בפדיון שבויים אין ימין ושמאל

יש סרטונים שמצווה לראות. רגע אחרי שנודע דבר שובה של אורי מגידיש הביתה, שלח לי חבר את הסרטון מבית המשפחה. לא, לא את הסרטון של הסבתא המנשקת שהפך לוויראלי בתוך שנייה והותיר אבק לכל סרטון אחר, אלא את הסרטון שצולם ערב קודם לכן, ובו נראית מרגלית, אמה של אורי, בטקס תפילה והפרשת חלה, מתפללת לשובה של אורי ולשלומם של החטופים.

כבר ראיתי כמה תפילות בחיים שלי וטקסי הפרשת חלה הם לא בדיוק הדבר שלי, אבל אני ישבתי מול הדבר הזה ועשיתי משהו שהבת שלי לימדה אותי איך אומרים אותו - גיז'דרתי. לא לחות בעיניים ולא משהו שעולה במעלה הגרון, אלא בכי בכי, יבבות ויפחות. את כל המלחמה הזאת בכיתי לתוך התפילה של מרגלית, עד שהמסך נרטב.

אין מדרג לכאב ואין מה להשוות, אבל אני חושב שמה שהיה שם הוא משהו שהוא מעל לכאב ולאובדן ולדאגה ולרצון שכבר יהיה טוב. אמא שנושאת עיניים למעלה כי גנבו את הבת שלה, מי יודע מה איתה ומה עובר עליה עכשיו ואולי זה גם יימשך לנצח, זה גרזן שמכה לתוך הראש. והקב"ה שמע את התפילה הזאת ושלח את בחוריו הטובים מהסיירת ומהשב"כ, והם הביאו אותה הביתה.

• • •

"ברוך בואך יהודל'ה מחמל נפשי ואהוב ליבי, שלום. אולי הגורל כל כך מתאכזר לנו שאתה מגיע ברוך השם הביתה, אבל אנחנו בדיוק לא בבית! עכשיו פסח ואנחנו סגרנו את הדירה ונמצאים במוסד אם וילד בבני ברק. תעלה אל דודה אסתר ותבקש כסף לטקסי ותבוא אלינו לבני ברק, רחוב אבני נזר 10. אם שכחת אז אסתר גרה בכניסה א' קומה 6 דירה 14. הקוד להגיע למעלית 1234+. הגעגועים לא נורמליים. אבא, אמא, אבי, פרחיה וכל המשפחה".

יוחאי כפיר הוא חברי הטוב והוא זה שהראה לי את המכתב הזה. יוחאי הוא מפיק ואיש עסקים, ובין השאר הוא בעלים של "שאבעס ביסטרו", חנות מצוינת לאוכל מוכן בירושלים שאחראית לאחד הצ'ולנטים הטובים בעיר, וכל הפרסומת הזאת נועדה להרים לו על כך שמאז תחילת המלחמה הוא שולח, באמצעות בתי העסקנית, עשרות מנות אוכל ליחידות צה"ל ולמשפחות, כשמדי שבוע הוא טורח לציין שהוא מעדיף שהאוכל יגיע למשפחות דווקא, כי "אנחנו לא באמת רוצים לוחמים מסתערים אחרי צ'ולנט־כבש". יוחאי הוא בעצם יו־חי, ראשי תיבות של "יהודה חי". הוא נולד בדיוק שנה אחרי שדודו יהודה כץ, אחי־אמו פרחיה, נעדר בקרב סולטאן יעקוב ועקבותיו לא נודעו עד היום.

את פרחיה היימן (כץ), אמו של יוחאי, את אחיה אבי ואת הוריה שרה ויוסי ז"ל, מכיר כל ישראלי בן גילי. הם ניהלו קמפיין ומאבק ממושך בדרישה לקבל אות כלשהו מיהודה, והמשיכו וממשיכים להאמין בכל ליבם בסיכוי שהוא בין החיים. כדברים האלה שמעתי בעבר מפרחיה ומבני משפחה נוספים כשראיינתי אותם, ואת אותם הדברים שמעתי ממנה השבוע בסערה גדולה, כשאירועי הימים מציפים שוב את מטוטלת התקווה והייאוש ואי־הידיעה שלא חדלה לרגע להתנדנד.

ב־2007, 26 שנה לאחר היעדרו של יהודה, יצאה משפחת כץ מביתה ברמת גן לחגוג את חג הפסח בבית הארחה בבני ברק. במוצאי החג הגיע יוחאי לבית סבו וסבתו ברמת גן רגע לפניהם, כדי לעזור להם לשאת את המזוודות, עלה לדירה ועל הדלת הוא מצא את הפתק הזה, שכתבה סבתא שרה לבנה יהודה. יהודל'ה.

• • •

תודה לאל שאורי מגידיש חזרה הביתה. כן ירבו עוד מבצעים כאלה ועוד שחרורים כאלה ועוד יישמעו הרבה מסיבות בהרבה חדרי מדרגות. זה היה רגע מרומם השבוע, שגם הזכיר שיש שמחה בעולם וגם החזיר לרגע את הגאווה הלאומית וגם לימד את כולם שהשלטון עסוק בשחרור השבויים.

ועכשיו - הלאה. את השבויים צריך להחזיר מייד. לפני כל דבר. לפני שבועיים הבעתי כאן חשש מפני הריפוי הטבעי שיתקוף את החברה בישראל וידחק את שאלת השבויים הצידה, או לאחור. זה בינתיים לא קורה, תודה לא־ל, אבל תהליכים מדאיגים אחרים מתחילים לצוץ. השבוע החל כבר לצוף דיון בעניין המחיר וכושר הסחיטה, והדיון הזה פסול בעיניי. מבלי להיכנס לשאלות המדויקות של המחיר - שאלה שאף אחד זולת אנשי המקצוע הספציפיים ביותר לא יכול להשיב עליה - העובדה ש־240 (המספר נכון לעכשיו) מאחינו ומאחיותינו סובלים בשבי עכשיו, היא עניין שדוחה כל דבר עתידי אחר. גם כשיש חשש עתידי לאובדן חיים.

ומה שהרבה יותר גרוע הוא שבימים האלה אני רואה בדאגה איך פה ושם הדיון מתחיל להישפך לתוך השבלונות הישנות. הרי הכל נוזלי כל כך עכשיו והכל מבעבע, אבל הנוזל הזה ניגר לאיטו וממלא את התבניות, והופך לדעות ולעמדות שיכולות להשפיע על החלטות ועל פעולות.

וצריך להיזהר כל כך שזה לא ימלא, לעזאזל, את השבלונות הישנות. זה אומנם מעורר פלצות, אבל האמת הפשוטה היא שבקלות יכול ויכוח כזה להתיישב על תבניות של שמאל וימין של פעם. ממש בקלות. הן בבסיסו יש את הוויכוח הנושן על היחס לאויב, אף שגם הנחות היסוד האלה השתנו פלאים מאז 7.10. נוסף על כך, העמדה הגורסת "שבויים עכשיו" היא - עקרונית, רק עקרונית - אנטי עמדת הממשלה. וכך אנחנו יכולים לקבל בבית המשוגעים הגדול והנפלא הזה שלנו, שהדבר שהוא יודע יותר מכל זה להתעצב על שבלונות ישנות, מאבק חדש של שמאל וימין.

זה יהיה נורא לא רק כי זה יסדוק את הקונצנזוס, אלא מפני שזה יגרום להנהגה להתייחס לעניין כשנוי במחלוקת, דבר שיפגע מאוד במשקלו הסגולי. מאות הורים נושאים עיניים לשמיים ובוכים בכי שרק אמא של שבוי או שבויה מסוגלת לבכות. העמדה הזאת - משקלה כבד יותר מכל עמדה מנומקת אחרת, גם אם היא צודקת. זה מה שצריך לנהל את הדיון בימים אלה.

240 שבויים הם ודאי. כל השאר הוא ספק. ברי ושמא, ברי עדיף. עזבו הכל, החזירו את השבויים והחטופים הביתה בכל דרך. את הדיונים הטקטיים והפילוסופיים נערוך מייד אחר כך, כשהם כבר יישבו בבתיהם בשלום, כשברקע קולות הנפץ של חיל האוויר כותש את עזה, ועכשיו באמת, כי כבר אין שם שום ישראלי.

אמן כן יהי רצון.