האיזון העדין: בין פטיש הפרטיות לסדן החברה

כבר שבועות ארוכים האוויר סביבנו סמיך מאדי מלחמה, מזוועות ומכאב. הטלטלה הכללית הפכה במהירות לתנועת התנדבות, מהיפות ומהעוצמתיות שנראו אי־פעם. זו אנרגיה שמאירה עוד יותר לנוכח החושך שאופף את גורמי הממשלה, אלו שמשימתם המקצועית אמורה לספק את צורכי החיילים, הפצועים והמפונים, ושמשתכרים היטב כדי למלא את התפקיד.

האצילות שמפגין הציבור בדבקות במנטרה "זה לא הזמן" מהדהדת כשמנסים להצביע על אי־ההגינות של המצב. אני לא אצילית במיוחד, כי לצד ההתנדבות אני מלאת תסכול וכעס כלפי אלו שממשיכים להפקיר אותנו. התסכול מתגבר כשמתחדד המאבק הפנימי בין הצרכים האישיים כאמא, כמפרנסת, כאישה שרוצה לשמור על הנפש ולהתנתק לרגעים מהסיפורים המצמררים - לבין הרצון לתרום ולסייע ככל האפשר.

בשבועות הראשונים הגבולות היטשטשו אצל רבים, גם אצלי, רובנו לא מצליחים לסרב לבקשות עזרה, גם אם זה בא על חשבון הבנות שצריכות אותי. הרי איך אפשר להתחשב בעצמנו כששפר עלינו מזלנו ולא איבדנו הכל? כשהילדים שלנו הם לא אלה שהתחבאו בארון או מתחת לשיח? כשלא אנחנו נאלצנו להעמיד פני מתים כדי להינצל? אף אחד לא הכין אותנו לערעור הבסיסי של תפיסת הכאב והסבל, לחזרתם של אירועים שאנחנו מכירים רק מסיפוריהם של שורדי שואה.

אני לא מכירה מישהו שלא עוסק בפעילות אלטרואיסטית בשבועות האחרונים, חלק גדול מהזמן על חשבון הרווחה האישית. כולנו מוציאים כסף מכיסנו האישי כדי לממן את התקומה ההכרחית.
אנשי תרבות מתנדבים ברכביהם ומשלמים על הדלק כדי להקל את שעותיהם הקשות של החיילים והחיילות. אנשים תורמים דירות, מוצרי חשמל, מזון, ביגוד, שעות עבודה. בקבוצות ההסברה שאני פעילה בהן אנשים תורמים שעות כדי להביס את הפרופגנדה המתוחכמת והנבזית של האויב. עוד ייכתבו ספרים ויצולמו סרטים על רוח ההתנדבות של יהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים, ישראלים, אמריקנים, אפילו קאובואים.

איך אפשר לישון?

בשבועיים וחצי הראשונים, ההתנדבות האינטנסיבית עזרה לי לא לחשוב ולא להרגיש. ובכל פעם שעצרתי לרגע, נכנעתי לבכי לא נשלט, ליבבות קולניות שלא ידעתי שקיימות בי. בהתחלה רצתי אל מחוץ לבית בכל גל בכי שהתפרץ, כדי לא לחשוף את הבנות למצב הזה, אבל אחרי כמה ימים כבר לא ניסיתי להסתיר את השבר. בשלב כלשהו ליאון ואחותי ביקשו ממני להתחיל להתחשב בעצמי.

זה לא קל, כי תחושת אשמה מטביעה כל רגע של הנאה, גם הקטנה ביותר. אשמה על שיש מים חמים במקלחת בזמן שאחרות ואחרים נמצאים בשבי יותר מ־40 יום ולילה. הלילות הכי קשים. אי אפשר להתכסות בשמיכה ולשכב על מזרן נוח ולסדר את הכרית בלי לשאול את עצמנו איפה ישנים הילדים והתינוקות שנחטפו. לכל ביס של אוכל טעים יש גם טעם לוואי חמוץ בגלל הרעב שהם חלילה חווים. פעולה פשוטה כמו לבחור חולצה מהארון גורמת לי להתבייש בפריבילגיה הזו. כנראה זו הסיבה שבגללה לא התאפרתי מאז 7 באוקטובר, למעט קצת סומק לכבוד הקלטה של סרטון הסברה. כי כל פעולה שאינה הישרדותית־בסיסית ממלאת אותי חוסר נוחות.

איך אפשר לישון ככה? איך אפשר למצוא מנוחה? הדחף להיות חלק מהמאמץ הקולקטיבי הוא לא רק למען האחר, הוא גם כדי לסלק ולו לרגע מקצת מהאשמה ומהבושה. כשהחלה המלחמה - דחיתי שוב ושוב את המפגש השבועי עם הפסיכולוגית, העיסוק העצמי בבעיות החיים היומיומיות הרגיש מנותק. תחושת האחריות הקולקטיבית היא מנוע התגייסות חזק מאין כמוהו, ויש כאלו שההקרבה שלהם היא פלאית על גבול הביונית: למשל, רואה החשבון שלי, גבר בשנות ה־40, אב לשלושה קטנטנים, ששירת שנים במילואים, התייצב בגבול הצפון ושכנע את היחידה לגייס אותו מחדש, או אנשים שעזבו חיים שלמים בחו"ל והתגייסו לצבא. אתוס הגבורה וההקרבה חקוק עמוק, וזה יפהפה, אבל בואו נדבר גם על המחיר: הוא עלול לטשטש את הגבולות של הצרכים הבסיסיים האישיים.

כי מהי גבורה? האם מי שלא ישן בלילה למען האחרים הוא גיבור יותר ממי שמקפיד להתנתק לפחות לשמונה שעות ביום? האם הורה שנוסע לקטיף עגבניות בעוטף הוא יותר גיבור מזה שבוחר להישאר עם ילדיו כי הם חרדים ועצובים? האם מי שעוזבת בצד את העסק שלה ומקדישה את כל־כולה להתנדבות היא גיבורה יותר ממי שמסרבת לחלק מהבקשות כדי להמשיך להתפרנס?

כשנפגשתי לבסוף, אחרי שלושה שבועות של הפסקה, עם הפסיכולוגית החכמה שלי, היא הסבירה לי שאחד הדברים הכי חשובים כרגע זה לא לשכוח לשמור על השומרים.

האיזון העדין בין ההירתמות הכללית לבין ההישרדות האישית לא קל לפיצוח ולא תמיד ברור. הצרכים מתנגשים, ולצערנו אין מכשיר מדידה אובייקטיבי שיצפצף ויתריע מתי חשוב לעצור, לנוח, להישאר בבית, במקום לצאת לעוד פרויקט חשוב ומעורר השראה.

אפשר לקרוא לזה "פטריוטיות חומלת", שמתחשבת גם ברווחה האישית. גם אם אנחנו לא הניצולים או מפונים או הורים לחיילים שנמצאים כרגע מעבר לקווי האויב, מותר לנו להתחשב בעצמנו. כפי שזה נראה, המשבר הזה יהיה ארוך, וחייבים לשמור כוחות כדי שלא נקרוס. זו לא השתמטות מהמחויבות המוסרית.

שקרים מנחמים

ביצירתו "האדם מחפש משמעות" התייחס ויקטור פרנקל לרעיון הבחירה שנמצאת בידינו במצב משברי וטען שאנחנו לא יכולים לשנות את המציאות, אבל יש לנו חופש פעולה בבחירת התגובה למצב נתון. התגובות האופייניות למשבר הן אחת משלוש: לפעול, לקפוא או לברוח. אני נהגתי עד כה לבחור תמיד בפעולה, לא לעצור, לא לקפוא ולא לברוח. זה מושרש בהוויה שלי, לא רק מתוך נדיבות או טוב לב אלא כאסטרטגיה להשיג שליטה כלשהי בתוך כאוס וחוסר הוודאות. לא להשאיר זמן לפחד ולעצב.

בימים האחרונים אני שומעת אנשים שיותר ויותר מנסים לשכנע אותי או את עצמם שהשגרה חזרה; חנויות ובתי קפה נפתחים, בתי הספר פועלים. אתמול חבר אמר שהילדים שלו חזרו לחיים נורמליים לגמרי, אבל סיפר בהמשך השיחה שבנו בן ה־12 מפחד לישון בחדרו ושבתו בת ה־15 מתעוררת כל שעתיים ובודקת שהבית נעול.

כולנו מספרים לעצמנו ולאחרים שקרים מנחמים כדי לשרוד. הנטייה האנושית היא להדחיק קושי, ולהמשיך. קשה להודות שמה שהיה אולי לא יהיה, שכנראה יהיה אחרת, אבל כדי שנמשיך לחיות מבלי להתנתק מהרגש אין מנוס מלקפוא לעיתים, לעצור, לברוח קצת. להודות שאנחנו גם חסרי אונים בחלק מהזמן. לא הכנו את הילדים להתמודדות עם אסון כזה, ולכן חשוב שהם יידעו שאנחנו המומים, שאנחנו מתגברים אבל הכל ממש לא רגיל. פעם חשבתי שמי שקופא או בורח הוא חלש. היום אני מבינה שגם המשך עשייה בלי לעצור הוא סוג של בריחה.

ההשתדלות שלי כרגע מתמקדת בשחרור התיוגים העצמיים. אני לא חייבת לבחור משבצת קבועה, עדיף לזרום בין רגעים של קיפאון ושיתוק לבין אחרים של בריחה וחיפוש מפלט לבין שעות ארוכות של עשייה ופעולה. והעיקר - לא להרגיש אשמה או בושה בגלל אחד מהמצבים האלו.