תמונה שבורה: "האמנות בעוטף אולי נשרפה, אבל היא תחיה לעולם"

האמנות היתה מפעל חייהם. הגלריות שלהם במשקי העוטף היו גאוותם, וגאוות הנגב כולו. פאר תרבות ורוח ישראליות. אלפי אמנים מכל הארץ הציגו שם פסלים, צילומים, ציורים, אנימציה ויצירות מחימר ומקרמיקה.

ב־7 באוקטובר הכל חרב, נעצר, הושחת. "גלריה בארי", שסופי היתה אחת ממנהלותיה, הוצתה כליל בשבת השחורה. חיים מניר עוז נחטף לעזה, ועדיין לא ברור מה עלה בגורל "הבית הלבן", גלריית הקיבוץ שהיתה נשמת אפו. וגם דלתות "הגלריה של שוש" בכפר עזה נפרצו, ובנס נפגע רק חלק קטן מהעבודות שלה שהוצגו שם.

עשרות שנים של אמנות תוססת, תערוכות מגוונות ושיח תרבותי ער, בהשתתפות אלפי שוחרי תרבות שבאו לשאוף רוח ויצירה - ירדו לטמיון במתקפה הרצחנית. הושתקו באבחה אחת והותירו כאב עצום בלב.

אבל כעת הם בטוחים שהאמנות תקום מחדש מתוך האפר והשכול. "במקום שבו יש אפילו אדם אחד, במקום שנשארת בו רוח האדם - תמיד תהיה אמנות", אומרת סופי. "אפשר לשבור, להחריב ולהשחית משכן של תרבות ואמנות, אבל אי אפשר להמית את רוח האמן. אחרי הכאב והעצב הגדולים - נאסוף את השברים ונקום מחדש. איש לא יצליח להרוס לנו את פרץ היצירה".

סופי ברזון מקאי: "אני חולמת שנקים את מוזיאון בארי במועצה אזורית אשכול. מוזיאון שיציג תערוכות מכל סוג. חלקו יוקדש לאמנות, וחלקו האחר ינציח את הנרצחים. אני מקווה שלצד המוזיאון גם נחַיה את הגלריה"

"חשבתי שאני נפרדת מהחיים"

יומיים אחרי התופת בבארי, סופי ברזון מקאי (39), אמנית חזותית ואוצרת, קיבלה צילום שמבחינתה היה קשה מאוד לצפייה, לצד שאר המראות המחרידים שידע הקיבוץ בבוקר המתקפה. הנוף שתועד בצילום היה כמעט ריק: עץ שרוף, חניה קטנה, שמשייה לבנה ברקע. אבל ניכרו בו השרידים המפויחים של "גלריה בארי".

"כשראיתי את זה קיבלתי חץ ישר ללב", מספרת סופי, שמנהלת את הגלריה לצד האמנית, הציירת והאוצרת ד"ר זיוה ילין, אשתו של חיים ילין. "לא הפסקתי לבכות. הייתי בשברון לב קשה. לא עלה בדעתי שהרוצחים המתועבים ישרפו גם את הגלריה שלנו. אבל אחרי שנרגעתי, חשבתי לעצמי: הגלריה נשרפה, אבל האמנות תחיה לעולם".

כשהיא מדברת על שכיית החמדה שאבדה כליל בלהבות, קולה נשבר. "לצד כל הכאב העצום על בארי, על החברים שלנו שהיו ואינם עוד, נוסף גם הכאב על מפעל החיים של זיוה ושלי. מקום של תרבות, אהבה וכל כך הרבה חיים. מקום של שיח, של חזות, של רוח".

סופי נחשבת צלמת מחוננת, ובעבודותיה היא מרבה לשלב בין דימויים ליצירת קולאז'ים ויזואליים ייחודיים. אביה ישי הוא בן הקיבוץ, ואמה ג'ודי ז"ל הגיעה כמתנדבת מאנגליה. אחרי שסופי נולדה, המשפחה עזבה ללונדון. כשמלאו לה 7 היא חזרה עם הוריה לישראל, והמשפחה השתקעה מחדש בבארי.

סופי: "אפשר לשבור, להחריב ולהשחית משכן של תרבות ואמנות - אבל אי אפשר להמית את רוח האמן. אחרי הכאב והעצב הגדולים, נאסוף את השברים ונקום מחדש. איש לא יצליח להרוס לנו את פרץ היצירה"

היא למדה צילום בקמרה אובסקורה, ולפני 13 שנים הציגה את יצירותיה בגלריה בקיבוץ. החיבור עם זיוה ילין, שמנהלת את הגלריה כבר 30 שנה, היה מהיר ועז. סופי הצטרפה לניהול הגלריה, והשתיים הפכו את המקום למבוקש מאוד בקרב אמני העוטף והנגב כולו, וכן בין אמנים מרחבי הארץ.

סופי מספרת שיותר מ־400 תערוכות שונות ומגוונות הוצגו בחדר האוכל הישן של הקיבוץ, מבנה עץ יפהפה שנועד לשימור ושהוסב לגלריה יפה עם חללי עומק גדולים.

במתכונתה הראשונה מוקמה הגלריה בחדר קטן מתחת לחדר האוכל, במסגרת חגיגות 40 השנה לייסוד בארי, ב־1946. את הגלריה הקימה אורית סבירסקי ז"ל, שנרצחה במתקפת המחבלים המזעזעת.

הגלריה נהגה לארח כעשר תערוכות בשנה, ובמהלך העשורים הוצגו בה תערוכות צילום, פיסול, ציור, וידאו ארט, אנימציה ועוד. התערוכה האחרונה שהוצגה היתה "צל של ציפור חולפת", מעבודות הצלמת אסנת בן דב. לדאבון הלב, הצילומים נשרפו כולם - עם מבנה הגלריה. סופי אומרת שאולי יש נחמה קטנה בעובדה שמדובר בתערוכת צילום, ולכן היא תשוחזר ותוצג במוזיאון ינקו דאדא שבעין הוד.

מאז השבת השחורה סופי לא יודעת מנוח. בלילות היא לוקחת חצי כדור, כדבריה, כדי לישון מעט. מספרת על התקפי חרדה ועל בכי בכל ערב, ושרק בימים האחרונים החלה לזהות מעט הקלה.

"ב־7 באוקטובר הייתי בממ"ד עם שלושת ילדיי, אנה (12), תומאס (9) ודניקה (3), ועם בן זוגי טל. בתוך הבית שלנו, בשכונת העיגול שבמרכז הקיבוץ, הסתובבו מחבלים. במשך שעות הם ירו על קיר הממ"ד שלנו, על קירות הבית, ואנחנו נשכבנו, מחובקים וצפופים, בתוך הממ"ד הקטן.

"שמענו אותם כל הזמן, גם על המדשאות שלידנו. שעות ארוכות עמדתי ליד דלת הממ"ד מבפנים, עם סכין. טל החזיק בידית, כדי שמהעבר השני לא יוכלו לפתוח. שמענו רחשים, הם כל הזמן ניסו לפרוץ את הממ"ד.

"חשבתי שאני נפרדת מהחיים, שאני הולכת למות. ניסיתי להפעיל את כל העולם, אפילו התראיינתי לתקשורת באמצע התופת וזעקתי לעזרה. התרחש אצלנו טבח, היתה הפקרות, ואיש לא בא להציל אותנו שעות ארוכות. זה היה מזעזע. אימה אמיתית. המחדל הגדול בתולדות המדינה. אני בדעה שכולם למעלה צריכים ללכת הביתה, לעמוד לדין על מה שעברנו.

"כל הזמן לחשנו לילדים שישמרו על שקט. הם היו גיבורים. אבל מה עושים עם פעוטה בת 3? הרי עוד רגע היא תצרח מרוב רעב וצמא. ברגע נדיר של הפוגה ושקט, כשהמחבלים יצאו לרגע, חמקתי מהממ"ד והתגנבתי אל המקרר במטבח. לקחתי בקבוק מים, קורנפלקס ותמרים, וכשחזרתי לממ"ד הם נגמרו מהר".

בחצות היא חולצה סוף־סוף עם משפחתה. "קרה לנו נס", היא אומרת, אבל מודה מייד שנתקפה באשמת הניצוֹל. "השכנים והחברים הטובים שלנו נרצחו או נחטפו, משפחות שלמות נהרסו - והמשפחה שלי יצאה ללא פגע. אני בחיים, אבל כל כך הרבה אחרים לא. להם קרה הנורא מכל", קולה נשבר. שוב.

"התנשמת היא אלטר־אגו"

מאז חולצו מהקיבוץ, סופי ובני משפחתה שוהים במלון בים המלח. היא עדיין עצובה, מתקשה מאוד להתאושש. עיניה טרוטות.

ליצירה האמנותית היא טרם חזרה. את הצילום האחרון שלה, מתוך סדרה שנקראת "הקן", היא צילמה בסלון ביתה כשבוע לפני השבת ההיא. "התנשמת הלבנה שיצרתי, הקולאז', היא אלטר־אגו של עצמי. כבר שנים בעלי החיים נמצאים בעבודות שלי. לא הספקתי להשלים את הסדרה שעליה עבדתי. אני מרגישה כאב עמוק שכמותו לא הכרתי, ואני כותבת עכשיו הרבה. תמיד התעסקתי גם בטקסטים, בקריאה, בספרות, בשירה.

"אני מאוד עסוקה, ביחד עם זיוה, להקים עכשיו את הגלריה מחדש. אני לא יודעת עדיין איפה ומתי, אבל אני בטוחה שהיא תקום. אני חולמת שנקים את מוזיאון בארי במועצה אזורית אשכול, שיציג תערוכות מכל סוג של יצירה. חלקו יוקדש לאמנות, וחלקו האחר ינציח את הנרצחים. אולי נקים גם את המוזיאון וגם את הגלריה".

סופי מספרת על התגייסות מדהימה של גופים רבים שנרתמו לסייע להחיות מחדש את האמנות והגלריות בעוטף ובבארי. "אנחנו מאוד עסוקות בגיוסי כספים, בחיבורים שונים. יש לנו עזרה ממשרד התרבות, מעיריית תל אביב ומאיגוד האמנים, ואנחנו במאמץ משולב לפתוח את הגלריה במיקום בתל אביב. עוטפים אותנו גם מוזיאונים, אנשי מקצוע ותורמים מחו"ל. מקצים לנו חללים גדולים לטובת תערוכות נוספות שעמדנו להציג. ההירתמות הזו מרגשת אותי מאוד, ואנחנו באמת עמלים למצוא לעצמנו פתרון זמני, לפחות לשנה הקרובה".

ילדיה כבר שואלים שאלות. יש מי שרוצה לחזור הביתה, האחרים מביעים חשש גדול לשוב לבארי. סופי יודעת שכולם חוו טראומה, כמוה, ומשתדלת להיות לצידם ולחבק כמה שרק אפשר. "הימים לא קלים, ועם זאת, אני לא מאבדת תקווה. מבחינתי, צריך לקרות עכשיו משהו דרמטי מאוד בעזה. צריך לחסל אותם - עד למחבל האחרון. חייבים לתת לתושבי הנגב המערבי ביטחון אמיתי. מה שהיה לא יכול להיות יותר.

"רק כך נוכל לשוב הביתה, לבארי, ורק כך האמנות תפרח שם שוב, איפה שיש חיים. אני יודעת שזה חייב לקרות. הבית שהיה שלי מנותץ, אבל הוא עומד במצב טוב יחסית לבתים שהפכו לאבנים או לשלד שרוף. זה כבר לא הבית שלי. זו קליפה ריקה. הבית שלי נמצא בתוכי, איתי. זרעים של עתיד שממתינים לנבוט. להתראות, נגב אהוב שלי. עוד ניפגש".

פסל אחד נותר שלם

גורלה של גלריית "הבית הלבן" בניר עוז עדיין לא ידוע. גלריה רחבת ידיים שהוקמה בשטח שבין הקיבוץ לקיבוץ נירים השכן, על חורבות בית ישן. מקום יפה שאירח תערוכות רבות לאורך השנה כולה, ושהתפרסם כבית לאמנים מכל הארץ. מפעל חייו של חיים פרי (79), שנחטף על ידי מחבלי חמאס מביתו שבניר עוז.

נכון לכתיבת שורות אלו, לא ידוע מה עלה בגורלו של חיים. פיסת המידע האחרונה לגביו הגיעה בשבוע שעבר, ביום שחרור החטופות נורית קופר ויוכבד ליפשיץ, כשהאחרונה העידה שראתה אותו חי בשבי. ילדיו, שנעים בין המטה לשחרור החטופים לבין הטיפול באמם, שניצלה מהתופת, אוספים רסיסי מידע על החטופים. הגלריה עצמה נותרה מאחור.

"זה היה מפעל החיים של אבא שלי, בתקווה גדולה שכשהוא ישוב - הוא ישוב גם לעסוק בזה", מספרת בתו, עפרי פרי. "המקום הזה הוא אהבתו האמיתית. זה היה מבנה ישן שלפני כ־20 שנה אבי שיפץ והפך אותו למעוז של אמנות".

חיים הגיע לניר עוז עם גרעין צבר בשנות ה־60, ומאז לא עזב. הוא עבד כמסגר במוסך הקיבוץ, אבל עפרי מספרת על אמן שאהב לעסוק בתחומים מגוונים. הוא למד ולימד קולנוע במכללת ספיר, ולאורך השנים התחיל לפסל בעצמו, בעיקר בריתוך ברזל ובעץ. לצד "הבית הלבן", פרי טיפוחיו, הוקם גן פסלים רחב. מקדש של אמנות, שבחורף הוא מוקף תמיד באודם פריחת כלניות, מקור משיכה לאוהבי טבע ואמנות גם יחד.

"המטרה של אבא שלי היתה ש'הבית הלבן' יהיה פתוח לכולם. כאדם שמעריך אמנות, הוא מעולם לא גבה תשלום על ביקור במקום. כשהיו תערוכות, הוא תמיד ישב ואירח את הבאים, הסביר על האמנות וסיפר על ההיסטוריה של המקום.

"זה מה שהיה חשוב לו, לקדם אמנות מכל התחומים ולשמור על גן הפסלים שמסביב. הפרסום לא עניין אותו, הוא עשה הכל מתוך אהבה ורצון לשמר את התרבות בנגב. הוא אפילו לקח חלק ביקב בוטיק שהקימה קבוצה מניר עוז, ומאוד התחבר לחדוות היצירה. אהב להיות מוקף באנשים טובים".

נוסף על פעולותיו הרבות לקידום רעות, אחווה ושלווה, התנדב פרי בארגון "בדרך להחלמה", שמסיע חולים מעזה לטיפול רפואי בישראל. חלק מהפסלים שיצר היו פזורים ברחבי הקיבוץ, שהפך אחרי המתקפה לאנדרטה אילמת של אימה וחורבן. באחת מהתמונות שצולמו לאחר שהקיבוץ נחרב, עפרי הצליחה לזהות פסל מעשה ידי אביה שנותר שלם. היא עדיין לא יודעת בוודאות מה גורל שאר הפסלים.

עפרי פרי, שאביה חיים, מייסד גלריית "הבית הלבן" בניר עוז, נחטף לעזה: "היה לו מאוד חשוב לשמור על גן הפסלים שליד הגלריה. הפרסום לא עניין אותו, הוא עשה הכל מתוך אהבה ורצון לשמר את התרבות בנגב. אהב להיות מוקף ביוצרים"

"לפעמים, בסבבים קודמים, היה נגרם נזק קל לסביבת 'הבית הלבן' בגלל חריצי הזחלים של הטנקים של צה"ל. אבל אבא שלי תמיד דאג לשפץ מחדש ולסדר, כדי שהמקום יהיה נגיש לכולם", היא מספרת. "בגלל הנוף המיוחד, הסיבוב בגלריה ובגן הפסלים שלצידה היה מעניק למבקרים חוויה שונה בהשוואה לגלריות שבמרכז הארץ. אבי עשה הכל בצניעות ובאופן לא ממוסחר, והכיבוד שהוגש כלל תמיד בקבוקי יין ומגשי פירות שאנשים הביאו בעצמם. העיקר היה עצם החשיפה לאמנות".

לאורך השנים הציגו אמנים רבים פסלים ותערוכות בגלריה, וחיים נתמך גם בעזרתם של אוצרים נוספים. בשנים האחרונות, מספרת עפרי, חברה אליו חברת הקיבוץ תמר קדם סימן־טוב ז"ל, שסייעה לו להקים חלק מהתערוכות. תמר נרצחה בקיבוץ לצד בעלה ושלושת ילדיהם.

"מה שהם עברו שם הוא בלתי נתפס", אומרת עפרי, שעזבה את ניר עוז ומתגוררת בצפון. "בשבת השחורה הוא היה עם אמא שלי בממ"ד. בבוקר הם כתבו הודעות שיש טילים ושהם בסדר. בהמשך אמא שלי כתבה שתושבים באזור אומרים שהם רואים מחבלים, ורק אז התחלנו להבין את החומרה האמיתית. בשלב מסוים איבדנו איתם כליל את הקשר, כי לא היתה קליטה, אבל הפנמנו שמשהו מאוד לא טוב מתרחש.

"בסביבות 11:00 בבוקר אמא שלי סימסה לנו שהיא בסדר, אבל הוסיפה שלקחו את אבא. התברר שהמחבלים ניסו לפרוץ להם לממ"ד כמה פעמים ללא הצלחה, ויצאו לכמה רגעים מהבית. אבא שלי הבין שהמחבלים מתכוונים לחזור, אמר לאמי להתחבא, וברגע שהם הגיעו שוב לבית - הוא יצא אליהם. הם אמרו לו באנגלית לא להתנגד, ולקחו אותו. בעצם העובדה שהוא יצא אליהם מיוזמתו - הוא הציל את אמא שלי.

"ידענו שהוא חטוף עוד לפני שקיבלנו את ההודעה הרשמית, כי אמא שלי ראתה בעיניה את המחבלים לוקחים אותו. באותו שלב עדיין לא ידענו מה מצבה. היא אמרה שכל הבית שבור ומנותץ, ושלא יהיה לה מקום לחזור אליו".

עפרי: "ידענו כבר מהרגע הראשון שאבא שלי נחטף, עוד לפני ההודעה הרשמית, כי אמי ראתה את המחבלים לוקחים אותו איתם. מתוך המחבוא היא אמרה לנו שכל הבית מנופץ, ושהיא יודעת שלא יהיה לה מקום לחזור אליו"

אחרי יותר מיממה של לחימה לטיהור הקיבוץ ממחבלים חולצה אמה של עפרי בשלום. כעת היא מתארחת אצל בת אחרת בקיבוץ נחשונים, ומדי פעם מדרימה לאילת, העיר שאליה פונו שורדי הקיבוץ.

"אנחנו רוצים שאבא יחזור הביתה כמה שיותר מהר", זועקת עפרי. "הייתי שמחה שיידע שאמא בסדר. אולי הוא לא יודע מה עלה בגורלה אחרי שעזב עם המחבלים. אני רוצה שהוא יידע שכולנו מחכים לו. המידע החדש שהוא נראה חי גם בשבי נתן לנו המון תקווה ומגביר את הלחץ שלנו לשחררו שלם ובריא".

"כעת אני מרגישה חסומה"

שוש שגב אופק, בעלת "הגלריה של שוש" שבקיבוץ כפר עזה, יודעת שהגלריה שלה נפרצה בשבת השחורה, אבל גם שרוב העבודות נותרו שלמות.

היא לא מעיזה עדיין לבקר שם בעצמה. הכאב, המרחק והסכנה הכריעו אותה. אבל בעלה, שנסע באישור הצבא לקיבוץ להביא את רכבם ועוד חפצים מהבית, בדק על הדרך גם את מצב הגלריה. "הוא סיפר שהדלתות היו פרוצות, וחוץ מכמה עבודות שנפלו על הרצפה, לא נגעו בכלום", היא נרגשת.

"אני מניחה שהצבא שלנו נכנס לשם, ולא המחבלים, אחרת היה ניכר הרס הרבה יותר גדול. אני לא באמת יודעת מה קרה. זה מזל גדול שהמחבלים לא נכנסו לגלריה שלי במטרה להתבצר. במקרה כזה, סביר להניח שמסוק של חיל האוויר היה מפציץ את הגלריה ומחריב אותה לגמרי. אבל גם אם היא שלמה, אני עדיין לא מסוגלת להגיע לשם. לא עכשיו".

היא בת 70, נשואה ואם לשלושה. ציירת פיגורטיבי ומופשט, פסלת, אמנית רב־תחומית. "בדרך כלל אני פשוט לוקחת את הצבע ועושה איתו מה שמתחשק לי באותו הרגע", היא מסבירה בערגה.

שוש שגב אופק, מ"הגלריה של שוש" בכפר עזה: "איך אוכל לפנות את הרגש ליצירה אחרי דבר כזה? ביצירה יש ריפוי, אבל אצלי היא נעשית תמיד מכל הלב. וכשהלב מנותץ לרסיסים, אני מרגישה שאני צריכה קודם לחבר אותו מחדש"

כמעט 50 שנה היא חיה בכפר עזה. שניים מילדיה גרים בשכונת הקראווילות שבקיבוץ, בהמתנה להקים בית במשק. עכשיו הם באילת, לשם פונו מכפר עזה, בעוד שוש ובעלה פונו לשפיים. ידיה, שלרוב עובדות בחימר, בצבע ובעיסת נייר, עסוקות כעת בהגשת שתייה ואוכל למתאבלים על החברים שנרצחו.

שוש: "במהלך השנים העברתי המון סדנאות לאמנים מכל הארץ. בהתחילה פחדו לכתוב לי ולשאול לשלומי, הרי אף אחד לא ידע אם אני בכלל חיה. כעת אני מקבלת המון הודעות תמיכה, כולם עוטפים אותנו ומחבקים"

"אני נושמת קרמיקה וצבעים, אבל במצבים כאלה אני מרגישה משותקת לגמרי", קולה שקט. "מסבבי לחימה קודמים, תמיד ידעתי שאחרי שהכל נגמר ואחרי שאני חוזרת למציאות הנהדרת שלנו, היצירתיות פורצת ממני. הייתי נכנסת לסדנה ומתחילה לעבוד, לעבוד ולעבוד. הבעיה היא שאני יכולה לעבוד רק במצב של שקט, שלווה ורוגע. כשזה הפוך אני נחסמת ולא מסוגלת ליצור כלום. עכשיו, עם מה שקרה, אני נחסמת".

הגלריה נפגעה כבר בעבר

החלל הגדול שבו שוכנת "הגלריה של שוש" שימש בעבר בית ילדים, והיום הוא מחולק לגלריה ולסדנה. תחת ידיה של שוש עברו ציורי קנבס ופסלי קרמיקה ועיסת נייר שיצרה מאפס. דקה וחצי הליכה מפרידות בין בית מגוריה שבקיבוץ לבין הגלריה, וליבה מחולק כעת בין שניהם. "האמת היא שלרוב אני נמצאת בגלריה יותר מאשר בבית", היא מנסה לחייך מעט.

כשהיא מגוללת שוב את סיפורי השבת הנוראה, החרדה שבה ומשתלטת עליה. "היינו בממ"ד 36 שעות עד שהגיעו לפנות אותנו. בשלב מסוים החשמל כבה, ונפסק גם זרם המים. אחרי כמה שעות הסוללות בנייד נגמרו, ואז איבדנו לגמרי קשר עם העולם. כל הזמן היו יריות ופיצוצים, אבל לא יכולנו לתקשר עם החוץ. שמעתי איך המחבלים פותחים בחוזקה חלונות של ממ"דים בבתי הצעירים, יורים לחדרים וזורקים פנימה רימונים. הם הגיעו גם אלינו הביתה, דפקו בדלתות והתחילו לירות מחלון המטבח לתוך הבית. כשלא הצליחו להיכנס - המשיכו הלאה. עברנו יממה וחצי של סיוט".

שוש: "דלתות הגלריה היו פרוצות, אבל חוץ מכמה עבודות שנפלו על הרצפה, לא נגעו בכלום. אני מניחה שהצבא נכנס לשם, ולא המחבלים. מזל גדול שהם לא התבצרו שם. סביר להניח שמסוק היה מפציץ את הגלריה ומחריב אותה"

רק מאוחר יותר גילתה שוש שבנה ואשתו, שמצויה בחודש התשיעי להריונה, פונו מביתם מעט לפניה והועברו לאילת. "התברר שהם חולצו באישון לילה, ממש ברחו מהתופת. אנחנו הצלחנו להיחלץ והבית נשאר בסדר, אבל לאחרים שרפו את הבתים. זו מפלצתיות בלתי נתפסת, שקרתה כי מישהו נרדם בשמירה. חיינו בקיבוץ כל כך יפה וכל כך פסטורלי, ועכשיו לא נשאר ממנו הרבה.

"אני לא יודעת איך נחזור אליו, ואני לא יכולה לראות את עצמי חיה במקום אחר. בכפר עזה אני חיה כמעט יובל שנים. שם התחתנתי, שם נולדו לי ילדיי. אבל כרגע אנחנו נמצאים כולנו בשבר גדול".

מלחמות ישראל והשגרה הקשה של יישובי עוטף עזה חרצו אותות רבים גם בנפשה האמנותית של שוש. כבר לא מעט שנים היא מוכרת עבודות לעמותת "Adopt a Family" מסן דייגו, שמוכרת את העבודות הלאה, ואת הכסף שנאסף מעבירה כתרומה למשפחות של נפגעי טרור.

זו לא הפעם הראשונה ש"הגלריה של שוש" סופגת פגיעה כואבת. במהלך מבצע צוק איתן, ב־2014, נפל פצמ"ר על גג האזבסט של הגלריה וחלקה נהרס. שוש התבקשה לפנות אז את הגלריה, ובמשך ארבעה חודשים עמלה על שיקומה. "הרבה עבודות שלי נפגעו מהפצמ"ר ההוא. כשחזרתי לא הפסקתי ליצור".

"עדיין בחלום הבלהות"

הטלפון שלה מצלצל כעת ללא הרף. "במהלך השנים העברתי המון סדנאות לאנשים מכל הארץ, ובימים אלה הם כותבים לי ושואלים לשלומי. אני יודעת שבתחילה פחדו לכתוב לי, הרי אף אחד לא ידע אם אני בכלל בחיים. אבל מרגע שהבינו שכן, אני מקבלת המון הודעות תמיכה. גם בקיבוץ שפיים עוטפים אותנו ונותנים לנו המון. אנחנו צריכים להתחזק.

"איך אוכל לפנות את הרגש ליצירה אחרי דבר כזה? אני יודעת שביצירה יש ריפוי, אבל אצלי היא נעשית תמיד מכל הלב. וכשהלב מנותץ לרסיסים, אני מרגישה שאני צריכה לחבר אותו קודם. יש לי עכשיו צורך לנסות להעביר לקהילה שלי כאן סדנאות אמנות להפגת המתחים והכאבים שאנחנו סוחבים.

"מתסכל אותי שאין לי יכולת להגיע לסדנה ולגלריה שלי, להוציא משם חומרים ולמצוא חלל מתאים לארגן את הסדנאות, ואני זקוקה לתרומות כדי לקיים את מה שאני עושה כל החיים. בינתיים אני מרגישה כאילו הייתי בחלום בלהות, ואני מנסה להתעורר".

אנחנו מבקשים משוש להראות בסמארטפון שלה תמונה של אחת מהעבודות שיצרה. היא עוצרת לרגע. "אני מסתכלת על התמונות מתוך ריחוק כזה", היא כמעט לוחשת. "כאילו לא מדובר במשהו שקרוב אלי. זה משהו שמוכר לי, אבל עדיין רחוק".

batchene@gmail.com
erannavon9@gmail.com