במחנה העקורים, מלון שפיים

ביום שישי האחרון חילקנו את זמננו בין מטה משפחות החטופים לבין המלון בקיבוץ שפיים, שם פגשנו חברים טובים ששרדו בניסי ניסים את אסון כפר עזה. המקום ההוא, שבימים כתיקונם משמש לובי של מלון נופש מפנק, הפך למחנה עקורים. "מחנה עקורים" הוא מונח מימי מלחמות העולם שלא הייתי מעלה בדעתי להשתמש בו שוב.

מחנה העקורים שפיים הוא מקום צפוף וגדוש, ותוכו רצוף אהבה. ראינו אנשים בכל הגילים ובכל דרגות ההתאוששות. יושבים. מתרוצצים. שותקים. לא מפסיקים לדבר. מתחבקים. רועדים לעיתים. צוחקים (מעט) ובוכים (מעט יותר). ראינו אותם מתרגשים עד דמעות לפגוש לפתע את השכנים מהקיבוץ. שכנים שבימים כתיקונם לא צריך להגיד להם שלום בשביל, הרי רואים אותם עשרים פעם ביום, ועכשיו הם נופלים זה לזרועות זה. "לא ידעתי אם אתם בחיים, פשוט לא ידעתי".

• • •

קל להבחין במחנה העקורים בין המתנדבים הרבים־רבים לבין המפונים, הניצולים, אלו שעדיין אין לנו מילה כדי לתאר. המתנדבים הם אלו שתפקידם לארח. להאכיל. לפנק. לשעשע את הילדות. לתמוך. לראות שלאף אחד לא חסר משהו, מלבד הדברים שכבר לא נוכל לתת. יש ביניהם מטפלים בכל סוגי הטיפולים בגוף, בנפש ובנשמה. טיפולים שקיימים, וגם כמה שעדיין לא.

קל להבחין ביניהם. הם מחזיקים את הגוף באופן שונה. מבטם אחר. הנה עוד שורה משיר נשכח שכתב דוד עתיד: "אך הילוכו כבד וחתומות פניו" ("הייתי נער"). ואני עוד אדבר על כך שבין החוסרים שאנחנו סובלים מהם בעצם הימים האלה יש מחסור בכותבים גדולים. איזו נעמי שמר או נתן אלתרמן, חיים גורי או חפר, שיידעו לחצוב את המילים והדימויים שירימו את מבטנו, וללכוד את הרגע שהוא עולם ומלואו.

אבל בדבר אחד אין מחסור - באנשים נפלאים עם רוח טובה ולב ענק. הרימו את הראש, חברים. היו גאים בעם המופלא שלנו. ואם אתם לא בטוחים כל כך לאחרונה, אנא סעו לאחד מבתי המלון שהפכו למחנות עקורים.

תשאלו איך קרה שרגע אחרי שאחד הנערים אמר משהו על כך שלא נשארו לו נעליים כבר הגיע הטלפון מחנות ספורט יוקרתית שהזמינה את כל הצעירים לבוא ולקחת נעלי ספורט על חשבון הרשת. ומגיע לה שנכריז שמדובר בנייקי. צאו לשטח כינוס של מתגייסים, ותראו איך הם צוחקים עליכם ברגע שאתם מציעים להם עוד שוקולד.

תבררו מי המלאכים שהתנדבו לחלוב את הפרות ולשקם את הלולים ביישובים שנפגעו קשה. נראה אתכם עוצרים את הדמעות אחרי שתשמעו על בית החולים שהתלונן השבוע על בעיה עם צוות הניקיון, מאז שהעובדים הערבים הפסיקו לבוא, ומייד הגיעו למקום 150 חניכי בני עקיבא והבריקו את בית החולים.

נראה גם אם תצליחו להימנע מלחשוב למה, לעזאזל, למה אסון שכזה צריך לנחות עלינו כדי שיתעורר בנו הניצוץ שבנוי ומתוכנת מטבעו לקיים חברת מופת. הניצוץ שסביבו התכנסנו כאן מלכתחילה, ובכל פעם שאנחנו מדחיקים אותו משהו רע קורה. מדברים רבים כבר לא נוכל לברוח. כינונה של חברת מופת הוא המרכזי שבהם. או שנהיה הכי טובים - או שלא נהיה.

• • •

אנחנו עוד נראה את הימים האחרים. וכשאני מופיע מפעם לפעם עם חברי הטוב הזמר חנן יובל, קורה ומישהו מהקהל מבקש שישיר את "ליל חניה". למרות שזה לא חלק מהמופע, חנן מתקשה לומר "לא". בכל פעם שאני מבין שזה תכף קורה, ושהבמה תתמלא ביצירה האדירה הזאת, במילים נוראות ההוד של אלתרמן בלחנו של יאיר רוזנבלום, אני מרגיש צורך גופני כמעט לעשות משהו שהוא על סף "של נעליך מעל רגליך".

"ליל חניה" נדמה כאילו לא שורבט בבית קפה ליד מאפרות ופירורי עוגה, אלא באיזו נקבת סלע מכושפת. ואלתרמן לא מהסס לדבר על דברים שאין לנו מילים עבורם. על ימי מלחמה קיומית ועל החוויה הקוטבית, הבלתי נסבלת ממש, שמטלטלת אותנו בין תהומות של אימה וייאוש לבין שיאים של רוממות רוח והתעלות.

וכשחנן שר על "שחוק וגדף", ועל "המחנה אשר דינו להיות שופך דם האדם ומגינו", עוברת צמרמורת בנגנים ובטכנאים מאחורי השולחן, בקהל ובאדמה תחת רגלינו. ואני אומר זאת כי כך בדיוק חשתי במחנה העקורים שפיים. התעלות נישאה, ועולב תהומי.

אלא שבכל הנוגע למערכה המסוימת הזאת, נדמה שהטופוגרפיה התהפכה על פניה. כדי לחזות בהתעלות, בגובהי הרוח האנושית והישראלית, יש להביט מטה. אל העם. האנשים הפשוטים והנשים הפשוטות. אל המתנדבים והמתגייסות. וכדי לראות את העליבות במלואה, את החישובים הפוליטיים הקטנים והסכסכנות הישנה, צריך רק להביט קצת למעלה, אל אלו שנבחרו כדי לנהל ולגונן, וחלקם לא יצאו עד לרגע זה מהשק"ש, מההלם ומהסרט שהם עדיין חיים בו.

• • •

השבוע נפל דבר בישראל. נפל דבר בליבנו. ימים ארוכים חלפו מבלי שגוף מגופי המדינה יקבל אחריות לטיפול בחטופים, בנעדרים ובבני משפחותיהם. יותר משבוע חלף מבלי שמישהו מהרשויות טרח לפנות, אבל היוזמה מלמטה להקמת מטה המשפחות נפתחה כבר ב־8 באוקטובר. יום אחרי התופת.

עבודת המטה מרשימה ביותר. אלפים התנדבו, בשלל מקצועות ויכולות. מאות אנשים קרועים מדאגה ומאימה ניגשו ונרשמו ומסרו פרטים ונתונים, שנאספו אט־אט לכדי תמונה שתעזור לכולנו, ולמדינה, להבין ולפעול ולהתמודד עם האירוע האנושי החמור בתולדותיה.

אחרי שהמטה כלל יותר מ־700 בני משפחה ו־4,000 מתנדבים, אחרי שנציגי המשפחות פגשו גם את הנשיא ביידן, הגיעה סוף כל סוף הזמנה גם מלשכת ראש הממשלה. ההזמנה היתה בהתרעה קצרה, והמטה התבקש לשלוח חמישה נציגי משפחות שישמרו על חשאיות גמורה ויגיעו למקום בהסעה וברכב אחד.

למרות החשאיות, למרות החשיבות, הופתעו נציגי המשפחות כשאל הפגישה נכנסו פתאום אנשים שהם לא הכירו, שלא הופיעו במטה ושאיש לא ידע שהוזמנו. נראה כאילו מישהו ניסה, לכאורה, לפצל ולסכסך בין משפחות האסון הלאומי הגדול בתולדותינו. לצורך כך הוא שכנע את בני המשפחה שהמטה הוא גוף פוליטי. שהוא "כוח קפלן" - צמד מילים שניסה לזהם פעילות מקודשת ואנושית.

הפרשה הזאת, וההכחשות המופרכות שיצאו בעקבותיה מלשכת ראש המשלה, נפרטו לפרטים לאורך יומיים וחשפו שיקול דעת מנהיגותי מעורר חלחלה. הבחישה, השימוש בביטויים מסכסכים כדי להפריד ולמשול, כאילו לא מדובר כאן בדיני נפשות ובשעת רחמים, כאילו דבר לא קרה כאן בשבועיים האחרונים, חשפו בפנינו ריקבון מפושט ומפחיד שעשוי להסביר משהו ממה שהתקלקל במחוזותינו.

אנחנו שקועים בדאגה מסויטת לגורל יקירינו, אבל לרגע אחד, ולא ברצוננו, נאלצנו להציץ בפער האינסופי, המבהיל, בין העם המופלא הזה, שהתנער לחלוטין ממה שסכסך אותו, שילב ידיים ומסר נפשות, לבין גורמים בסביבת ההנהגה שלנו שאם נאמר שהם לא ראויים לעם הזה, לא אמרנו כלום.

אמר לי מישהו השבוע שכולנו הולכים להשתנות. עניתי לו שכבר עכשיו אנחנו אחרים, ושכולנו מתנערים כעת מאיזו פרדיגמה שכבלה את רוחנו, מקיבעונות שצמצמו את שדה הראייה. השתנינו.

עם זאת, יש בינינו שעדיין מתנהלים כמו מאומה לא קרה. הם עדיין במשחק הקודם, ובחשבונות הישנים. הם מזיקים. מהווים סכנה קיומית. זמנם עבר. זה רק הם שעדיין לא רואים זאת, בדיוק כמו שלא ראו ולא שמעו את צעדי הקמים עלינו לכלותנו.

shishabat@israelhayom.co.il