"אני בכל זאת רוצה להרגיש כאילו קיבלנו מתנה. כאילו השעה הקשה הזאת היא הזדמנות עבורנו לתיקון, לבנייה של משהו חדש, לסיפור ישראלי חדש. רק מי שמקבל עזרה מישראלים בתקופות כאלו, מבין את הכוח העצום שיש בזה.
"אני יכול להגיד שזה אפילו מפחיד לראות את הישראליות בפעולה. אנשים שאתה לא מכיר עוטפים אותך ודואגים לכל מה שצריך. גורמי מקצוע פתאום הופכים להיות הכי יעילים שיש, הצבא חוזר להיות הצבא שהוא אמור להיות. ואני פוחד שנפספס את זה. שאם כבר קיבלנו את הדברים בדרך הזאת, שנדע לשמור את זה".
אוהד מונדר פוגש לראשונה את אביו לאחר החזרה מהשבי
בצהרי השבת השחורה, רועי זכרי (45) מקיבוץ חפציבה תכנן להגיע לאבא שלו, אבי, ולאכול עם משפחתו. שיחת טלפון מאביו וכמה הודעות ווטסאפ עדכנו אותו במה שהתרחש בזמן שישן: "אני לא שומע חדשות. אבל קיבלנו הודעות בקבוצה שאבא כתב שרואים טנדר לבן שמסתובב ויורה באנשים, ושהמשפחה תיזהר. לא יודע, חשבתי שזה אולי בצחוק. לא הבנתי. אבל אז קלטתי שזה רציני. אבל רק כשחברתי לאבא, הבנתי באמת מה מתרחש. הוא שאל אותי בדרך אליו: 'תגיד, אתה לא שומע חדשות?' ואמרתי לו שבאמת לא שמעתי".
משפחת מונדר נחטפה מניר עוז. הבת קרן והנכד אוהד, תושבי כפר סבא, נמצאו בשבת השחורה בבית סבא וסבתא, אברהם ורותי. רועי מונדר, בנם של רותי ואברהם ואחיה של קרן, נרצח עוד באותו היום. השבוע חזרו רותי, קרן ואוהד מהשבי אחרי 49 יום. הם היו למשוחררים הראשונים בשבוע הכי ארוך שעבר על מדינת ישראל ב־75 שנות קיומה. הסב, אברהם, נשאר נכון לכתיבת שורות אלו בשבי חמאס.
"כשהתחבקנו, אוהד ואני, הוא החל לבכות לרגע. וזה היה קשה עבורי. צריך להכיר את אוהד. הוא ילד מופנם, מאוד אסוף. בגלל שהוא כל כך חכם ופיקח, הוא מאד מודע לעצמו. ולראות אותו עצוב ככה פתאום, את הילד הזה, שתמיד הסתיר רגשות מהסביבה, זה הציף אותי בכל כך הרבה רגשות.
"אני יודע שאולי עבורנו זה הסוף של משהו אחד. וזה סוף שמח, שלא יהיה ספק. אבל אני גם יודע שעבורנו, וכמובן עבור אוהד, זו רק ההתחלה של מסע אחר. נוסף".
גירושים במשפחה אוהבת
רועי זכרי נולד בתל אביב. על ילדותו הוא אומר: "היינו ילדים בשנות ה־80, עם הרבה יותר עצמאות ממה שיש עכשיו, עם הורים שהרשו הרבה דברים. הייתי ילד מפתח, בגדול. וזה עורר בי לעיתים כעס". כשהיה בן 26 הוריו התגרשו. אביו ואמו מצאו בני זוג חדשים, אבל כל מי שביקר בבית החולים "שניידר" בשבת האחרונה, זכה לראות משפחה אוהבת ותומכת שהתחברה כדי לא להשאיר אף אחד לבד.
איזו משפחה הייתם?
"למרות שכבר לא הייתי צעיר כל כך, היה משהו באירוע הזה של הגירושים שהשפיע רבות על היחסים שלי עם אבא שלי. כעסתי. אבל אתה יודע, התחלתי תהליך עם עצמי שעם הכעס הזה אין הרבה מה לעשות, וצריך להתמודד איתו. ואז התרחש מה שהתרחש".
על רגע המפגש: "כשהתחבקנו, אוהד התחיל לבכות לרגע. צריך להכיר את אוהד. בגלל שהוא כל כך חכם ופיקח, הוא מאוד מודע לעצמו. ולראות אותו עצוב ככה פתאום, את הילד הזה, שתמיד הסתיר רגשות מהסביבה, זה הציף אותי"
ואז ההורים שלכם יצאו לדרך חדשה, ואוהד היה התוספת המשמחת למשפחה.
"אני אחראי במשפחה על פעילות הילדים", הוא צוחק, "כשההורים כבר היו מתעייפים מלבלות עם הילדים אחרי ארוחות משפחתיות, אני הייתי לוקח את הבנות שלי ואת אוהד, והיינו יוצאים לגינת שעשועים בכפר סבא. מחפשים חיות בגינה. אוהד, בגלל שהוא ילד שקולט הכל, היה שואב פנימה וקולט כל מה שנאמר. המפגשים המשפחתיים האלה בסופי שבוע הם משהו שאנחנו מתגעגעים אליו. וביום שישי הזה אנחנו מקווים שכל המשפחה המורחבת תיפגש לארוחת שישי בפעם הראשונה מאז מה שקרה".
איזה ילד הוא אוהד? אנחנו יודעים על אהבתו לקובייה ההונגרית. אבל מה עוד?
"אוהד אובחן כמחונן. זה אומר אהבה למתמטיקה ול'לגו טכניק'. לאחרונה הוא גם הקים בעצמו פודקאסט שנקרא 'משפט לילדים', שבו הוא מלמד ילדים על זכויות משפטיות שלהם בנושאים שקשורים לילדים. למדתי די הרבה מהפודקאסט הזה", הוא צוחק, "לאחרונה אבא שלי גם החל ללמד אותו ציור, והוא נכנס לזה כמו לכל דבר שהוא עושה, בצורה רצינית: הוא בקטע של טניס וכדורגל בכל הקשור לענייני ספורט. ובעיקר ילד מאוד בוגר לגילו, זה לא ילד שבוכה, גם ברגעים הכי קשים".
צפו בתיעוד: טייסי צה"ל עם אוהד מונדר במהלך השבתו ארצה // צילום: דובר צה"ל
מתי הבנת שאתה זה שצריך לקחת פה אחריות על כל מה שמתרחש, כבר בשבת?
"מהר מאוד. זה היה נראה טבעי לכולם, וגם לי. אבא עבר עם עצמו תהליך וראיתי איך אני הופך להיות אבא שלו. ישנו יחד לאורך התקופה ומצאתי את עצמי אומר לו 'תאכל', 'תשתה'. ככל שהתקופה נמשכה, ראיתי שהוא משתנה לנגד עיניי. זה חייב אותי לקחת אחריות עוד יותר. הבנתי שעכשיו המצב הוא שאני אבא שלו ויש סיכוי שככה זה יישאר".
לך יש משפחה משלך, איך הם עוברים את זה?
"הילדות שלי, בנות 15 ו־9, עזבו מייד איך שהכל התחיל לחברים שלנו בהולנד. היה לי ברור שאני רוצה להרחיק אותן מכל מה שמתרחש, גם ברמה האישית, ובכלל. הן התייחסו לזה כמו אל טיול, לקחו את זה כחוויה, וזה העניק לי שקט נפשי".
על אוהד: "הוא אובחן כמחונן. זה אומר אהבה למתמטיקה ול'לגו טכניק'. לאחרונה הוא הקים בעצמו פודקאסט שנקרא 'משפט לילדים', שבו הוא מלמד ילדים על הזכויות המשפטיות שלהם. האמת היא שלמדתי הרבה מהפודקאסט הזה"
לאורך כל הדרך, כשהופעת בתקשורת, שידרת ביטחון שאוהד יחזור, שאתה תחזיר אותו.
"הייתי אופטימי כל הזמן. ברגע שידעתי שהוא חי, אמרתי שאני עכשיו צריך להישאר מפוקס למרות העייפות והמשברים. בדיעבד, כשאני חושב על זה, האופטימיות הזאת לא היתה מבוססת על כלום. זה שאני הרגשתי אופטימי זה נחמד, אבל לא בטוח שהיה לזה כל הזמן קשר למציאות. הייתי רואה חדשות בסלון, ופתאום האנשים שדיברו עליהם בחדשות נכנסו והתיישבו לידי. כאילו אתה חושב שאתה לא חלק מהסיטואציה, כשלמעשה אלה החיים שלך".
היו רגעי משבר במהלך הדרך? רגעים שאמרת שאתה מרים ידיים?
"כשנסענו לניר עוז, לראות את הבית ולנסות להבין מה קרה שם. הכל עוד היה טרי. לקחתי איתי את המצלמה כי אני צלם חובב. עברתי ממקום למקום כדי לתעד, להרגיש את האדמה. ופתאום הבנתי שקורה לי משהו, שמה שמתרחש פה זה באמת יותר מדי. זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאני מאבד את זה. גם פיזית וגם נפשית".
על ימי השבי: "לא נגעו בהם, לא הרביצו להם. אבל הוא ראה דברים שילד בעולם הזה לא אמור לראות. הוא ראה בשעה שהוא מתחבא מתחת למיטתו, כיצד מנסים לרצוח את אימא שלו. הילד הזה, שלא נתקל בשום רוע בעולם עד עכשיו, פתאום חווה את הרוע האולטימטיבי"
החוויה הזאת משותפת לכל מי שחזרו אל התופת סמוך לאירועים, ועם זאת אתה לא נשברת, והחלטת להמשיך הלאה.
"האמת היא שהילדות שלי עמדו לחזור מהולנד, וחשבתי לעצמי שזה רעיון רע. שאני במצב הכי קשה שלי, ושהן יראו אותי ככה, ובנוסף יראו מקרוב גם מה מתרחש במדינה. אבל החזרה שלהן עשתה את הדבר הטוב ביותר שהיה יכול לקרות לי. החזרה שלהן מילאה אותי בכוח. הבנתי שקיבלתי תשובה משמעותית מאוד לגבי הזהות שלי, לגבי מי אני, והבנתי שאני קודם כל אבא. שאני הרבה דברים, אבל אני קודם כל רועי ואני אבא. בכלל, אני חושב שהאירוע הזה הזכיר לנו כמה המבנה הישראלי המשפחתי הוא אחד המסמנים של האירוע הזה, החשיבות של המשפחה בחברה".
אח גדול וקשר מיידי
אחרי שהוריו של רועי התגרשו, אביו פגש את קרן שהיתה בהיריון עם אוהד. הם הפכו למשפחה, ומבחינת רועי, הוא הפך מייד לאח הגדול של אוהד.
למרות הבדלי הגיל, הקשר ביניכם היה מיידי?
"כן, הוא חיבר אותי לילד שבי, זה שלא רוצה להתבגר. כמו שסיפרתי לך, יש לו את העולם המופנם שלו ואני הצלחתי לחדור אותו. היינו משחקים ומשתוללים. הייתי מדגדג אותו כדי שהוא יראה שהוא צוחק ושאפשר להצחיק אותו. זה גם מה שאני מקווה לעשות איתו בקרוב מאוד, אחרי שהדברים יירגעו".
על הקשר ביניהם: "אוהד חיבר אותי לילד שבי. יש לו את העולם המופנם שלו ואני הצלחתי לחדור אותו. היינו משחקים ומשתוללים. הייתי מדגדג אותו כדי שיראה שהוא צוחק ושאפשר להצחיק אותו. זה מה שאני מקווה לעשות איתו בקרוב"
יצא לכם לדבר מעט אחרי שהוא חזר. הוא בטח התגעגע אליך.
"אני יכול להגיד שלא נגעו בהם, לא הרביצו להם. אבל הוא ראה דברים שילד בעולם הזה לא אמור לראות. הוא ראה בשעה שהוא מתחבא מתחת למיטתו, כיצד מנסים לרצוח את אמא שלו. הם לא הצליחו לשרוף הכל, אז הם חטפו אותם. והוא בהמשך ראה וחווה הרבה מאוד מוות, וכל כך קשה לחשוב על זה. אתה יודע, כשהייתי נער, סיפרו לי שיש כזה דבר 'סרטי סנאף'. פחדתי לראות איך מתעללים במישהו ועוד נהנים מזה ומצלמים את זה. כנער זה הטריד אותי. וכשאני חושב על אוהד, הילד הזה שלא נתקל בשום רוע בעולם עד עכשיו, פתאום חווה את הרוע האולטימטיבי מול עיניו ולא בסרט, זה רודף אותי.
"אני אמנם חלק מהמשפחה, אבל עכשיו זה שלהם בבית שלהם, וברור לכולנו שקל זה לא הולך להיות. אבל אני מזכיר לעצמי שלמרות העצב הגדול, ברמה האישית הסוף שלנו הוא סוף טוב, גם אם זה לא באמת הסוף. עבר עלינו שבוע קשה מאוד, ואני שמח שאוהד מוגן מהתקשורת. אני רואה שיוצאים הרבה סיפורים שקשורים באוהד, אין לי מושג מאיפה הם מגיעים, אבל בלשון המעטה הם נשמעים לי מוזרים. אנחנו עכשיו רוצים לחזור לחיים הפרטיים שלנו".
מדברים רבות על הסיוע הנפשי שיצטרך המעגל הראשון. אבל יש גם אתכם, המשפחות שליוו ותמכו. אתה חושב שגם אתם צריכים עזרה אחרי מה שעברתם?
"עד עכשיו, כל מה שהתרחש ישב לי פה בחלק האחורי של הראש. דאגתי לעשות מה שצריך בשביל שזה יישב שם. אבל עכשיו אני יודע שאני אצטרך להתמודד עם הדברים, לטפל בהם. בא לי לעלות על האופנוע שלי ולטייל בתאילנד. זה בעיקר מה שבא לי, לחזור להיות הילד שתמיד הייתי".
בשבת האחרונה, אם יורשה לי לומר, בית החולים נראה כמו מסיבת השחרור הגדולה של אוהד.
"היינו אמורים לאכול סטייקים בשבת שבה הכל קרה. אחר כך אמרתי לאבא שלי שלא יזרוק את הסטייקים, כי נאכל אותם ביום ההולדת של אוהד. ואז הגיע יום ההולדת ואוהד לא שוחרר. אז אמרנו שברגע שהוא ישתחרר נעשה לו את מסיבת השחרור הכי גדולה שאנחנו יכולים, לא רק עם סטייקים. וכן, זה היה מאוד מציף מה שקרה בשבת האחרונה בבית החולים".
אי־ודאות עד הרגע האחרון
בבית החולים היו גם אמו של רועי ובן זוגה, שהתגייסו גם הם למאמץ. באחד הרגעים העצובים שהגיעו מבית החולים "שניידר" נשמעו רותי מונדר ובתה כשהן מבקשות לדעת מה גורל המשפחות שלהן. "אבא שם? אבא שם?", שאלה קרן בן משפחה בבכי. לאחר שבישר לה על כך שאביה חטוף, היא אמרה בהקלה: "אז הוא לא נרצח".
כיוון שהייתם הראשונים שחוו את השחרור, ספר קצת איך הדבר הזה בעצם מתרחש.
"לכל משפחה יש קצין נפגעים שמלווה מתחילת התהליך, אתה מקווה כמובן שיתנו לך חדשות טובות. בכל פעם שהיו חדשות רלוונטיות לגבי אוהד, אנחנו עודכנו. ביום רביעי יצרו קשר עם אבא שלי והודיעו לו שמשחררים את אוהד. יום חמישי היה יום של חוסר ודאות והמון מתח, למרות שהובהר לנו שהוא חוזר. ביום שישי הגיע קצין הנפגעים ואספו אותנו מהבית. אמרו לנו שאנחנו נפגוש את אוהד בבית החולים שניידר".
ועדיין היתה אי־ודאות באותם רגעים?
"כשהגענו לבית החולים נאמר לנו שהוא בדרך. נכנסנו פנימה דרך שרוול שהסתיר אותנו מהתקשורת, יחד עם עוד משפחות שקיבלו את ההודעה. בחדר חיכו לנו אנשי מקצוע: רפואיים, פסיכולוגיים, נציג של שירות הביטחון, והמשפחה המורחבת קיבלה חדר אחר לשהות בו, כי התחילו להגיע הרבה מאוד אנשים גם ממעגלים שניים ושלישיים. מכאן התעדכנו דרך הטלוויזיה וכלי התקשורת. ראינו שיש עיכוב, ואז עוד עיכוב. אבל אז דרך הטלוויזיה זיהינו את אוהד, והבנו שהוא באמת בדרך אלינו, כי לא היה ספק מהתמונות שזה הוא, זה נתן תחושת הקלה כמובן, אבל עדיין הוא לא היה אצלנו".
ועדיין - עד שהוא לא נוחת אתם לא מאמינים.
"אוהד הגיע במסוק השני, אחרי שבמסוק הראשון הוא לא היה. שמחנו לראות את המשפחות מקבלות את היקרים שלהן. ואז הבטתי לשמיים וראיתי מסוק יסעור מתחיל בנחיתה שלו, ומשם יצא אוהד. כשהוא יצא מהשרוול הוא רץ למשפחה שלו".
ואז הדלת נסגרת ומה קורה?
"האמת שלא סגרנו את הדלת. הנחו אותנו לא לשאול שאלות, אז חיבקנו אותו ואני אישית אמרתי לו 'התגעגענו אליך' ו'עכשיו אתה במקום בטוח'. מובן שביקשנו להיות לבד, וכל אנשי המקצוע הלכו לחדר אחר. איתנו נשארו רק חיילת ודובר צה"ל, שצילם את מה שמתרחש. ברגע המפגש עם אוהד חיבקנו אותו, שתקנו והרגשנו צורך לנשום איתו לרגע, לפני שהחדר התמלא שוב באנשים".
ספר קצת על מה שהתרחש אחרי שעזבתם את בית החולים.
"הכל היה מתוקתק. לכן העזיבה של בית החולים היתה קשה לכולם, ולאוהד בפרט, בגלל היחס שקיבלנו שם, והאופן שבו הוא נעטף. ובכלל, מכולם הרגשנו שאנחנו מקבלים את הטוב ביותר. הצבא עשה את העבודה שלו בצורה הטובה ביותר. הקצינים הכי טובים היו כל הזמן מולנו. התחושה היתה לא של 'הנה הבטחנו לך שנחזיר את אוהד והצלחנו', אלא של 'זה המעט שאנחנו יכולים לעשות אחרי כל מה שקרה, ואנחנו מנסים לתקן'".
כמו שהישראליות אמורה להיות...
"בדיוק, ואז אתה חושב לעצמך, אבל בגלל שהם לא עשו את העבודה שלהם, קרה בדיוק מה שקרה. חטפו את אוהד מהבית שלו, והתפקיד של כולם היה להגן עליו בבית שלו. ועכשיו הגופים הללו באים בעצם ועושים את מה שהם היו אמורים לעשות בזמן אמת. אתה שואל את עצמך - איך הגענו למצב כזה? מצד אחד, כל בית החולים שניידר אמר לי 'כל מה שאתם צריכים, אנחנו כאן'. ומצד שני, אם הכל היה עובד כמו שצריך, אני לא הייתי צריך להיות כאן. בדרך הביתה חשבתי לעצמי שהייתי שמח לוותר על כל החום והאהבה האדירים שקיבלנו בנסיבות הללו. אני לא שוכח למה בעצם אנחנו מקבלים את כל החום והאהבה האלה, אבל נשאלת השאלה איפה היתה הערבות הזאת בינינו לפני מה שקרה".
ויש לך תשובות לשאלה הזאת?
"אני חושב שהפילוג בינינו הוא זה שגרם לזה לקרות. שהאויבים שלנו ראו אותנו בחולשתנו, החליטו לנצל את שעת הכושר ובאו לרצוח אותנו. אני לא מדבר כאן פוליטיקה. זה לא מעניין אותי. אבל לא יכול להיות שהנבחרים שלנו לא יכלו לדאוג שאנחנו נישאר מאוחדים, והיו עסוקים בלפלג, בזמן שאנחנו ראינו וחווינו על בשרנו כמשפחה את האהבה, את האכפתיות, את העזרה של העם הזה שאין כמוהו בעולם.
"איך יכול להיות שרק לפני חודש וחצי היינו מפולגים כל כך? למי היה אינטרס שנהיה ככה? תסתכל, החרדים בעולמם, הערבים בעולמם. הם יודעים מי הם והזהות שלהם ברורה. לנו פתאום הזהות הלכה לאיבוד. הדור שלי ובטח הדור מתחתיי חשב שאנחנו אזרחי העולם הגדול, וכן, אנחנו אזרחי העולם הגדול, אבל אנחנו קודם כל ישראלים ויהודים, ועל זה השכנים שלנו באזור רוצים לרצוח אותנו".
אתה אומר את הדברים לא בזעם, אלא בעצב גדול. אין בך תחושת נקמה?
"אני הבנתי בסיפור האישי שלנו ובמה שקרה למדינה, מה ההבדל בינינו לבינם. אנחנו עושים הכל כדי לשמור על הילדים שלנו והזקנות והזקנים שלנו, והם שולחים מחבלים כדי לחטוף נשים, זקנים ובעיקר ילדים, כי הם יודעים שהבטן הרכה שלנו זה ילדים. הם רואים מה אנחנו עושים בשביל לשחרר את הילדים שלנו. הם רואים איך מדינה שלמה התגייסה לשחרר את אוהד. הם מתחבאים בבית חולים והחיילים שלנו עושים כל מאמץ לא לפגוע שם בחפים מפשע. אלו ההבדלים בינינו לבינם, ואם נפעל רק לשם נקמה זה יטשטש את ההבדלים.
על החזרה לחיים: "עד עכשיו כל מה שהתרחש ישב לי בחלק האחורי של הראש. אבל עכשיו אני יודע שאני אצטרך להתמודד עם הדברים, לטפל בהם. בא לי לעלות על האופנוע שלי ולטייל בתאילנד. זה בעיקר מה שבא לי, לחזור להיות הילד שתמיד הייתי"
"אני למדתי שלמרות שחינכו אותי וגידלו אותי שאם אנחנו נתייחס אליהם באותם ערכים שאנחנו גדלנו עליהם, הם יבינו - אבל עכשיו הבנו כולנו שאצלם האדמה קודמת לאנשים. אנחנו צריכים להפסיק לכפות עליהם את דעתנו וללמוד את הדעה שלהם. אם זה מה שהם מאמינים בו, אולי כדאי שנפסיק להגיד להם: 'לא, תאמינו במה שאני אומר לכם, כי זה מה שנכון'. יש בזה המון התנשאות של הצד שלנו גם כשהתעקשנו לחשוב שאם נכפה עליהם את מה שאנחנו רואים כנכון, הם יתיישרו כפי שאנחנו רוצים, אז הנה, בסוף הם לא התיישרו. כי אנחנו לא חולקים את אותם הערכים".
חזרה לחיים האמיתיים
עכשיו רועי מתחיל את המסע שלו, חוזר לרגע שבו חייו נעצרו ומחפש דרך להמשיך אותם. הוא מבקש שישימו לב גם למשפחות המשוחררים, ולמעגלים הנוספים. במקביל הוא מתכוון לשקם את העסק שלו ולהמשיך להיות חלק מהמטה של החטופים, עד שהאחרון יחזור הביתה.
במשך 49 יום היית עסוק רק בדבר אחד. המשפחות ואתה ביניהם, לא יכולים להתרכז בשום דבר אחר.
"יש לי עסק לאפקטים של גיטרה ("GREENHOUSE EFFECTS". לאתר: www.gheffects.com). הפכתי לבינלאומי בשנים האחרונות והעסק צבר תאוצה. וזה אחרי שבכלל הייתי פקיד בנק. לצערי הרב, העסק לא עבד בחודש האחרון, והפסדתי את 'בלאק פריידי', עכשיו לדעתי גם ירצו להזמין פחות מעסק ישראלי. אבל אני לוקח את הזמן ואחזור לזה. זה מצב לא קל, אבל לדאוג עכשיו לכסף, אחרי כל מה שעברנו? אמרתי כבר, גילינו סט ערכים חדש".
אתה עוד בקשר עם משפחות החטופים האחרים? היית מאוד פעיל בסיפור של אוהד, ורבים הסתכלו על הדרך שבה פעלת.
"אני מודה שבתקופה האחרונה, לפני השחרור, הייתי עסוק במאבק לשחרור אוהד, והייתי פחות קשוב וזמין למאבקים אחרים של המשפחות שהיו באותו מצב כמונו. אבל חשוב לי להגיד שאנחנו ממשיכים במאבק עד שאחרון החטופים יגיע הביתה. אני רוצה לעשות כל מה שאפשר. ואם יש משפחות שצריכות אותי לכל דבר שהוא, אני מוכן להגיע ולעזור. אתה יודע, קיבלנו מעובדת סוציאלית של המדינה, דף 'למשפחה של הילדים שחזרו מהשבי' או משהו כזה. ואתה מחזיק את זה ביד, מרגיש שייך ולא שייך, ואומר לעצמך שבטח אנחנו הראשונים שמקבלים את הדפים האלה, אני לא חושב שהיה פרוטוקול אצלנו או באיזושהי מדינה שעוסק בילדים חטופים בשדה הקרב. זה נראה לי הזוי, ייקח זמן להתאושש".
אתה מרגיש שהסיפור שלנו כישראלים נכתב מחדש בימים אלה?
"אחד הדברים שתמיד הסתכלנו על דור ההורים שלנו ומאוד בלטו שם, היה איך הם הצליחו לייצר לעצמם אתוס של ישראליות שהם היו מאוד גאים בה, והעריצו ישראלים אחרים שהיו חלק מהאתוס הזה. אנחנו קצת התרחקנו מהרעיון הזה, כי היינו בטוחים שאנחנו אינדיבידואלים, שאנחנו חלק מעולם גדול הרבה יותר מישראל. מה שקרה לי ולנו הראה לי שהגיע הזמן לייצר סיפורים ישראליים חדשים, שגם אנחנו נביט עליהם כמו דור ההורים ונדע את השמות של האנשים שאנחנו מעריכים, ואני חושב שהאתוסים הללו נוצרים בימים אלו ממש".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו