בית אלפא. אל חדר האוכל שבקיבוץ בית אלפא נכנסים לאט־לאט מפונים מיישובי עוטף עזה: הורים, סבים וסבתות, ילדים בכל הגילים, וגם כמה תינוקות. אני דופקת לכולם חיוך גדול, ובראש מנסה להיזכר בשירי ילדים שאני יודעת לשיר ולהצליב אותם עם שירי הילדים שאדם (בן הזוג) יודע לנגן.
זו ההופעה הראשונה היום, ואני מנסה לא לשיר חזק מדי כדי לשמור לי עוד הרבה שעות של מיתרי קול. אחרי 30 דקות הופעה אני מרגישה את הטלפון בכיס לא מפסיק לצלצל, ונזכרת שהאינסטלטור אמר שיגיע היום לתקן את הברז באמבטיה, והוא כנראה מחכה בדלת.
תוך כדי שאני שרה, אני תוהה אם אני יכולה להסביר את הסיטואציה מספיק מהר למישהו מהצוות, מחליטה שלא, ומודיעה לקהל שאני חייבת לענות לטלפון ושמישהו צריך לבוא להחליף אותי לשיר אחד. בחור חמוד מתנדב לעלות ולשיר את "לא קלה דרכנו", ואכן היא לא קלה וגם לא זולה, כי צריך להחליף את הסיפון.
אני חוזרת לכיסא שלי, והקטנים מבקשים לשמוע את "יוניקורן" של נועה קירל ואת "מי זאת" של אנה זק. אני מתנצלת ומסבירה שאם אני אנסה זה לא ייגמר טוב, וחבל, מלחמה, גם ככה קשה. מתברר שיש פה ילד בן 9 שקוראים לו יונתן שפירא. אני מזמינה אותו לשיר איתי ומספרת לו שכתבתי את השיר הזה עליו. יש מצב שהוא מאמין לי.
אחרי 50 דקות מופע אני קולטת שאם לא נעצור עכשיו, נאחר להופעה הבאה. אחת הנשים המבוגרות צועקת שרק התחלנו ושאסור לי ללכת, אבל היא זאת שגם עוזרת לי להרים את כולם לרקוד בשיר האחרון.
מה למדנו: מה שאוכלים שלושה אדונים שוקולדים במסעדה זה פלפל ממולא! פלפל ממולא!
• • •
מזרע. בקיבוץ מזרע מודיעים לנו שהמבוגרים עצובים מדי בשביל הופעה, שהם בעיקר מחפשים איך להעסיק את הילדים, וסליחה, חבל שאני אבוא סתם. אבל אנחנו קרובים ממילא, אז אני לוקחת את הגדולה שלי, אנחנו מעמיסות את תיק האיפור המאוד מכובד שלי והולכות לאפר את הילדים הקטנים.
מקצועניות אנחנו לא, אבל נמר אני מצליחה לצייר באופן מתקבל על הדעת, והגדולה מציירת קשת בענן בכלל לא רע, וזה נחמד לתת לה הזדמנות לעשות משהו בשביל מישהו. אחרי שעתיים של עבודה רצופה אני קולטת שלא שתינו כלום, שתכף נגמר לנו האיפור ושאני מאחרת בטירוף.
יומיים אחר כך אני אנסה לקנות לנו עוד איפור, ובמקום זה אקבל משלוח מחברת סקארה של ארבעה(!) ארגזים(!) מלאים(!) באיפור, גם כדי לאפר - אבל בעיקר כדי לחלק ולשמח את כל מי שרוצה.
מה למדנו: באין ציפור שיר, גם ילדה בת 6 וחצי היא מיקי בוגנים. ושנצנצים זה תמיד משמח.
• • •
חניון טנקים. בדרך חזרה מהופעה בכפר נוער שמארח משפחות עם ילדים עם צרכים מיוחדים מהדרום, אנחנו עוברים ליד שדה שחונים בו כמה טנקים וכמה נגמ"שים. אני יודעת שאחי הגדול, מג"ד במילואים, אמור להיות שם באזור. הוא כמובן לא עונה לטלפון כי הוא עסוק מדי, אז אני מחליטה להמר, להחנות את הרכב ליד עשרות הרכבים האחרים של המילואימניקים וכל האנשים שהגיעו עם ארוחת ערב בשבילם, וללכת לרחרח אם אחי במקרה שם.
יש שם עשרות חיילים, ואני מחליטה להמר על ג'ינג'י אחד עם שלושה ארונות, מבקשת סליחה ושואלת אם הוא מכיר את נעם כורם. הוא מסתכל עלי ואומר "איה????" זה המ"פ מפקדה שלו. הוא מזמין אותנו לשבת איתם לאכול עד שאחי הגדול יחזור מתדריך בעוד שעה, אבל אנחנו לא יכולים לחכות. חייבים להמשיך.
בבוטקה, בשער של הבסיס הצבאי, עומד חייל בסדיר. לא ברור אם עדיין לא צמח לו זקן, או שאולי זה פשוט כבר לא יקרה. הוא לא קיבל את ההודעה להכניס אותנו, ובזמן שאנחנו ממתינים הוא מברר עם החיילות שאיתו מי אני ואילו שירים יש לי. אחרי שכבר נכנסנו לתוך הבסיס, אני שומעת אותם צורחים "תעשה לי ילדיםםםםם".
יחידת נפגעים. ההופעה שנכנסת לנו הכי עמוק ללב היא באחת מיחידות הנפגעים. מדובר ביחידה שמותר להתנדב אליה אך ורק מגיל 28 (מסיבות מובנות). שם אנחנו פוגשים אנשים לא צעירים, שבחיים האזרחיים הם, בין היתר, מהנדסים, אנשי חינוך או סוכני נסיעות, ובמילואים הם לוקחים על עצמם את אחד התפקידים הקשים ביותר בצבא ובכלל: להיות מי שדופק בדלת, לבשר למשפחות את הבשורה וללוות אותן לאחר מכן.
אחד הקצינים מספר שיש לו שני בנים עכשיו בעזה, שרק יהיו בריאים. קצין אחר מספר שקפץ לו על המסך השם של הבן של השכנה שלו - דלת מול דלת.
תחקיר המחדל בכפר עזה: הקיבוץ נכבש בתוך שעה, לוחמים פצועים פונו לפני אזרחים
גורמים ישראלים ל"ניו יורק טיימס": חמאס יסרב לשחרר את מרבית החטופים ללא סיום המלחמה
פרסומת | יכולים על דור ה-Z?
דיווח ערבי: "השיחות על הפסקת האש בעזה עומדות בפני סיבוכים הולכים וגוברים"
חשש מחזית נוספת: בעקבות התגברות האיומים מירדן - שר הביטחון ייפגש עם ראשי המועצות
אנחנו נכנסים לחדר האוכל של הבסיס. יש לו ריח של חדר אוכל של בסיס. מתן הסאונדמן פורס במהירות את ציוד ההגברה (הוא יעמיס ויפרוק אותו מהאוטו עוד הרבה פעמים היום), ואני נעמדת מול המיקרופון, מנסה להתחיל הכי חזק שלי ולאט־לאט להגביר את הקצב.
מה למדנו: במדינות נורמליות זמרות לא מרגישות לא נעים שיש להן יותר מדי שירים עצובים ברפרטואר.
בדרך, אבי, האיש החמוד שהתנדב להסיע אותנו במשך כל היום (13 שעות נהיגה און אנד אוף), מספר לי שבמלחמת לבנון השנייה באתי להופיע מול הגדוד שלו, אז הוא בא כעת גם כדי לצאת קצת מהבית וגם כי הוא הרגיש שהוא חייב לי. אני צוחקת ולא בטוחה אם להיות מבסוטה בשבילי או עצובה בשביל כולנו.
כשאנחנו עוצרים לתדלק הוא מתעקש לשלם, למרות שסיפרתי לו על אריק, חובב של המוזיקה שלי ששמע שאני נוסעת להופיע והעביר לפייפאל שלי, בלי לשאול אותי, 1,000 שקל לדלק. אני לא מתווכחת עם אבי. אנחנו נאכל עוד הרבה מאוד קילומטראז'.
• • •
חפ"ק צנחנים. מתחיל לרדת ערב כשאנחנו מגיעים לבסיס נטוש שהקימו בו חפ"ק של צנחנים. שעה לפני כן, בדרך לשם, הם פתאום שולחים לי הודעה לא לבוא - כי "התחמם". ואז כן לבוא. ואז לא לבוא. בדיוק כשאנחנו מתחילים לחפש מקום אחר להופעה, כי יש הרבה שביקשו, המח"ט מסכים שנבוא בכל זאת.
במחסום שואלים אותנו "לאן זה?", ואני אומרת "להופעה". החייל מסתכל עלי כאילו נפלתי מהירח ואומר לי לאט: "גיברת... זה בסיס צבאי...." אני נזכרת ביום עצמאות אחד שבו נסעתי להופיע בוואן עם אלי לוזון, וכשנמאס לו לעצור בכל המחסומים, הוא פתח את החלון והתחיל לשיר בקולי קולות את "איזו מדינה". אבל אני לא אלי לוזון, החיילים במחסום לא יודעים מההופעה, הם לא נותנים לנו לעבור - והמ"פ צריך לבוא לאסוף אותנו במיוחד.
אחרי 50 דקות מופע אני קולטת שאם לא נעצור עכשיו, נאחר להופעה הבאה. אישה מבוגרת צועקת שרק התחלנו ושאסור לי ללכת. היא עוזרת לי להרים את כולם לרקוד בשיר האחרון
אנחנו מגיעים לחפ"ק. אמנם לא ציפינו למלון חמישה כוכבים, אבל החבר'ה האלה ישנים במה שאפשר להגדיר בנדיבות רבה כ"צריפים" בלי דלתות או חלונות, בלי שירותים, בלי מים זורמים, אבל עם הרבה מאוד קופסאות של גפילטע פיש משומר שאף אחד לא רוצה לאכול. מתן פורס שם את הציוד, מדליקים עלינו שני פנסים, ואנחנו מתחילים.
אני שרה שירים שלי, את כל מה שמבקשים, וגם שירים אחרים, אם מבקשים ואם אני מכירה. לאורך כל היום, לא משנה מה אורך ההופעה, אני מרגישה שזה לא לעניין לסיים. שהמינימום שאני יכולה לעשות זה להישאר שם ולהמשיך לשיר להם.
מה למדנו: לבן הזוג שלי יש פטיש מוזר לגפילטע פיש משומר (הם שולחים אותנו הביתה עם צנצנות כיד המלך).
• • •
בדרך הביתה. כשאנחנו מסיימים להעמיס את הציוד על האוטו, כולנו עייפים גמורים. השעה 7 וחצי בערב ומתחיל גשם. אנחנו אמורים להופיע מול עוד יחידה של צנחנים לא רחוק משם, בשטח הפתוח, אבל הציוד מושאל ואסור לו להירטב.
מופיע המפקד שלהם. מתברר שהוא היה חניך שלי בצופים. כשאנחנו מבשרים לו שנצטרך לוותר על ההופעה, הוא אומר שזה ממש בסדר ולא נורא, אבל אני מרגישה אשמה בכל זאת. חושבת על החיילים שזרוקים שמה בגשם ואוכלים גפילטע פיש מצנצנות.
אני רצה אחריו וקוראת לו "אופיר!!!" אומרת לו שאני מרגישה זוועה ושאולי ננסה לחשוב על דרך לגרום לזה לקרות. אבל הוא מרגיע אותי: "איה, זה ממש בסדר. הם גם ככה מעדיפים דודו אהרון".
אנחנו נכנסים הביתה באמצע הלילה, מגלים שסבא עדיין לא הצליח להשכיב את הילדים לישון, ולמרות העייפות, אני מאושרת. אני לא יכולה לחבק אותם מספיק.
• • •
נ.ב. שלא יעלה על דעתכם שאני הזמרת היחידה שעושה את זה. כל האמנים שאני מכירה נוסעים בכל הארץ ומופיעים, אני פשוט היחידה שביקשו ממנה לכתוב על זה בעיתון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו