בין חברים: אחרי הטראומה הגדולה, קהילת נחל עוז זוכה שוב לבית חם במשמר העמק

בכניסה לקיבוץ משמר העמק מוצב עכשיו שלט מאולתר. "נחל עוז" כתוב בו בשחור ובצהוב, לצד חץ המפנה למגורי מאות החברים והתושבים שהתפנו בחטף מקיבוצם בליל השבת השחורה.

זה היה מראה קשה. עצוב. מאות חברי נחל עוז, אחד־אחד, ירדו בשתיקה מהאוטובוסים הרבים שהביאו אותם למשמר העמק ביום ראשון ב־5 לפנות בוקר. רבים מהם היו יחפים, אחרים עם כפכפים, חלקם עם פיג'מות. בקיבוץ המארח התארגנו מהר: פתחו את הכלבו המקומי ואת המחסנים והוציאו מה שצריך, מברשות ומשחות שיניים, מצעים ומגבות, טיטולים, בגדים ונעליים.

לפני שבוע הצביעו יותר מ־94% מחברי משמר העמק בעד הישארותה של קהילת נחל עוז למשך השנה הקרובה. מזכירת הקיבוץ, מיכל שמאי, אומרת שהיא לא זוכרת ערב כזה כבר שנים ארוכות. מסבירה שכל הערכים, כל מה שמסמל את הערבות ההדדית, הנתינה, רוחב הלב והמוסר היו שם. "הרגשתי גאווה גדולה", היא מספרת.

הקשר העז שבין הקיבוצים ידע כבר שלושה סבבי לחימה בעזה, וממשיך ביתר שאת במלחמה כעת. הנוהל ברור: כשבמשק הדרומי צריכים פינוי והתרעננות, במשק הצפוני מתארגנים בזריזות לקליטה. אבל הפעם זה שונה. שגית לילו, גם היא בתפקיד מזכירת משמר העמק, אומרת שכבר שעה בערך לאחר תחילת המתקפה הרצחנית של מחבלי חמאס, במשמר העמק ידעו שהם צריכים לפעול ומהר.

"היה ברור שהם באים אלינו, כולם", היא מבהירה, ושמאי שותפתה, שעדיין לא נרגעה מהבוקר שבו קלט משמר העמק את נחל עוז, מוסיפה: "הם ירדו מהאוטובוסים כמו פליטים שרואים בסוריה או באוקראינה. לא היה כדבר הזה במדינת ישראל. מהרגע הראשון הבנו שהפעם הסיפור שונה בתכלית. סיפור שדורש מענה פיזי, ובעיקר רגשי. אני בעצמי גם עובדת סוציאלית, וגייסנו מערך תמיכה שלם של פסיכולוגים ועובדים סוציאליים לתת מענה".

בפעם הראשונה בתולדותיו, נחל עוז, שמונה 450 איש, פונה מכל יושביו והוכרז כשטח צבאי סגור. הקיבוץ הקטן הזה, היאחזות הנח"ל הראשונה בישראל, שבבוקר השבת השחורה נלחמו בו חברי כיתת הכוננות לצד עשרה מסתערבים מול 100 מחבלים, ממוקם 800 מטרים בלבד מגבול עזה. 14 מאנשיו נרצחו, חמישה נחטפו ואחד נעדר. 350 חברים ותושבים הגיעו למשמר העמק.

"ניואנסים קטנים מהבית"

אחת מהמשפחות שהגיעו למשמר העמק, בהרכב חסר וכואב, היא משפחת עידן. הבת הבכורה, מעיין, נרצחה על ידי המחבלים שחדרו לביתם, והאב, צחי (49), נחטף לעזה.

עכשיו, בבית שקיבלו, האם גלי, הבנות שרון (15) ויעל (12) והבן הקטן שחר (10) מנסים לאסוף איכשהו את השברים, ונאחזים במה שגלי קובעת כ"ידיעה שצחי יחזור הביתה. אני לא מקווה שהוא יחזור, אני פשוט יודעת את זה. אין לי אפשרות מחשבתית אחרת".

המשפחה הגיעה למשמר העמק בלי כלום, פשוטו כמשמעו. "יצאתי מהבית עם נעלי אצבע, טייץ וטי־שירט, וכמוני גם הילדים", מספרת גלי. "שלפו אותנו מהבית, והגענו לפה לפנות בוקר ככה. לשמחתנו משמר העמק כבר ערוך לאירוח הזה, אם כי אני לא חושבת שזה קרה בכמויות האלה, שממש כמעט כל הקהילה של נחל עוז נמצאת כאן. אבל הם נותנים לנו מעטפת מדהימה מהרגע הראשון.

"חיכו לנו כאן עובדות סוציאליות של המועצה האזורית, וחברי הקיבוץ פשוט שאלו 'מה אתם צריכים?'. הכינו סטוקים של הכל - סבונים, תחתונים, פשוט הכל. זה היה מרגש עד דמעות. הדבר הראשון שעשיתי כשהגענו לכאן היה פשוט לבכות.

"גם עכשיו, יותר מחודש אחרי כן, הקהילה קשובה מאוד. השאלה הכי נשאלת כאן היא 'מה אתה צריך?'. יש כתובת לכל דבר, גם מהנהגת הקהילה של נחל עוז וגם מהמארחים במשמר העמק. למשל, הייתי צריכה מדביר בדירה שנכנסתי אליה, אז הזמנתי מדביר דרך אחראי הדירות של נחל עוז, שנמצא כאן ושעובד בתיאום עם אנשי משמר העמק. הכל עובד בסינרגיה.

גלי עידן: "תחשבו מה זה לקבל 350 איש לתוך הקהילה שלך, ועוד להחליט שזה לשנה קדימה. אנחנו לא באיזו שכונת הרחבה, אנחנו בתוך הקיבוץ והקהילה. השכנים הביאו לנו צמחים לתה, עציץ עם מספר טלפון, ארוחת ערב. הכל מאוד מחבק"

"מכיוון שמשמר העמק הוא הבית המקבל שלנו בזמנים כאלה, יש להם ניסיון והם יודעים מה הצרכים שלנו, יודעים להעניק לנו את המעטפת. תחשבו מה זה לקבל 350 איש לתוך הקהילה שלך, ועוד להחליט שזה לשנה קדימה. אנחנו לא באיזו שכונת הרחבה - אנחנו בתוך הקיבוץ והקהילה, מקבלים חיבוקים בשבילים. השכנים הביאו לנו צמחים לתה, עציץ עם מספר טלפון, ארוחת ערב. הכל מאוד מחבק. זה לא מובן מאליו בכלל.

"גם קהילת נחל עוז היא הקהילה הכי חזקה בעולם, אין דברים כאלה. אנחנו אמנם קיבוץ מופרט, אבל הקהילה מאוד שיתופית, ועם המון פעילויות תרבות והעשרה. כל התמיכה שאנחנו מקבלים, גם מאנשי משמר העמק וגם מקהילת נחל עוז, זה באמת אור בתוך החושך".

גלי היא אישה עוצמתית, מרשימה. את התחושות האישיות היא מתארת כ"רכבת הרים רגשית".
"מעיין, הבת הבכורה שלנו, היתה בת 18 וארבעה ימים ביום הירצחה. היו עדיין בלונים בבית ממסיבת יום ההולדת שלה. יש לנו מסורת במשפחה שבה אני כותבת לכל ילד ברכה על בריסטול גדול, וגם הבריסטול הזה היה עדיין תלוי על הדלת.

"הרגשות נעים בין אבל שאתה לא יכול ממש להתאבל, פוסט־טראומה, דאגה עצומה והמון מלחמה. אני במלחמה להציל את צחי, אני חיילת בחילו, לגמרי. אני עושה את זה ממשמר העמק. אחותו נועם ואמא שלו דבורה'לה נמצאות המון במטה לשחרור החטופים, ודבורה'לה גם נסעה עכשיו עם שר החוץ לארה"ב. משפחת עידן הקסומה והמדהימה, שהיא רשת הביטחון שלנו, ביחד עם המשפחה שלי, פרוסות על כל המערך. אני לא יכולה להיות בכל המקומות בו בזמן וגם לטפל בילדים. אני לא חזקה, אתפרק כשאוכל, אבל עכשיו אני אסופה.

"אני פורקת כמו סיר לחץ, כלומר משחררת שחרורים קטנים. בהלוויה של מעיין הצלחתי לפרוק קצת, לכאוב, אבל אין לי באמת זמן לזה. מנגד, אי אפשר לכמת או לווסת את הכאב, הוא פשוט בא. הילדים נורא מודאגים מזה שאני בוכה. בכל פעם שאני מתראיינת אני עצובה ובוכה, אז הם אומרים לי 'אנחנו לא רוצים שתתראייני יותר'. אני אומרת להם שהעצב קיים, אין מה לעשות, ושאני עצובה שמעיין לא תהיה פה לעולם, למרות שהיא איתנו בנשמה, ושאני עצובה שאבא בשבי.

"כרגע אני מחזיקה את המשפחה ביחד, בעיקר דרך השגרה. ניואנסים קטנים מהבית, כמו התפנקות במיטה עם הילדים לפני שהם הולכים לישון. הם צריכים אותי קרוב, אז אנחנו ישנים יחד, וברגעים שלפני אנחנו מדברים. בעצם אנחנו לא באמת ישנים, אלא מתמוטטים לשינה. מושכים עד הקצה, עד שהעיניים נעצמות".

יש לך חלומות?

"לאחרונה התחלתי לחלום, אבל הבלהות הן כשאני פותחת את העיניים. אני רואה את מעיין מפרפרת את נשימותיה האחרונות, ואת צחי עם הראש בין הידיים, ושומעת את הקולות. אלה רגעים שבהם אני עדיין נמצאת, והם כמו 'פאסט פורוורד' של מה שקרה. ואז אני לוקחת נשימה, מכינה לעצמי קפה ומתחילה את היום".

ומחשבות על העתיד הרחוק יותר, לחזור לנחל עוז?

"אני לא חושבת על זה בכלל כרגע, זה לא על הפרק מבחינתי. צחי לא פה, נחשוב על זה כשהוא יחזור. אני אשמח מאוד על כל חטוף שיחזור, כמו ששמחתי על החטופות שכבר חזרו. אלה היו גיצים של אור בתוך החושך, אבל הדרישה שלנו היא אחת - להחזיר את כולם. תמונת ניצחון לא תהיה אם יחזרו רק חלק מהחטופים, למשל רק נשים או ילדים. היא תהיה רק כשכולם יחזרו".

תוך כדי שגלי מדברת נכנסת לחדר הבת יעל. היא מתרפקת על אמה, מקשיבה לדבריה ומוסיפה קביעה חד־משמעית: "בלי אבא אנחנו לא חוזרים לנחל עוז. אני רוצה להגיד לו שאם הוא לא בא - אני פורצת לעזה ויורה על כולם עם אר.פי.ג'י.

"הביאו לנו גם בגדים שלו מהבית, כי הוא צריך לחזור, וגם את הבושם שלו. אנחנו שמים אותו על בובה והולכים לישון איתה, כדי להריח אותו".

יש לך סדר יום מסודר כאן במשמר העמק?

"יש כל מיני פעילויות, והיום היה היום הראשון שלנו בבית הספר החדש ביישוב אליקים. סגרו לנו שם מתחם רק לנחל עוז, ואנחנו לומדים כיתות ד'-ו' ביחד. אני בכיתה ו'. גם הכרתי פה ילדה ממשמר העמק שהפכה לחברה שלי, וגם אנה זק היתה כאן, אבל פספסתי אותה. אין לי בעיה לפגוש אותה אם היא תבוא שוב, אבל אם זה אותה או את אבא - אז אין שאלה, רק את אבא".

יעל, בתה של גלי: "בלי אבא אנחנו לא חוזרים לנחל עוז. אני רוצה להגיד לו שאם הוא לא בא - אני פורצת לעזה ויורה על כולם עם אר.פי.ג'י. הביאו לנו בגדים שלו מהבית, וגם את הבושם שלו. אנחנו שמים אותו על בובה והולכים לישון איתה, כדי להריח אותו"

"בואו, זה המשרד שלכם"

זו שעת צהריים. גשם דק מטפטף. ליד המגורים שהוקצו לתושבי נחל עוז אנחנו פוגשים את דני רחמים (69), אחד מסמלי המשק. כבר 50 שנה הוא בנחל עוז. הוא הגיע מחדרה בגרעין נח"ל ומאז לא ידע יום בלי השדות, הגידולים, ההשקיה, לא עזב מעולם את השבילים, את האדמה. הקים משפחה לתפארת. שניים מילדיו נותרו במשק, ילדה נוספת עברה לנתיבות, "כי היא פוסט־טראומטית מכל מה שעברנו בקיבוץ".

בסבבים הקודמים, כשאמרו לו שכדאי לו להתפנות, הוא אמר לכולם שהוא לא זז מהמשק. בצוק איתן התפוצצה בשדה כמה מטרים לידו פצצת מרגמה כשהוא, "המשוגע", הלך עם חבר לתקן צינור קרוע. בנס הוא ניצל. עכשיו דני הוא איש עצוב. הלב שלו מרוסק.

"קשה לי", נשנק האיש המחוספס הזה, "אני לא מעכל את גודל הטרגדיה. זו פעם ראשונה מאז ומעולם שאני עוזב את נחל עוז. אני יודע גם שיהיו אנשים שלא יחזרו, ואני לא יכול לשפוט אותם. בצוק איתן חווינו טרגדיה גדולה. איבדנו את דניאל טרגרמן בן ה־4, שנהרג בביתו מפגיעת פצצת מרגמה. אז עזבו אותנו 17 משפחות, אבל מאז הגיעו אלינו כבר 40 חדשות. מחבקים אותנו כאן, אבל אני רוצה כבר הביתה, לחזור לאדמה שלי, לדשאים, לנופים, לגידולים החקלאיים".

מה עברתם בשבת השחורה?

"אשתי ואני הסתגרנו בממ"ד, ושמענו את היריות ואת הפיצוצים. חברה טובה מאוד שלנו נרצחה בבית קרוב. מי שלא היה באירוע כזה לא יודע מה זה פחד מוות אמיתי. כשהגיעו אלינו החיילים הסתכלנו זה על זו, ואשתי שאלה 'נשארים, נכון?'. עניתי לה 'ברור', אבל אז יצאה הודעה שהפעם זה לא לבחירתנו".

בדבריו ובפניו של דני אי אפשר לא לראות את השבר הגדול. "בגדו בנו, הפקירו אותנו", הוא מתרעם. "כל הקונספציה קרסה עלינו. מכרו לנו סיפורים שהאמצעים הטכנולוגיים ישמרו עלינו. בנו לנו גדר במיליארדים ליד הבית, אבל הוציאו את החיילים מהקיבוץ ולקחו מכיתת הכוננות את הנשקים. אפילו אני, שכבר שנים מדריך מבקרים שמגיעים אלינו, תמיד לקחתי אותם לתצפית על עזה, וכשהם שאלו 'איפה החיילים?' עניתי להם שלא צריך, שיש עכשיו הגנות אחרות, פתרונות טכנולוגיים, חומה תת־קרקעית בעומק של עשרות מטרים... בשורה התחתונה - נותרנו לבד, ואני מרגיש מרומה.

"בשואה לא היתה מדינה, לא היה מי שיגן על העם היהודי, אבל כאן, במדינה שלנו, ביום אחד הכל חרב.

"עכשיו עדיין קשה לי לחשוב מה יהיה על נחל עוז. אני יודע שאחזור הביתה, וגם הבן שלי, שריונר שקיבל הודעה שהוא מגויס למילואים כבר בשבת, כשהיה עם משפחתו בממ"ד, מצהיר שהוא חוזר עם אשתו ושלושת ילדיו, וזה מרשים אותי.

"למזלנו, משמר העמק פשוט הכניס אותנו אליו הביתה כאילו היינו בניו ובנותיו. רציתם משהו אופטימי? אז החיבור הזה בין הקיבוצים תומך, מסייע, מציל ומרגש אותנו עד בלי גבול".

ליד מגורי נחל עוז אנחנו פוגשים את טום אורן־דננברג. זו כבר הפעם הרביעית שהוא כאן, ביחד עם אשתו ובתם הקטנה. "היינו פה בשומר החומות, בעלות השחר, במגן וחץ וכעת, אבל הפעם הזאת שונה מאוד מקודמותיה. היו לנו בדיוק חמש דקות להתארגן כשהחיילים חילצו אותנו מהבית, עם כפכפים ובגדים ששמנו על עצמנו במהירות, וזאת מלחמה ארוכה.

"אני לא יכול למצוא מילים לתאר איך אנשי משמר העמק קיבלו אותנו. יש לנו כבר חברים טובים שאנחנו מתארחים אצלם בבתים. יש לנו עסק, סטודיו בוטיק למיתוג, לעיצוב גרפי, לבניית אתרים ולניהול מדיה, והתחברנו עם שתי נשים מקסימות, אורית וטוני, שיש להן סטודיו לגרפיקה. הן פשוט אמרו לנו 'בואו, זה המשרד שלכם'".

אתה חושב שתוכלו לחזור לנחל עוז?

"אנחנו רוצים, זה הבית שלנו. מנגד, הילדה כבר הודיעה שכשנחזור היא לא תסתובב יותר לבד בשבילי המשק, רק איתנו. אמרנו לה שדבר כזה לא יקרה. נוכל לחזור רק אם קברניטי המדינה יבינו שאנחנו חייבים ביטחון, ביטחון ועוד פעם ביטחון".

במגרש הטניס המקומי מפליאים בחבטות ובהגשות גיל לין, חבר משמר העמק ומנכ"ל איגוד התעשייה הקיבוצית, וניקיטה סומרוב, חבר נחל עוז. גיל, שמשקיע ממרצו למען מפוני נחל עוז, אומר שניקיטה הפך לחבר שנכנס לליבו וללב משפחתו.

"התחלנו לשוחח, וניקיטה סיפר לי שהוא עובד בדפוס של קיבוץ בארי, אבל המחשב שלו שם ואין לו אפשרות לעבוד", מספר גיל. "החלטתי שאני חייב לעזור לו, ואחרי כמה ימים, כשהייתי בסיור עם שר הכלכלה בדפוס של בארי, ביררתי איפה המחשב והבאתי אותו למשמר העמק. מקרה אחר קרה לי עם משפחה מקסימה, שראיתי שמשהו מציק לה. הם סיפרו שאין להם נעליים והם לא יכולים ללכת לחדר הכושר. מייד דאגנו להם. אין דבר שנותר ללא מענה".

"מבצע לוגיסטי מורכב"

משמר העמק, שבו חיים כ־1,100 חברים ותושבים, הוא אחד מהקיבוצים החזקים והעשירים בישראל. הקיבוץ, שיציין בקרוב 102 שנים להיווסדו, נותר שיתופי, והוא נחשב אחד מסמלי התנועה הקיבוצית.

כעת, כשהוא מאמץ את נחל עוז, גם מזכירות משמר העמק מחולקת לשניים. המזכירה שגית לילו מספרת שהיה צורך לפנות לא מעט מבנים כדי לקיים מסגרות חינוכיות וגנים לילדי נחל עוז, שהיתה פנייה לכל הצעירים לחזור להוריהם ולפנות בתים למפונים, ושמערכות החינוך באזור קלטו את תלמידי נחל עוז, ואף סידרו עבורם כיתות נפרדות.

המזכירה השותפה, מיכל שמאי, מוסיפה שמאמץ גדול מתבצע גם במענה לצורך הרגשי־טיפולי. "יש לנו קבוצה גדולה של פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ומטפלים שונים", היא אומרת. "גילינו שעם כל הטראומה, קהילת נחל עוז מאוד חזקה".

המדינה מסייעת? קיבלתם תמיכה כספית?

"עוד לא", משיבה שגית. "אמרו לנו 'תגידו מה אתם צריכים', ובזה זה הסתיים. קראתי פוסט שנכתב בו 'הממשלה לא נמצאת, ניתן לפנות לעם'. אנחנו מרגישים את זה. אנשים טובים, חברות וארגונים הושיטו יד. מהממשלה אין לי ציפיות, אז אני לא מתרגזת".

שמאי: "שגית לא מתרגזת, אני זועמת. הממשלה לא עוזרת גם עכשיו לאנשים שעברו את הטבח. אבל הזעם הזה עוזר לי גם לתפקד ולעזור ככל יכולתי לאנשי נחל עוז, ולמאות מפונים, גם מהצפון, שהגיעו אלינו".

דורון הראל, מנהל הכספים של הקיבוץ, יודע לספר שמאז תחילת המלחמה הוציא משמר העמק 5 מיליון שקלים על אירוח של 350 מפוני נחל עוז, ועוד כ־100 מפונים מקריית שמונה ומהצפון. "זה מבצע לוגיסטי וכספי מורכב", הוא אומר, "ועד היום לא ראינו שקל מהמדינה. מזיזים אותנו מפה לשם. נפגשנו עם משרדי האוצר, הפנים, התיירות, אבל שום דבר לא קורה".

מיכל מגן, מנהלת הקהילה של נחל עוז, שומעת את הדברים בהתרגשות: "מנהלת הקהילה השותפה שלנו, שיבולת שופט, שמסייעת גם כעת בפעילות, ביקשה לסיים את תפקידה ב־10 באוקטובר", היא מספרת. "אני וחבר נוסף, ברי מאירוביץ', הצענו את עצמנו לניהול משותף, והיינו אמורים להיבחר ולהתחיל חפיפה.

"נכנסנו לתפקיד בתקופה מאתגרת. נחל עוז של לפני 7 באוקטובר ואחריו לא יהיה אותו הדבר. אנחנו עדיין באבל עמוק על החברים והילדים שנרצחו, לצד הדאגה הגדולה לגורל החטופים שלנו ולכלל החטופים, שנוכחת איתנו בכל פינה.

"הגענו למשמר העמק, ומהרגע הראשון קיבלנו תחושה של בית. אפילו על המזכירות שלהם השתלטנו, כולל הקפה והעוגיות. עם כל ההתמודדות המאתגרת שלנו כקהילה, זכינו לחיבוק ענק וגם לתמיכה מרגשת מכל הארץ, מאנשים טובים, מבני משק שעזבו, מארגונים ומחברות שהתגייסו ופשוט דאגו לנו לכל.

"חשוב לי להגיד עוד משהו: בשנה האחרונה הקיבוצים עברו הרבה הדרה. קטלגו אותנו, אמרו שאנחנו פריבילגים. למה? אנחנו, שגרים 800 מטר מעזה, פריבילגים?

"קהילת נחל עוז ידעה להתאושש מאסונות, ואני מאמינה שגם הפעם נגיע מחוזקים לבית הקבוע שלנו, אבל נצטרך הרבה עזרה מהמדינה. גם ערבות ביטחונית ושקט בנגב המערבי וגם תקציבים כדי שנוכל לקום מחדש כקהילה משגשגת".

אתם רואים את עצמכם נשארים כאן, במשמר העמק, עוד שנה?

"אנחנו עוד לא יודעים, אבל את האהבה שאנחנו מקבלים כאן אי אפשר לתאר במילים. זה מרגש אותנו כקהילה עד מאוד, ואנחנו אסירי תודה".