלכלה של משק לא משתנה ביום אחד. יש סיבה לכך שיש בארץ המון עובדים זרים ושיש צורך בהמון ידיים עובדות. יש כעת הזדמנות להפנות את הקשב גם לשיפור של אמצעי ייצור, מיכון וחיסכון בכוח אדם לטווח הרחוק. זו ההזדמנות לעודד עובדים ישראלים לעבודה בחקלאות, להשתמש במומנטום שנוצר מההתנדבות.

"כן רואים ביקוש מהצד של העובדים. כרגע לצערי דווקא מהצד של החקלאים אנו לא רואים שקופצים על ההזדמנות להעסיק ישראלים. חלק מהמשקים פשוט לא בנויים לזה. את לא יכולה להחליף עובדים זרים בישראלים ביום אחד ולצפות שהמשק ימשיך לתפקד כרגיל. כרגע התמריץ הממשלתי הקיים הוא לעובדים עצמם, ואנחנו מזהים צורך בתמריצים גם לחקלאים עצמם, שיהיו גמישים ומותאמים לענפים השונים ומתוך הבנה של המורכבות בהחלפת עובד זר בישראלי."

מה יכריע?

"כולנו רוצים לחיות על פי אידיאולוגיה, ללכת לסופר ולקנות תוצרת מקומית. פה נכנס התפקיד של הממשלה לווסת את הדבר הזה, אנחנו טועים לחשוב שאנחנו חיים בשוק חופשי, אבל להחלטות הממשלה יש השפעה רבה על פערי המחירים בין תוצרת מיובאת למקומית. יש דרכים כלכליות כך שהפער של המחירים (בין מחיר התוצרת המקומית למחיר היבוא) יהיה קטן יותר. צריך לרצות לקדם את האג'נדה הזו ולהאמין שזו הדרך הנכון למדינה שלנו. לייצר מעטפת כלכלית שתתמוך בזה. אבל כמו תמיד, לא הכל בידי הממשלה. כצרכנים, אם נבין שיש כאן מלחמה על הייצור המקומי, נחשוב פעמיים איפה אנחנו שמים את השקל שלנו".

"הנוכחות של הרבה מאוד אזרחים בשטחי החקלאות חשפה אותם לקשיים של החקלאים, וגרמה להם להבין עד כמה היכולת של המדינה לספק פירוק וירקות עבור עצמה, חשובה", אומר גם עמית יפרח, יו"ר התאחדות החקלאים. "מעבר לזה, הם ראו עד כמה החקלאות פרוסה. הרי באותו יום נורא היישובים החקלאיים היו החזית. אלא שזה לא מספיק שהציבור מפרגן. צריך שגם המדינה תפרגן".

מה היא צריכה לעשות?

"לתת את הכלים הנכונים: ביטול המכסה של עובדים זרים, מחירי מים תחרותיים ומדיניות יבוא מבוקרת - אז החקלאות תדע לייצר בעודף. המדינה צריכה לווסת את השוק, ולא לרסק אותו. אם היא תיתן לחקלאים עדיפות על פני היבוא, החקלאי יידע להתפרנס בצורה מכובדת ויידע שיש לו יכולת להשקיע במשק".

מה היה עד עכשיו?

"שר החקלאות הקודם היה עוין לחקלאות, עם חוסר הבנה מוחלט (הכוונה לח"כ עודד פורר, שהיה שר החקלאות בממשלה הקודמת והנהיג רפורמה שעוררה התנגדות נרחבת, ה"מ). אבי דיכטר, מרגע שנכנס לתפקיד שר החקלאות, התחבר לתכנים, הבין את המשמעות ומנסה לייצר כלים".

להתחבר לחקלאים ולקרקע

מנכ"ל משרד החקלאות אורן לביא בהחלט מתכוון להרים את הכפפה. מאז החלה המלחמה הוא הגיע להתנדב, וכמה פעמים לקח איתו את עובדי המשרד ודרבן משרדי ממשלה אחרים לסייע לחקלאים בידיים עובדות.

"האירוע שעברנו הוא טראומטי לחברה", הוא אומר, "אנשים לקחו את זה קשה ומצאו את השלווה במקום שהוא ניטרלי, חף מפוליטיקה. הם התחברו לחקלאים, שהם אנשים המחוברים לקרקע, פשוטים ועממיים, ולמדו להעריך אותם".

ופתאום הם גילו שחקלאי זה לא רק רכב 4x4 חדש, אלא הרבה עבודה שחורה סביב השעון, ובסוף בקושי גומרים את החודש?

"מאוד קשה לעשות כאן חקלאות. נתוני הפתיחה של החקלאים מאוד נמוכים. בטורקיה, שמשם מגיעים 60 אחוז מהיבוא, החקלאי לא משלם על מים, העובדים עולים 200-100 דולר בחודש, ואין בעיה של קרקע. בישראל אין משחק הוגן לחקלאי, ונקודת הפתיחה שלו שונה לגמרי. אבל עגבנייה שאנו קונים מטורקיה בשקל וחצי לא דומה לעגבנייה הישראלית. החקלאי הישראלי הוא מנוע צמיחה: הוא מייצר כלכלה, משלם ל־15 ספקי משנה - ניילון, פלסטיק, עץ, קרטון, דשן, זרעים. כשאנחנו מעודדים יבוא על חשבון התוצרת המקומית, אנו פוגעים בכלכלה".

אתה נציג הממשלה. מה אתה מציע?

"היה טוב אם הפקידים הרלוונטיים היו יורדים לשטח כדי לשמוע את החקלאים, לראות באילו תנאי עבודה הם עובדים ולהבין את המצוקות שלהם. אם לא נעודד את החקלאים בדרך של הוזלת גורמי הייצור של קרקע ועובדים זרים והסרת חסמים מצד אחד, ומצד שני ניתן להם רשת ביטחון דרך החזרת המכסים של היבוא - בטווח הבינוני והארוך נאבד את אמונם, את הביטחון האישי שלהם ואת ביטחון המזון של המדינה. אם נוותר על החקלאים, נאבד את אחד הערכים הכי חשובים שלנו".

ואכן - משרד החקלאות יצא לאחרונה בקמפיין למשיכת ישראלים לחקלאות, דרך מתן מענקים של 3,000 שקלים בחודש לנענים במשך שלושה חודשים. לדברי לביא, יש כבר אלפי פניות מצד ישראלים שרוצים להצטרף, מול אלפי חקלאים הזקוקים לעובדים. ברור לו שזה תהליך ארוך, ושבכל מקרה מספר הישראלים שיצטרפו לא יגיע למספר התאילנדים שהועסקו, אבל לדבריו, "אם נצליח לשמר את העובדים האלה, זה יהיה ממש אחרית הימים".

אולם יש גם מי שמפקפק ביכולת להוציא את התוכנית הזו לפועל. אורן רודמן, מגדל עגבניות שרי מעוטף עזה, אומר שהעסקת ישראלים היא לא פתרון שיחזיק. "שולי הרווח של החקלאים מאוד נמוכים, התשומות עולות והשוליים מצטמצמים. בשביל להחליף צוות של שישה תאילנדים אני צריך 20 ישראלים, ולדאוג להם למגורים. הישראלים לא יכולים לגור בתנאי המגורים של התאילנדים. צריך הרבה ניסיון וכושר גופני. כך שבתיאוריה זה נהדר, אבל זה לא יעבוד. זו לא עבודה שמתאימה לישראלים. התאילנדים מורגלים לעבודה בחקלאות, זה בדנ"א שלהם".

"היה פה רגע של התעלות, של התחדשות ציונית", מוסיף הח"כ לשעבר ומזכ"ל התאחדות החקלאים לשעבר אבשלום (אבו) וילן, "אבל בסופו של דבר, כל ממשלות ישראל ב־15 השנים האחרונות לא שמו על החקלאות. כל התפיסה הציונית עמדה כאן למבחן התבגרות. חשוב שנגדל עד קו הגבול, כי איפה שלא נעבד את האדמה - לא נהיה. בטווח הקצר אני אופטימי. פתאום אנשים חוזרים לשורשים, מבינים את החשיבות של ביטחון המזון לעומת הנרטיב הממשלתי, שלפיו כל מה שמעניין הוא יוקר המחיה, ואין משמעות לייצור המקומי. להגיד לך שההתלהבות הזאת תחזיק מים? אני לא בטוח".

shishabat@israelhayom.co.il