גם חמישים שנה אחרי המלחמה ההיא, דודו כנען (71) לא יכול לשכוח את ארבעת הימים הכי מסוכנים וקשים בחייו. בתקופה ההיא כנען היה איש צללים וסתר, ששירת ביחידת המודיעין 848 (8200 של ימינו), ולפתע מצא את עצמו בקדמת הלחימה, במעוז "פורקן" של צה"ל על שפת תעלת סואץ - בלב ההתקפות המצריות.
"כל השירות הצבאי שלי השתמשתי באוזניים או בעיניים, כי תפקידי היה לאסוף מודיעין. אבל פתאום הייתי צריך להפוך ללוחם. אז תפסתי את רובה העוזי ונכנסתי להשיב אש מהעמדות. המצרים כנראה חשבו שיש לנו כוח גדול וחזק במעוז, אז בחסות האבק שהציף אותם - נסוגו לאחור".
ב־13:50 התחיל הגיהינום
את רוב שירותו הצבאי עשה כנען בבסיס בלוזה, 30 קילומטר מהתעלה. "ידענו שבסוף חודש ספטמבר אמורים המצרים להתחיל תרגיל אסטרטגי שנתי", הוא משחזר את שנת 1973.
"לתרגיל קראו 'תחריר' (שחרור בשפה הערבית). ראש המדור שלנו, נועם שפירא, תדרך אותנו שיש סימנים כי זה לא תרגיל השנה, אלא משהו שעלול להתפתח למלחמה. הגיעו אלינו כמה וכמה ידיעות מכל מיני כיוונים שנראה שהם באמת מתכוונים למלחמה".
ומה עשית אז? מה היה תפקידך בכוח?
"הייתי אז במרכז הארץ, אבל ראש הענף שלי הודיע לי שהוא שולח אותי לסיני. הוא הסביר לי שאקבל שם צוות של שלושה אנשים וביקש שאנסה לקלוט רשתות המשדרות לטווח קצר, רשתות מצריות שאולי לא קולטים בבסיסי הקבע שלנו. מכיוון שלא הצלחתי לקלוט משהו כזה ישירות מבסיס שהיה כ־30 קילומטר מהתעלה, ירדנו למעוז 'פורקן' ששכן ממש בתעלת סואץ.
"בדרך לשם סיפר לי הקמב"ץ המרחבי של היחידה כי בלילה נשמעה בקשר מילת קוד שמשמעותה שכמעט בטוח הולכת לפרוץ מלחמה. הגענו למעוז ביום שישי, 5 באוקטובר.
"קיבלנו את הבונקר לרשותנו. היו שם לוחמי מילואים מחטיבת ירושלים וכמה סדירניקים. בסך הכל, היינו 33 איש במעוז הזה".
קלטתם משהו חריג?
"לא. הכל היה ממש שגרתי. למחרת, השבת שבה פרצה המלחמה, עליתי למגדל התצפית של המעוז, וראיתי בצד המצרי שני חיילים עם קסדות, חגורים ונשקים.
"התצפיתן בעמדה טען שזה מאוד לא שגרתי, כי בדרך כלל החיילים שם מסתובבים זרוקים כאלה, ושהוא דיווח על כך לחפ"ק.
"המשכתי להאזין. בשעה 13:15, אני מקבל טלפון מסגן מפקד שלנו בבסיס בסיני והוא נשמע לחוץ. הוא אמר: 'תקפלו הכל! אני שולח נ.נ. שיאסוף אתכם'. התפלאנו. 'מה קרה? עוברים למעוז אחר?' - הוא לא ידע להשיב לי.
"הרכב הגיע למעוז ב־13:40. הספקנו כבר להעמיס עליו ציוד, ואז ב־13:50 התחיל הגיהינום. הפגזות אדירות. באמת היה מטורף לגמרי".
פלוגת נגמ"שים עטה עלינו
כנען לא הספיק להימלט. "טסנו לתוך הבונקר", הוא משחזר את מעשיו. "למרות שלא הוכשרתי כלוחם, אמרתי מייד למפקד המעוז: אני ואנשיי עכשיו לוחמים לכל דבר. תן לנו כל משימה שצריך.
"היה עוד דבר מסוכן שעשיתי, אבל הכרחי. החלטתי לצאת מהבונקר החוצה, רצתי בין הפגזים וההפצצות הכבדות על המעוז אל הרכב ולקחתי משם את הסלילים המוקלטים ואת יומני ההקלטה. חזרתי לבונקר ושרפתי אותם".
הוא מספר על סכנת חיים אמיתית. במכשיר הקשר שמעו קולות של חיילים ממעוזים סמוכים אליהם צועקים: "המצרים עולים עלינו".
"כינסתי בבונקר את כל חיילי המודיעין ואמרתי להם: אם תופסים אותנו בשבי, סיפור הכיסוי שלנו הוא שאנחנו עובדי רס"ר שהגיעו מצריפין".
איך הרגשת? מחייל חכם, חנון כזה של מחשבים והאזנות, פתאום נכפה עליך להיות לוחם לכל דבר תחת אש כבדה.
"אתה לא חושב, אתה בתוך הסיטואציה. ידעתי שאני חייב להצטרף ללחימה. עברנו טירונות וידענו להשתמש בנשק אישי.
"לא היו לי מכשירים, אז התחלתי להפעיל גם את האוזניים שלי. שמעתי שיירה של משאיות כבדות וטנקים, וגם חיילים מצריים שצועקים ומכוונים את הכלים ואז חוצים את התעלה לכיווננו. דיווחתי על כך.
"ביחידה אמרו אחר כך שאני הייתי היחיד שהצליח ללא מכשירי האזנה לשמוע ולדווח מה קורה בצד השני".
"כינסתי בבונקר את חיילי המודיעין ואמרתי: אם תופסים אותנו בשבי, סיפור הכיסוי הוא שאנחנו עובדי רס"ר מצריפין"
עד כמה קרובים היו המצרים?
"ממש קרובים. הם הלכו והתקדמו לעברנו. אנחנו היינו בעמדות ובעת הפגזות כבדות טסנו לבונקרים, שהלכו ונהרסו. כמה פעמים פגזים ממש החטיאו אותנו בסנטימטרים. עברנו לבונקר חמ"ל, וגם שם אזל האוויר והרגשנו ממש חנק.
"באחד האירועים, פלוגת נגמ"שים מצריים עטה עלינו, וזה היה באמת מפחיד. מה שעשינו היה לירות כולנו יחד בנשקים האישיים, בתוספת ירי מאגים מהעמדות. זה עשה המון אבק ורעש, והמצרים חשבו בטעות שאנחנו כוח גדול ונסוגו. כל הזמן קרו לנו ניסים. במשך ארבעה ימים נפצעו אצלנו רק שניים. איש לא נהרג.
"והיו לי גם ניסים אישיים. כדור שירה צלף מצרי החטיא אותי ב־30 ס"מ! ופעם אחרת רצתי לבונקר בהפגזה כבדה, ופגזים ממש רדפו אחריי. בנס ניצלתי".
ידענו שאנחנו הבאים בתור
אלו היו ארבעת הימים הסוערים של תחילת המלחמה. כנען מספר בלהט וזוכר כל פרט ממה שהתרחש שם, לפני 50 שנה. "שמענו שהמצרים ממש עלו על המעוז מכיוון צפון, וזעקות איומות שלהם בקשר 'תעזרו לנו! אל תעזבו אותנו!' זה היה מזעזע ממש.
"ביום השלישי ללחימה המצרים הגיעו קרוב מאוד למעוז. אחרי שמעוזים אחרים כבר נפלו ונכבשו, ידענו שאנחנו הבאים בתור. אנחנו ישבנו במרכז התעלה.
"מפקד המעוז (מאיר ויזל ז"ל, שקיבל צל"ש על התנהלותו בקרבות) ערך אסיפת חירום והעלה שלוש אפשרויות: או להילחם עד הכדור האחרון, או להיכנע, או לנסות להיחלץ משם. כולם אמרו: להיחלץ. המפקד קיבל את האישור של אריק שרון, אז מפקד אוגדה 143, וחיכינו לחשכת הליל. המצרים לא היו ממש צמודים אז למעוז, אז יצאנו משם בשתיים וחצי לפנות בוקר".
"מפקד המעוז ערך אסיפת חירום והעלה שלוש אפשרויות: להילחם עד הכדור האחרון, או להיכנע או לנסות להיחלץ משם"
אבל כאן לא נגמרה הסכנה, אלא להפך. "הבעיה היתה שהיינו מרוחקים 15 קילומטר מכוחותינו, והיינו צריכים לצעוד לשם. הלכנו והלכנו ונכנסנו בטעות לחניון לילה של הכוחות המצריים. גם משם, איכשהו, יצאנו בנס.
"המשכנו לצעוד, ובדרך נכנסנו ממש לקרב שריון שלנו מול המצרים. התחפרנו בחולות עד שהפסקנו לשמוע ירי וקרב. הכוחות שלנו גברו שם על המצרים. יצאנו מהמחבוא שלנו ולפתע ירי לעברנו. כוחות שלנו טעו לחשוב שאנחנו מצרים כי באנו מהכיוון שלהם. מייד הרמנו את הרובים וספרי תורה והם הבינו שאנחנו מכוחותינו והמשיכו הלאה.
"בסופו של דבר טנק אחד חבר אלינו והעמיס עליו 33 חיילים מותשים אך בחיים. לא יודע איך עלינו כל כך הרבה חיילים על טנק אחד, אבל זה קרה. בדרך לחוף מבטחים, העניקו לנו סיוע גם נגמ"שים וכוחות אחרים שמהם רבים לא שבו מהקרב ומצאו את מותם לאחר מכן במלחמה".
אף אחד לא דפק על השולחן
אחרי המלחמה הקשה והעקובה מדם, השתנה שם היחידה מ־848 ל־8200.
יאיר כהן (67), אז מקיבוץ עין החורש וכיום מתגורר באלפי מנשה, התגייס אליה במחזור הראשון שאחרי מלחמת כיפור. בתחילת שנות ה־2000 שימש מפקד היחידה.
"כשמסתכלים על ההיסטוריה, שלושה דברים הכי השפיעו על העם היהודי - השואה, הקמת מדינת ישראל ומלחמת יום הכיפורים.
"יחידת 848, או 8200 היום, הביאה ידיעות לפני המלחמה, כולל ידיעת זהב אחת שאומרת שהולכת להיות מלחמה. אבל, וזה הלקח העיקרי מהמלחמה, אף אחד לא דפק על השולחן וצעק: חברים, הולכת להיות מלחמה!
"ולכן הטראומה של היחידה מהמלחמה ההיא מלווה אותה עד היום ומשפיעה על מהלכיה. הלקח הגדול: קבלת האחריות. לא רק להביא ידיעות, אלא גם לפרש אותן, ואם ראש אמ"ן לא מקבל - אז להתריע ולדפוק על כל שולחן אפשרי. וזה, לדאבון הלב, לא קרה ביום כיפור".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו