הורים ובוכים: איך להרגיש את את המצב עם בני ובנות הנעורים

המלחמה המזעזעת מהדהדת לתוך המאבקים הפנימיים שלנו בתור הורים, על אחת כמה וכמה אם יש לנו מתבגרות ומתבגרים.

אם גם ככה רוב הזמן אנחנו מוצאים את עצמנו לא בטוחים איך להגיב להתנהגותם - הרי ההרס הפיזי והמחיר הרגשי של המלחמה, שנראים בכל סרטון במדיה, מעצימים את המורכבויות הלא פשוטות שהן מנת חלקו של הגיל הזה. בזמנים כאלה, השאלה היא: איך ליצור מרחב שבו ניתן לאוורר רגשות, פחדים וחרדות ללא שיפוטיות?

בתוך הכאוס של המלחמה, אנחנו ההורים נושאים בנטל כפול: גם ניהול הטראומה והכאב האישי שאנחנו חווים, וגם המחויבות לשמש מקור חוסן וכוח לילדים שלנו. האינסטינקטים האימהיים שלי, שדורשים ממני להגן ולהרגיע, לא התנסו מעולם בסיטואציה קיצונית כמו זו שאנו חווים עכשיו.

מומחים ופסיכולוגים מדגישים את החשיבות של התנהגות אותנטית ולא מזויפת מול מצוקה של ילדים, כלומר הבכי של אמא או של אבא אינו סימן לחולשה, אלא עדות לאנושיות שלנו בתוך נסיבות המלחמה הבלתי אנושיות.

בכל זאת, מאז שבת בבוקר אני בדילמה עד כמה מותר לי להישבר ולבכות ליד בנותיי, שילה וארבל, או שעדיף לחכות ולייבב ולהישבר הרחק מעיניהן, לקחת אוויר ולחזור אליהן ללא דמעות. מתי ועד כמה, אם בכלל, אני יכולה להישבר לידן?

לחסום את טיקטוק?

בני נוער, אף על פי שהם על סף בגרות, מתמודדים עם קונפליקטים פנימיים המוגברים על ידי הכאוס החיצוני. לכן, השיתוף בגובה העיניים - ולא ההסתרה - הוא שיכול להרגיע אותם יותר.

ההכרה בחוויה הקולקטיבית של טראומה ופחד מרגיעה גם אותי. כשאני מתכתבת עם חברים וחברות, יש משהו מנחם בידיעה שגם הם לא מצליחים להירדם כבר כמה לילות, בדיוק כמוני.
אני מתארת לעצמי שבנותיי ושאר המתבגרים רוצים לראות שהוריהם יכולים להיות גם חזקים וגם להישבר לרגעים. בימים האחרונים הבנתי, תוך כדי תנועה, שכשהן רואות אותי נשברת ואוספת את עצמי בחזרה - הן לומדות גמישות רגשית והתגברות על קושי.

מה הן צריכות ממני עכשיו כדי להרגיש בטוחות? אני שואלת אותן ומבינה שגם הן לא יודעות את התשובה. על רקע התמונות והסרטונים של הורים שהגנו על ילדיהם בכל דרך, הלבטים האלה אולי נראים מגוחכים ולא חשובים, אבל אנחנו כאן כדי להמשיך לחיות, לא לוותר, ולשמור על הנפש של היקרים לנו מכל.

אני כותבת את הדילמה הזו כי אני מתארת לעצמי שכמוני, אלפי אמהות ואבות שואלים את עצמם את אותה השאלה, ושאלות אחרות שהתשובות עליהן ברורות לגבי פעוטות וילדים קטנים, אבל מיטשטשות כשמדובר בגיל ההתבגרות. עד כמה לחסום בפניהן את המידע שזורם ללא הרף? האם ההסתרה לא מלחיצה יותר מאשר העובדות, קשוחות ככל שיהיו?

משרד החינוך הפיץ הודעה שבה ביקש לחסום את האינסטגרם והטיקטוק של הילדים, מפני שחמאס מפיץ סרטונים קשים מאוד של החטופים. ישר חסמתי גם אני את האפליקציות בטלפונים של הבנות, אבל אחרי כמה שעות הן ביקשו ממני לפתוח, כי זה האסקפיזם שלהן וכי הן מתקשרות עם החברים דרך הרשתות. עדיין לא נעניתי לבקשה, ואני לא יודעת מהו הדבר הנכון לעשות. לאט־לאט אני מבינה שמותר לי, מותר לנו, לא לדעת בסיטואציה כזו.

פשוט להקשיב

מצד אחד, בני נוער הם מבוגרים מספיק כדי לתפוס את הסכנה. מנגד, הם לא מצוידים לחלוטין בכלים רגשיים כדי לעבד אותה כראוי.

אחת מהטעויות שאני משתדלת לא לעשות כרגע, בניסיון להגן עליהן ממה שקורה, היא להתעלם בטעות מהחרדה שאחת מהבנות מפגינה, מתוך מחשבה שהתעכבות על הקושי עלולה להגדיל את הבעיה, או מתוך אמונה שזה טבעי שככה הן משנות מצבי רוח ולא צריך לעשות מזה עניין גדול.

להפך, אני חושבת שבמקום להתעלם, הדבר הפשוט והנכון לעשות הוא לתת תוקף לרגשות שלהן. להקשיב בלי ביקורת, בלי לנסות לעודד ובלי לספר כמה הצבא חזק ושיהיה בסדר. רק להקשיב באמת, בלי לומר דבר. כמה שזה קשה. כשאני מצליחה לעשות זאת - ולא תמיד אני מצליחה - זה עובד כמו קסם, זה מה שהכי מרגיע אותן.

כשהן משתפות אפילו בסיפורים הכי קטנים על החברה שאחיה התגייס היום בצו 8, או על סרטון מרגש שראו, אני משתדלת לעזוב את כל מה שאני עושה - ואני בהשתדלות הרבה יותר גבוהה מבדרך כלל.

אחת מהטעויות שאנחנו עושים מתוך אהבה היא לומר להם: אל תקראו על המצב, בואו נעשה משהו כיפי, בואו נתאוורר. אבל אין דבר יותר מחניק עבורי מאשר הניסיון של בת שיחי להעביר נושא כשאני מנסה לבטא רגש, אז ככה אני מנסה גם להתייחס לשיתופים של בנותיי.

במקום לומר "אל תקראי חדשות", אני שואלת אותן אילו הודעות הן מקבלות בווטסאפ, ומבקשת שנברר יחד אם זו הודעה אמיתית או שקרית. אנחנו בודקות ביחד את העובדות ומצליבות מידע. מעבר לאפקט המרגיע, על הדרך הן מחדדות את המיומנות של חשיבה וקריאה ביקורתית.

מנגד, הצפה של עדכונים מהמדיה בזמן אמת יכולה להגביר את החרדה. בימים אלה הורים רבים עוקבים באופן בלתי פוסק אחר החדשות, ובצדק, אבל לרגע שוכחים שבני הנוער שומעים הכל, ושעדיין אין להם את הפרספקטיבה הבוגרת שמאפשרת לפרש את המציאות הקשה באופן פחות מטלטל. לכן, לדעתי, כדאי למנן את החשיפה לתקשורת ולחדשות גם במחיצת מתבגרים, ולא רק בסביבת קטנטנים.

בין סערה לרגשות

יש הורים שמסתירים את רגשותיהם, מתוך אמונה שהצגת חזות של אומץ ויציבות משמעה לא לבכות. אני מאמינה שזה בדיוק הפוך: אם יש הורים שמנסים לשדר כרגע שהכל כרגיל - זה עלול להוביל לנתק רגשי.

סערת רגשות היא טבעית בזמן מלחמה - לא כל הזמן, אבל כן חלק מהזמן - ולראות את ההורים מתפרקים ומרכיבים את עצמם מחדש זה משהו שיכול לעזור להם להרגיש בנוח לעשות את אותו הדבר.

אם אני מביעה רגשות, אני בעצם מלמדת את שילה וארבל שפגיעות היא לא חולשה, ושהקשר שלנו הוא מרחב בטוח לביטוי רגשי ולתמיכה בזמן מצוקה.

יש בתים שבהם נמנעים מלדון במלחמה, מתוך אמונה שאם לא נדבר על זה - המציאות פחות תשפיע עלינו. רוב המחקרים הפסיכולוגיים מראים אחרת, שקוד שתיקה משפחתי סביב כאב ופחד גורם לילדים ליתר חרדה ומוביל אותם לחפש את המידע במקום אחר, לעיתים פחות מהימן. אז אני מנסה לשמור על השגרה שלהן בנסיבות לא שגרתיות. כי בתוך המצב הבלתי צפוי של מלחמה, שגרת חיי היומיום שלהן מהווה פיסה של נורמליות. לכן אני מתעקשת שייכנסו לשיעורים בזום גם אם הן לא ממש מסוגלות להתרכז, רק שיהיו שם, עם שאר החברות והחברים. להרגיש משהו מהקצב של החיים הרגילים.

לחבק, לבכות, לנשום

במודל האימהוּת שאני שואפת אליו יש משפט שמלווה אותי רבות: "אי אפשר למזוג מכוס ריקה". בהזדמנות הזו אני מזכירה לעצמי ולכולנו, ההורים, שחלק בלתי נפרד מהחוסן הקולקטיבי, של משפחה בכלל ושל ילדות וילדים בפרט, הוא שניקח רגע לעצמנו כדי לפרוק עם החברים שלנו, לצאת להליכה, אפילו לשעה בחדר הכושר - ולנשום.

ואז לחזור אליהם, לחבק, לבכות, לחבק שוב, לדבר ולפחד ביחד, ושוב לנשום. הדרך היחידה להתגבר היא לעבור דרך כל הרגשות, גם אלה שהיינו רוצים לחסוך מהמתבגרים ומהמתבגרות שלנו.