כשטל ברודי צעד בטקס הסיום של אליפות אירופה בכדורסל בספרד, כבר היה ברור שמשהו קורה במדינה. השמועות על כך שצבאות סוריה ומצרים פתחו במתקפת פתע על מדינת ישראל החלו להתגלגל לאוזני שחקני המשלחת הישראלית ואנשיה, בעיקר דרך האוזנייה של השליח לאליפות מטעם הערוץ הראשון, היחיד שהיה אז - דן שילון.
זו היתה הופעה פושרת של הנבחרת, שהסתיימה יום קודם לכן בניצחון 78:96 על טורקיה במשחק על המקום השביעי.
בנבחרת עמלו קשה כדי שהמשחק יסתיים לפני כניסת יום כיפור, השחקנים מיהרו להתקלח ולאכול סעודה מפסקת, והספיקו להצטרף לחברי הקהילה היהודית המקומית בתפילת "כל נדרי". המשחק ההוא סימן את הפסקת פעילותו של הספורט הישראלי, כשאף אחד לא ידע מתי נחזור לזירה המקומית וזו הבינלאומית.
לצד ברודי, מיקי ברקוביץ', בועז ינאי, בארי לייבוביץ, חנן קרן ואיתמר מרזל, תחת הדרכתו של המאמן אברהם חמו, שיחק בנבחרת גם גור בן־דוד (70), שאחרי שסיים את קורס הטיס שיחק, במקביל לשירותו כטייס קרבי, בהפועל תל אביב ובהפועל גבת־יגור.
מהדיווחים שהחלו להגיע הבין בן־דוד שעם הנחיתה בארץ הוא חוזר מייד לטייסת שלו, טייסת הסקייהוקים 110 ברמת דוד. בצאת יום כיפור טסה הנבחרת לרומא, שם פגשו השחקנים ישראלים רבים שחיפשו דרכים לעלות על כל מטוס אפשרי שיחזיר אותם למדינה. השחקנים - אולי בגלל חשש ביטחוני שישמשו מטרה לפיגוע טרור - עלו על טיסה.
עם נחיתתם לקחו את גור אביו, עשהאל בן־דוד, שהיה ראש המשלחת לספרד ויו"ר איגוד הכדורסל, ואמו שהמתינה בשדה, היישר לבסיס. כבר ביום שני אחר הצהריים, פחות מ־48 שעות אחרי שהסתיימה אליפות אירופה, ביצע בן־דוד את הגיחה הראשונה שלו במלחמה והפציץ מטרות בפורט סעיד שבמצרים. אחר כך הפציץ גם בסוריה וביצע 28 גיחות במהלך המלחמה.
"ביום שישי עוד שיחקתי כדורסל באליפות אירופה, וביום שני כבר טסתי לגיחה המבצעית הראשונה שלי אי־פעם", הוא נזכר. "זאת היתה טיסה מוזרה, כי עד אז הייתי רק באימונים ופתאום אני עם מטוס מלא דלק ופצצות.
"אחרי שנגמרה המלחמה חזרתי לנבחרת ישראל, וטסנו לסיבוב ניצחון בקהילות היהודיות בארה"ב. לפני כמה חודשים עוד הפצצתי ועכשיו אני במדיסון סקוור גארדן, מסתכל על ענקי ה־NBA ומבין שאני והם לא באותו ענף. אלו שני הזיכרונות שלי: הדיסוננס בין המלחמה לכדורסל, וההבנה שבארה"ב לא משחקים אותו המשחק שאנחנו שיחקנו".
"התפללנו שהוא בשבי"
ספורטאי נוסף שהפך אולי לפצוע המפורסם ביותר במלחמת יום כיפור הוא גדעון רייס (80) מקיבוץ גבעת ברנר, שחי כיום בארה"ב והיה אז כדורסלן בהפועל גבעת ברנר מהליגה הראשונה ואלוף ישראל בקפיצה לרוחק.
ביום השלישי למלחמה, ליד תל מסחרה שברמת הגולן, ספג טנק הצנטוריון שלו טיל סאגר. רייס, שהיה מפקד הפלוגה, נפצע בידו הימנית ובעינו ואיבד את ההכרה לכמה שניות. תחת אש שהמטיר הקומנדו הסורי דיווח בקשר למג"ד על פציעתו, ואף הספיק להתבדח ולומר איזה מזל שהוא שמאלי. כאשר פונה במסוק לביה"ח רמב"ם, החלה להתברר חומרת הפציעה: הוא איבד את עינו ואת הקמיצה והאמה בידו הימנית עקב הפגיעה.
על פועלו בשדה הקרב קיבל רייס את עיטור המופת, ולאחר שנה של שיקום חזר לשחק כדורסל עם שמונה אצבעות ועין אחת. מכיוון שהיה שמאלי, חזר גם לצלוף מכל מרחק. משחק החזרה שלו במדי הפועל גבעת ברנר היה נגד מכבי רמת גן. הוא סיים את המשחק עם 12 נקודות, בדרך ל־3,855 נקודות בקריירה - הישג שמציב אותו בין 50 הקלעים הגדולים בתולדות המדינה.
הכדורסלן המפורסם ביותר שנפל בקרבות מלחמת יום כיפור היה יצחק הוכמן ("הוכל'ה"), ששיחק באליצור תל אביב והיה הראשון שהגיע מהליגה השנייה לנבחרת ישראל. הוכמן שיחק גם בהפועל חולון תחת יהושע רוזין, ואף הספיק לשחק חצי שנה כדוריד במכבי תל אביב.
רגע לפני סיום המלחמה, ב־24 באוקטובר, השתתף הוכמן בקרב בעיר סואץ. הוא נכנס בזחל"ם כדי לסייע לחבריו שנלכדו ברחוב הראשי בעיר, ספג פגיעה ישירה ונהרג עם עוד שמונה לוחמים. במשך שלושה חודשים עוד היתה תקווה שהוא בין השבויים שהמצרים הסתירו את זהותם, אך גופתו הוחזרה והוא הובא למנוחות בשעה שאשתו יולדת את בתם. אליצור תל אביב אהובת ליבו עלתה לליגה הראשונה בכדורסל, לראשונה בהיסטוריה, אולם הוא לא זכה לראות זאת.
"הוכל'ה היה אז בן 30, ואני בן 23, לוחם שריון", סיפר ל"ישראל היום" אחיו, מוטי הוכמן, לפני כמה שנים. "נלחמתי ברמת הגולן, במובלעת הסורית, ורק זמן־מה לאחר שהוכל'ה נהרג שוחררתי לסוף שבוע בבית וקיבלתי מהמשפחה את הבשורה על היעדרו. היינו בהלם. הוכל'ה השפיע על כל אחד מבני הבית ובחודשים הראשונים הקושי היה רב, בעיקר בגלל אי־הוודאות. איש לא ידע להגיד לנו מה קרה. לאורך כל התקופה התפללנו שהוא נפל בשבי, אולם אחרי הסכם הפרדת הכוחות עם המצרים הוא הוחזר ארצה בארון עם 20 חללים נוספים וגופתו זוהתה".
באיחור של חמישה חודשים (בגלל המלחמה) וחמישה ימים (בגלל שביתת שופטים) נפתחה ב־6 במארס 1974 ליגת הכדורסל העליונה לבוגרים. המשחקים נפתחו בדקת דומייה לזכר הנופלים במלחמה ומפעל הגביע בוטל, נוכח הרצון לסיים את הליגה מוקדם ככל האפשר כדי לא לפגוע בעונה הבאה. עוד הוחלט כי לא יהיו יורדות, לכן הליגה גדלה בעונה שלאחר מכן ל־14 קבוצות. מכבי תל אביב זכתה באליפות, בעוד עונה ללא הפסד.
"חשבתי שנוסעים לטיול"
גם ענף הכדורגל שותק מיידית בגלל מלחמת יום כיפור. רוב כדורגלני ישראל גויסו, וכך גם אנשי ההתאחדות. מחזור הפתיחה נדחה בדקה ה־90, ובהתאחדות החליטו שהעונה תחזור לשגרה שבוע אחרי שהמלחמה תסתיים, יהיו ההרכבים אשר יהיו. שני כדורגלנים בלבד המשיכו לשחק כדורגל במהלך המלחמה - הלגיונרים מוטל'ה שפיגלר, ששיחק בפ.ק. פריז, וגיורא שפיגל, ששיחק בשטרסבורג.
ישעיהו (שעיה) שווגר, כוכב חיפאי שהיה אחד מהבלמים הגדולים בתולדות הקבוצה הירוקה וחלק מסגל הנבחרת שעשתה היסטוריה במקסיקו 1970, היה גם שריונר אמיץ במיוחד שחילץ פצועים תחת אש ברמת הגולן. הוא חזר משדה הקרב ונפטר מדום לב בשנת 2000, בגיל 54.
יוחנן וולך (78), כדורגלן מהצד האדום של חיפה ושחקן נבחרת מקסיקו 1970 בעצמו, עמד במלחמה פעמיים מול ירי ישיר של הסורים, אולם הוא וחבריו הצליחו לחסל את התוקפים. וולך המשיך לשרת במילואים חמישה חודשים אחרי סיום המלחמה, ובמהלך עונת הכדורגל המאולתרת זגזג בין הצבא לבין כר הדשא, כשלעיתים הוא מחליף את המדים במדי המשחק וחוזר למדי הצבא כשנשמעת שריקת הסיום.
שחקן גדול אחר הנושא עד היום את זיכרונות המלחמה הוא צביקה רוזן ממכבי תל אביב, ששיחק גם הוא במדי הנבחרת במונדיאל במקסיקו. "הייתי בנבחרת הכדורגל של חיל השריון, ואחרי פרוץ המלחמה אמרו לנו שיורדים לסיני", הוא נזכר. "חשבתי שנוסעים לטיול, ופתאום אתה רואה גופות של חיילים משני הצדדים וצריך לכסות אותן. זה זיכרון שמלווה אותי עד היום, המראות האלה רדפו אותי שנים".
במלחמה מצא את עצמו רוזן בתפקיד שלא ציפה לו. "מכבי תל אביב סידרה לנו רישיון ג', כדי שיהיה לנו מקצוע אחרי הקריירה הספורטיבית, אז ידעתי לנהוג במשאית והבאתי אספקה לחיילים בבסיסים ובמוצבים", הוא מספר.
לאחר מכן היה גם כדורגל, כשיחד עם המאמן דוביד שווייצר ועם השופט מנחם אשכנזי הסתובב רוזן בין הבסיסים והמוצבים והעביר הרצאות ללוחמים. "הזיכרון שלי כבר לא משהו, כי אני בן 50 פלוס כמעט 30, אבל ישבנו שם ודיברנו על כדורגל", הוא מספר. "אני זוכר את המבט של החיילים כשפתאום ראו אותנו מול העיניים. רק אחרי חודשיים וחצי חזרתי הביתה, כי נבחרת ישראל נסעה למשחק בארה"ב והיו צריכים אותי אז קיבלתי שחרור. זה היה נדיר, כי אחרי המלחמה לא רצו לשחרר אף חייל".
160 כדורגלנים גויסו במהלך המלחמה, לצד שבעה מאמנים. אחד מהם היה נהג האוטובוס שבמשך יומיים רצופים היה על ההגה בלי לעצום עין כדי להסיע חיילים - יצחק שניאור האגדי. את העונה שלאחר מכן סיימה מכבי נתניה במקום הראשון וזכתה באליפות. זו היתה העונה עם מספר הצופים המועט ביותר מאז החלו לעקוב אחרי היקף הצופים במגרשי הכדורגל. הציבור הישראלי, מוכה וחבול, הותיר קרחות ביציעים, ורק החיילים, שנכנסו חינם, הקפידו להגיע לפני המלחמה ואחריה.
חללי הכדורעף והכדוריד
אבל לא רק ענפי הספורט הגדולים והמוכרים נפגעו בגלל המלחמה. הכדורעף הישראלי, שבאותה עת היה בשיאו בקיבוצים, ספג אבידות רבות, ולמעשה שלח הכי הרבה חיילים לשדה הקרב, נוכח העובדה שרוב הספורטאים החובבנים שעסקו בו היו קודם כל חיילים ביחידות הקרביות ביותר.
רס"ן איתן וליש ז"ל, סמג"ד בחטיבת שריון במילואים 217 שהיתה הראשונה להיכנס לסיני במלחמת יום כיפור, הקים את הכדורעף בקיבוץ גינוסר ונפל במהלך הקרבות. סרן דוד גלזר ז"ל וסגן שמעון שפרינגר ז"ל, שהיו ממייסדי קבוצת הכדורעף של קיבוץ טירת צבי, נפלו במלחמה ובעקבות כך התפרקה קבוצתם. סמל מוטי סדן ז"ל, אחד מהשחקנים הבולטים של קבוצת הפועל בית זרע, שהעפיל איתה לליגה הראשונה, לא חזר אף הוא משדה הקרב. למרבה הצער, הכדורעף ימשיך לספק חיילים מצטיינים רבים שייפלו גם במערכות ישראל שיבואו לאחר מכן.
ליגת הגברים בכדוריד הסתיימה שישה מחזורים לסיום העונה, ובגלל המספר הגדול של הספורטאים בשדה הקרב לא חודשה. בין הכדורידנים המוכרים של אותה התקופה שנפלו ניתן לציין את סמ"ר אלכסנדר יניב ז"ל, שאגודת הכדוריד שבה גדל בחולון נוהגת להנציח את זכרו. מקרה זכור ועצוב נוסף התרחש בקבוצת הפועל כפר מנחם, שאיבדה לא פחות משלושה משחקניה: סגן ראובן כהן, רב"ט גבריאל ברעם וסמל עמוס ברגר ז"ל.
בזירה הבינלאומית, ישראל היתה אז חלק מאסיה והתחרתה באליפויות היבשת. מפגש גביע דיוויס בין נבחרות ישראל ואיראן, שאמור היה להתקיים ב־9 באוקטובר 1973 באיראן, נדחה למועד בלתי ידוע. כשהתקיים - מחצו האיראנים את הישראלים 1:4. ישראל נאלצה לוותר גם על השתתפות באליפות אסיה בסיף, שנערכה אף היא באיראן, ואילו נבחרת האתלטיקה הקלה, שהתכוננה לאליפות אסיה הראשונה, שנועדה להתקיים בפיליפינים בין 18 ל־23 בנובמבר, כללה לבסוף רק חמישה ספורטאים.
בשנה שלאחר מכן יצאה משלחת ישראלית לטהרן, למשחקי אסיה האחרונים שבהם השתתפנו כמדינה. המשלחת זכתה ב־19 מדליות, מהן 7 זהב (שלוש של אסתר רוט שחמורוב ואחת של נבחרת הכדורסל), 4 כסף (אחת של נבחרת הכדורגל) ו־8 ארד. ספורטאים ממדינות ערב, מפקיסטן, מסין ומקוריאה הצפונית סירבו להתמודד נגד ספורטאים ישראלים, מסיבות פוליטיות.
ממרחק השנים, אם היום נשמע כמעט דמיוני שכוכבים כמו מנור סולומון או דני אבדיה יעלו על מדים ויצאו להילחם בג'נין או בלבנון, במלחמה ההיא היה הספורט הישראלי כולו מעורב בלחימה, ספורטאים רבים נפצעו בשדה הקרב וספורטאים אחרים שילמו את המחיר הכבד ביותר בהגנה על המקום שאנחנו חיים בו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו