שיהיה לכם צבוע טוב: למה כבר בלתי אפשרי לנהל בארץ ויכוח הגיוני

באחד מהימים האחרונים עשיתי מה שכל בן אדם סביר אמור לעשות בערב באמצע השבוע, וזה לצפות ב"בואו לאכול איתי" ולאכול טוסטים. בפרק שצפיתי בו השתתפו, בין היתר, קרן, פוליאמורית מתל אביב, וסיוון, שדכנית, מסורתית, מראשל"צ. כיוון שאני אוהבת אתכם, אני אחסוך מכם את הדו־שיח הצפוי ביותר בעולם ואספר שסיוון יורדת על קרן שהיא בעצם לא ליברלית, אם היא לא מעוניינת להקשיב לביקורת שיש לסיוון על סגנון החיים שלה.

גלגלתי עיניים כל כך חזק, שפחדתי שהן יישארו לי ככה בלמעלה של הגולגולת. אז את טוענת שהיא... בעצם לא ליברלית? את מאשימה אנשים שהם לא ליברלים כשאת עצמך לא ליברלית? את... טוענת שאת יותר ליברלית ממנה? ואם את שמרנית... את לא אמורה לשמוח מזה בעצם? (גירוד בראש).

אלוהים ישמור, אם יש משהו שאני לא מבינה (כלומר, חוץ מהאישיות של ישראל כ"ץ בטוויטר) זה שמרנים שבאים בטענות לליברלים שהם לא ליברלים מספיק, וליברלים שבאים בטענות לשמרנים שהם שמרנים רק בהקשרים מסוימים, ולכל האנשים בעולם שקוראים לכל האנשים בעולם "צבועים". וזה לא משנה אם מדובר בצמחונים שאוכלים דגים, בפמיניסטיות שעושות ילדים בפונדקאות, בשמאלנים שמוותרים לערבים על זה שהם אנטי־להט"ב, ובימנים שכועסים על המילואימניקים שהפסיקו להתנדב לצבא וסולחים לחרדים שלא התחילו.

•••

האם יש בעולם כולו טענה משעממת יותר מאשר לקרוא למישהו "צבוע" כי הוא בעד דבר אחד ונגד דבר אחר? כי בשנת 2014 הוא אמר משהו בהקשר כלשהו שלא מתיישב עד הסוף עם מה שהוא אומר עכשיו?

גם אני פעם אמרתי שלעולם לא אגור בתל אביב, כי זו עיר של סטלנים ובטלנים (מה שנכון); שלעולם לא אצא עם מוזיקאי (ואז עשיתי ילדים עם אחד); שלעולם לא אתאפר כבד (תציצו בטיקטוק שלי); שלעולם לא אלבש פאייטים (אבל זה מנצנץ!); שלעולם לא אצרוך עוד סוכר/גלוטן/בשר/קולה זירו (זה נמשך שבוע ובמהלכו באמת הייתי יותר טובה מכם). היי, אני ליטרלי אמרתי למישהי שאני לעולם לא אשתתף בשיר עם עוד מלא אמנים, ובאותו שבוע(!) הסכמתי להשתתף בשיר עם עוד מלא אמנים.

הציפייה שאנשים יתנהגו תמיד באופן עקבי, ענייני ונטול פניות היא הגיונית כמו הציפייה שלי מהבן שלי בן השנתיים וחצי להפסיק לצרוח, להניח את המילקי ולומר "את צודקת, אמא, זה באמת יותר מדי סוכר לערב אחד. אם זה מקובל עלייך, אני אגש לשטוף פנים ואשכיב את עצמי לישון".
וזה לא רק שהחיים מורכבים ואנשים מורכבים, מי שלא מסוגל לשנות את דעתו במילימטר הוא כנראה חירש (במחילה מציבור החירשים) ומי שלא מסוגל למצוא בעצמו פגמים - הוא כנראה עיוור (במחילה וכו').

•••

אבל מה שבאמת מטריף את הדעת, והוא־הוא הסיבה שאני כבר לא מסכימה להתווכח עם אף אחד, לא ברשת וגם לא בחיים האמיתיים, הוא המנהג הרווח במקומותינו: במקום לענות על שאלה - לשאול שאלה אחרת שנועדה להאשים את הצד השני בצביעות. למי שמתעניין, גם יש לזה שם: ווטאבאוטיזם (What-about-ism):

- "איה, למה לא שטפת את הכלים אתמול? זה היה התור שלך".

- "ומה לגבי זה שאתה לא הוצאת את הזבל?"

במקום להכיר בזה שוואלה, זה לא לעניין לא לשטוף את הכלים, וראוי שאני פשוט אגש לשטוף אותם, אני תוקפת: "איך אתה מעז לתקוף אותי, כשאתה בעצמך לא בסדר?"

"איפה היתה התקשורת כשלפיד קרא לנתניהו שותף של חיזבאללה?"

"אתם גם רודפים את הסיינטולוגים ביפו? כי זה גם המרה וגם הדתה".

"הם מזדעזעים משריפת פסל בן־גוריון? במה זה שונה משריפת כביש איילון?"

"הישראלים באומן מלכלכים? לא, כי במצעד הגאווה בתל אביב הרחובות מנצנצים אחר כך".

אה, באמת? אני צבועה? מה איתך? אתה לא צבוע? ואם שנינו צבועים, מי יותר? זוכרים שפעם, כשהיינו מתווכחים על דברים, היינו מתווכחים על הדברים? ולא על האחים של הדברים, בני הדודים של הדברים, והשכנים מלמטה של הדברים? היום כל הוויכוחים נראים ככה:

1. יש לך מניע נסתר. אתה לא ענייני, לכן לא שווה להקשיב לך.

2. אתה צבוע, כי אתה לא מודה בזה שיש לך מניע נסתר.

3. כדי להראות לך את זה, אני אצביע על מקרים שבהם לא התנהגת באופן שתואם את העמדות הנוכחיות שלך.

4. ניצחתי בוויכוח, ועל כן אני טוב ממך, יפה ממך ומוסרי ממך. או לפחות לא יותר גרוע.

•••

הדיון בחוקי ההפיכה המשפטית שפך אור על נושאים רבים שהיו מושתקים ומוקצים. אם יש מישהו בקרב מתנגדי הרפורמה שלא מבין עדיין את העול הכבד של ההדרה וההשפלה שנושא על גבו הצד השני, הוא מפספס בגדול. אם יש מישהו בקרב תומכי הרפורמה שלא חושב שהמוחים מונעים מדאגה כנה ואמיתית לעתיד המדינה, גם הוא מפספס בגדול. הרוב המוחלט של בני האדם יודע מה טוב, מה רע ומה ההבדל ביניהם, אבל איכשהו, בשביל לנצח איש זר בוויכוח באינטרנט, אנחנו מוכנים לשים את כל זה בצד.

אם נשוב לדרוש מעצמנו יושר, הגינות ואחריות, במקום להתנחם בזה שאנחנו לא יותר גרועים מהצד השני, אולי אולי אולי עוד יש לנו תקווה. כמו כן, אם עוד מישהו יזכיר לי שביבי דווקא הצביע בעד ההתנתקות, אני אצרח. עכשיו תסלחו לי, אני הולכת לשטוף כלים.