שנים שאנחנו מתגאים בהיותנו מגדלור של חילוניות וליברליזם בין מדינות המזרח התיכון, השמרניות והדתיות. סקרים בינלאומיים מסמנים את תל אביב כאחת הערים הכי "גיי פרנדלי", וגם ב"אומת הסטארט־אפ" מתגאים ב"ראש היהודי" החכם (האירוניה במקור) - אבל הליברליזם בישראל צמח בתוך אנומליה שנשענת על איזון שברירי.
ישראל היא יצור כלאיים. אין בה הפרדה בין דת למדינה, ולא רק זאת: מוסדות דתיים אורתודוקסיים דורשים מקבוצות אזרחיות אחרות להישפט בפניהם בעניינים אישיים, שכן הסטטוס־קוו המפורסם קובע עליונות אורתודוקסית על פני כל תפיסות היהדות האחרות.
קבוצה דתית שיש לה כוח פוליטי מוחלט היא תופעה חריגה במדינה ליברלית, אבל מי יכול עלינו, הרי אנחנו אלופי הקומבינה וחשבנו שנוכל להיות גם וגם, ללכת עם ולהרגיש בלי. גם לא לכונן חוקה, גם לשמור על הדמוקרטיה וגם להמשיך לחייך לעולם, כאילו אנחנו מעוז השוויון והחופש. במשך שנים ארוכות "הרוב המתון" מכל הזרמים - חילונים, אורתודוקסים, רפורמים, קונסרבטיבים - יישר קו בהכנעה עם מדיניות מפלה ושיתף פעולה עם החשש שהפוליטיקאים המייצגים את הזרם האורתודוקסי יכעסו, כאילו הכעס והתסכול של קבוצות אחרות חשובים פחות.
הוויתור הזה התקבע עד כדי כך, שאפילו חילונים גמורים מדברים על יהדות ועל הזרם האורתודוקסי כאילו חד הם. כל זה כדי לשמור על "הרמוניה", הרי אחים אנחנו, לא? אז מה אכפת לכם להתחשב באח שמרגיש שהוא הכי קדוש, נציג היהדות הבלעדי?
פרדוקס הסובלנות
כל מי שיעיין באובייקטיביות וללא מעורבות רגשית בהסדרי ה"סטטוס־קוו" לאורך השנים, ייאלץ להודות שהוויתור של אזרחי ישראל, ובמיוחד של אזרחיות ישראל, כדי לחיות בדו־קיום עם דרישות הזרם האורתודוקסי הוא עצום.
את המונח "פרדוקס הסובלנות" טבע הפילוסוף קרל פופר. הרעיון הוא שאם חברה מגלה סובלנות מוגזמת כלפי חוסר סובלנות של חלק מחבריה, היא עלולה בסוף להיחרב על ידי אלו שכופים את דרכם ולא מגלים סובלנות לאחרים. פרדוקס הסובלנות מבעבע בלב החברה הישראלית.
התנאי שלא כתוב בשום הסכם, ובכל זאת הקפדנו למלא אותו, הוא ההסכמה שבשתיקה שלא להעז לצעוק את האמת: שההסכם הזה לא הדדי ולא סימטרי, שהוא מכאיב ומזיק לאזרחיות ולאזרחים ופוגע במיוחד בנשים שרוצות להתגרש, או בבעלי עסקים שבקושי שורדים כלכלית ולא רוצים לשלם כסף רב למשגיחי כשרות.
זהו אחד האקדחים המעשנים המרכזיים במערכות הראשונות של מדינת השעטנז הליברלית־דתית שהוקמה כאן, כי אי אפשר לדרוש מאדם גם לוותר על זכויות וגם להסתיר את הסבל ולהמשיך לחייך. זה סיר לחץ שעתיד להתפוצץ, ועכשיו אנחנו מתפלאים שהאדים שורפים אותנו.
בפרדוקס הסובלנות טמונה שאלה: עד כמה עלי לוותר על עקרונותיי, על החופש שלי ועל זכויותיי למען האחר למען ה"הרמוניה", גם אם היא מזויפת? האירוע בכיכר דיזנגוף ביום כיפור הוא מופע שהגיע אחרי שנים שבהן נדרשנו לעטוף את זכויותינו במילים כמו "התחשבות", "כבוד", "הידברות".
בין כבוד למשפחה
אנחנו מדינה שמקדשת את ערכי המשפחה. לכולנו יש חברים שמקפידים להגיע בכל שישי לארוחה משפחתית, גם אם חברי המשפחה פגעו בהם או הכאיבו להם. בעצם, הציווי הוא לא לכבד את עצמם כדי לכבד את מוסד המשפחה. אני מכירה לא מעט שניסו להסביר שזה קשה ומעורר טראומות - אבל התפיסה שלפיה הכעס והפגיעה של חלקנו פחות נחשבים מזו של ראשי המשפחה, טבועה עמוק בתוכנו.
כמה מכם שמעו בילדות את המשפט "חכה שאבא יגיע הביתה, תראה איך הוא יכעס"? כי הכעס של אמא פחות נחשב מזה של אבא. האם גם הכעס של גבר אורתודוקסי נחשב יותר מכעסה של אישה חילונית? לדעתי, בישראל התשובה היא כן.
בסדנאות שאני מעבירה, שבהן אנחנו עובדות על ערך עצמי ועל בריאות הנפש והגוף, יש תרגיל שבו אני מבקשת מהמשתתפות לבדוק את הצבת הגבולות שלהן. שיעורים ניכרים מהן מספרות שהן נאלצות לספוג פגיעות "כדי לכבד" בני משפחה אחרים, למען "שלום בית".
אישה אחת סיפרה שהוריה קראו לה בוגדת כי סירבה להמשיך להגיע לארוחות המשפחתיות, שבהן סבא שלה היה מעיר על המשקל שלה ואומר: "איזה תיאבון, איך היא אוהבת קינוחים, נצטרך לחתן אותה בשידוך". נשים רבות מספרות סיפורים דומים. שלא תתבלבלו, זה קורה אצל דתיים וחילונים, אצל אשכנזים וספרדים. וזה לא תמיד הגבר שמשפיל, לפעמים זו בת משפחה שטורחת "ליישר" את הסוררת. יותר מאישה אחת סיפרה שהסבתא או הדודה מתערבות כשמישהי מתווכחת עם גבר, ומסננות: "אם הגברת הצעירה תמשיך, היא לא תסתדר בחיים".
ואני שואלת: איפה הגבול? מה היה צריך לקרות באותן המשפחות כדי שאחד ההורים יקום ויאמר "עד כאן!". מה צריך לקרות כדי שאבא יאמר לאבא שלו, סבה של הילדה: "אני מאוד מכבד אותך, אבל אתה לא יכול לדבר אליה כך יותר".
בשיחות בסדנאות, כשהיינו מעלות את האפשרות הזו, רבות מהנשים סיפרו שמדי פעם היו מתנגדות להגיע לאירוע משפחתי וההורים אמרו להן שהן צריכות לכבד את הסבא. שככה הוא וככה הוא תופס נשים, אין מה לעשות. היו אימהות שהשיחות הללו גרמו להן להתעורר. הן היו פורצות לפתע בבכי ומבינות כיצד הכריחו את בנותיהן לכבד את מי שלא מכבד אותן.
לא דת מול חילוניות
עליית ההשפעה הפוליטית והחברתית האורתודוקסית בשנים האחרונות חושפת עוד יותר את פרדוקס ההכלה. את העובדה שהחברה החילונית נותנת מקום למסורות אורתודוקסיות גם על חשבון זכויות האזרחים והאזרחיות האחרות.
דוגמה מצוינת היא נשות הכותל, שנלחמות שנים על זכותן להתפלל וללבוש טלית ברחבה המרכזית. האם הן חצופות וחסרות כבוד כי הן דורשות את זכויותיהן? עד כמה הליברליות החילונית ושאר הזרמים הדתיים צריכים לפנות מקום לזרמים האורתודוקסיים, כשהם מתנגשים בערכים של המדינה הליברלית?
זה לא ויכוח של דת מול חילוניות - קבוצות דתיות גדולות שמוקעות על ידי הזרם האורתודוקסי מתעוררות גם הן. יהיה חטא לומר שכל האורתודוקסים מסכימים עם מה שקורה בשנים האחרונות, וביתר שאת בחודשים האחרונים. יותר ויותר קולות של גברים ונשים השייכים לזרם הזה אומרים: לא בשמנו, לא זו הדת שאנחנו מאמינים בה.
להכיר את האחר
מה שקרה בכיכר דיזנגוף הוא רגע היסטורי. ישראל עומדת על פרשת דרכים שבה נצטרך להגדיר מחדש סובלנות באופן המקיים כבוד לכולם. הצד הליברלי אולי מסכים לשאת בנטל גדול יותר מבחינה כלכלית, מבחינת הגבלת זכויות הפרט ומבחינת הסיכון שבהקרבת הילדים למען ביטחון המדינה - אבל האפשרות להכיל יתר על המידה, וגם לחייך בנחמדות ולהתעלם מהעובדה שמוחקים את הזכויות שלנו, יש לי הרגשה שלחלק הזה בסטטוס־קוו כבר לא נשוב לעולם.
בשביל כולנו, צריך לאוורר את התסכולים ואת תחושות חוסר הצדק כדי לבנות סיפור מחודש ושוויוני, סיפור שבו לבקש מאישה לא לשבת באוטובוס במקום שהיא חפצה זו לא התחשבות - זו השפלה.
בבית הספר של הבנות שלי אמא אחת הציעה שנערוך מפגשים להכרת האחר עם בתי ספר דתיים. ההנהלה פנתה לבתי ספר כאלה, וכולם התנו את המפגש בלבוש ארוך ומכוסה של הילדות שלנו, כולל חצאית, ובכך שהמפגשים ייעשו בהפרדה מגדרית.
האם להכיר את האחר אומר לבקש ממנו להיראות כמוני ולהתנהג כמוני? שאלה טובה. התשובה שלי כחילונית ליברלית כיום היא תשובה אחרת לגמרי מזו שהייתי עונה לפני שנה. יכולת ההתחשבות שדורשת ממני לוותר על עצמי הצטמצמה לממדים הרבה יותר הגיוניים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו