בהסכמה רחבה: הסוגריים שבין חברות ופוליטיקה

לפחות שלוש פעמים זה קרה לי לאחרונה: פגישות עם חברים שלא ראיתי הרבה זמן. לא נצח. חמש שנים, נגיד. כלומר, כאלה שבין פגישתנו האחרונה לבין היום מפרידות שנים וקורונה, ויאללה - בואו נגיע כבר לעניין עצמו: כאלו שהפגישה האחרונה שלנו קרתה לפני הבלאגן הפוליטי.

אני מדבר בעיקר על חברות וחברים מעולם התקשורת והאמנות שדעותיהם הפוליטיות ומקומם הפוליטי בשמאל. ועל כן הרגע הראשון הוא רגע מבחן: היעלה הנושא? הייתמר עב קטן וירחף מעלינו? היבוא הקונפליקט לידי ביטוי ויתייצב בינינו? דעותיי הפוליטיות ידועות כי אני נותן להן ביטוי בתקשורת; דעותיו הפוליטיות ידועות כי הוא מצייץ אותן כל חצי שעה בערך. איך תיראה הפגישה?

• • •

בפעם האחרונה זה קרה לפני כשבוע. יציאה לחופשה. הוא ישב עם בני משפחתו, ואני התקרבתי מרחוק. הייתי יכול לראות בבירור את כל הדילמה הזו המתוארת לעיל מתרחשת ממש בתוך עיניו. אבל בפועל מה שקרה הוא מה שהיה מצופה שיקרה: חיבוק חם וזהו. לא שמחה ולא רוטמן. מה, אנחנו בטוויטר עכשיו? עזוב אותי. תן רגע לחיות. אז מה נשמע ואיך המשפחה ובדיחה מפעם והם נוסעים למונגוליה. וואלה? מונגוליה! וספר שקראתי, ואז שיחה פוליטית ערה במיוחד על כוחו המשחית של השלטון הממושך ועל רפיסותו של מנהיג שנגרר בידי קבוצות קיצוניות ומאבד את הישגיו. קובילאי חאן. אף מילה על הקונפליקט בינינו לבד מבדיחה חביבה, פרידה וזהו.

אני יוצא ממפגשים כאלה מעודד מאוד, כי זה מחזיר אותי אל ספינת האם היציבה והשועטת מכולן: הנורמליות. בעולם נורמלי החברות בינינו, שכמו שהבנתם לא נחצבה בסלע ולא נצרבה בשדות האש, סתם ידידות של שניים שחולקים מקום עבודה, אמורה לנצח את "המצב". והעובדה שלרגע נראה שזה לא כך, שבמבט ראשון נדמה שדפים שלמים ברשימת אנשי הקשר הולכים ונמחקים - היא הלא נורמלית, ובה צריך להיאבק. השאלה היא: איך עושים את זה.

• • •

כבר 25 שנה אני מקיים קשר חברי אמיתי ועמוק עם חברתי ש'. הכרנו כשעבדנו בכלי תקשורת חדש אי־אז, צעירים ומלאי עזוז, ואנו בקשר קרוב כל השנים שעברו מאז. אספר עליה מעט: היא סופרת מחוננת ומאוד מצליחה. חכמה ויצירתית, רחבת דעת ועמוסת חוש הומור. כל שיחה איתה היא בילוי, ודעתה תהיה תמיד מבריקה ומקורית.

והנה עוד כמה נתונים: כשיש לה בעיה היא נפגשת לא אחת עם אצטגנינים וקוראות בקפה. היא לא דילגה מעודה על עיון בהורוסקופ שבפאתי העיתון של שבת - ו"אתם הסרטנים" או "ככה זה תאומים" הם חלק בלתי נפרד מהשיח שלה.

בנוסף, יש שם עולם מלא ועשיר מאוד של חוויות דיקור סיני, התנסויות בטיפולים אלטרנטיביים ושיח ארכני בנושאי גוף ונפש שלעומתו חבר טבעוני הוא מתנה רעננה. אלה לא דברים שמתעוררים כל רגע במהלך היומיום, אבל ידוע שהם שם, ומעת לעת זה פתאום צף ועולה ואני מוצא את עצמי מתגרד מרוב ייאוש ומחכה שההתקף יחלוף ונוכל להמשיך לתקשר כאחד האדם מבלי שברטה תיכנס לנו אל תוך השיחה. אני זוכר את הפעם הראשונה שבה נחשפתי לעניין הזה אצלה והוכיתי הלם. אוי, אמרתי, הגם את? ובאותה מידה אני גם זוכר שבאותו רגע נולד עוד משהו: נולדו הסוגריים.

• • •

הסוגריים הם עניין שמלווה אותי מאז ומוצא את ביטויו בעוד תחומים. מה שקרה הוא שהבנתי בבירור כי אני לא הולך לוותר על ש' רק בגלל ליקוי כלשהו. זה פשוט לא שווה את זה. אני מתאר לעצמי שלו הייתי מבקר בביתה של ש', פותח את המקרר כדי להוציא חלב ומוצא בו חלק מגופה עטוף בעיתון "הארץ" - הייתי מגיב אחרת (למרות שגם במקרה הזה אפשר להיות קצת סלחני, יש הרבה אנשים טובים שקוראים "הארץ"). אבל כל עוד מדובר בשיגעון רך, ספציפי, שאינו צובע את החיים בצבע אחד - אני פשוט מכניס אותו לתוך סוגריים, וממשיך הלאה.

זו אותה ש', על כל טובה ותבונתה ושכלה והבנתה ומילותיה, ויש שם גם אילו סוגריים שמי בכלל צריך להתעסק בהם עכשיו. זה שם, זה קיים, ואולי אפילו בעוד רגע ירטוט מכשירה והיא תקבל הודעה מאיזו נוכלת מתקשרת קוראת באבוקדו ובכרטיסי רכבת משומשים שהתור שלה נדחה בשלוש שעות, והיא תלחש לעצמה: "אוי, אבל יש לי אז דיקור" - אבל זה בתוך הסוגריים ההם וזה לא מטריד אותי בכלל.

ומאז זוהי אצלי נוסחה נהדרת, והיא יכולה להתאים לכל מיני: למשיחי בריאות ולסרבני חיסונים ולחובבי ספורט אקסטרים ולמשבשי שפה ולאנשים שמשתמשים ב"כביכול". יש רק שני תנאים: שהליקוי יהיה כזה שלא צריך לדווח עליו למשטרה, ושהמחיר יהיה כדאי. כלומר, שהאדם נשוא הדיון יהיה שווה את הוויתור הזה. שיהיה ראוי לסוגריים.

• • •

אז מה ההצעה שלי? ובכן, סוף הקיץ ושנה חדשה בפתח. אני אחרי תקופת חופש די ארוכה שניתקה אותי מליבת האקטואליה ובאופן טבעי גם גרמה לי לחשוב שהמצב נרגע ושכולם נמצאים במצב שלי. גם עתה, כשחזרתי קצת לעניינים, אני ממשיך להאמין שזהו אכן המצב ושמשהו נרגע ושעניינים נכנסים לפרופורציות.

אז לאנשים שעובדים בקונפליקט, שזהו מקום העבודה שלהם - אין לי מה לומר וגם שום דבר שאומר לא יעזור. אבל לכל השאר, המוני ההמונים שמחזיקים בעמדה פוליטית, אבל יש להם גם חיים אחרים, ובמיוחד לאלה שמוצאים את עצמם שואלים את עצמם: מה יהיה כשאפגוש את אריה? האם דניאלה תזמין אותנו לבת־מצווה? האם ללכת לשבעה של שטיינמץ? ההצעה שלי היא כפולה: ראשית - לכו לשבעה ותפסיקו לחשוב מחשבות שטותיות כאלה.

שטיינמץ לא באמת שונאים אתכם. זה שהם שיתפו ציוץ מגעיל אומר בסך הכל שהם שיתפו ציוץ מגעיל. וכשם שהציוץ של שטיינמץ לא היה ספציפי עליכם, אלא על משהו שאתם מייצגים - כך גם הוא לא היה ציוץ ספציפי של שטיינמץ אלא ציוץ של משהו שהם מייצגים. לכו, לכו לשבעה כמובן, בתקווה שתמצאו חניה. יהיה חיבוק אמיץ ומלא אהבה, אני מתחייב.

ושנית – באופן כללי, גם לגבי הקונפליקט הזה וגם לגבי אחרים - טלו עימכם סוגריים. הכל הרי עניין של היצע וביקוש, של מחיר. אם הצורך בנורמליות חברתית מספיק עז אצלכם, מספיק יקר לכם כדי לנצח את הקונפליקט - זה יצליח לכם. פשוט טלו אותם, את הסוגריים.

מישהו בדרך הרי יכול לומר לכם פתאום: למה אתה שותה זירו, זה הרי מסרטן? או: איזה מזל אתה? ואולי: דמוקרטיות מתות לאט. ויכול בהחלט להיות שזה יהיה/תהיה מישהו/י שממש חבל לאבד. במקרה כזה כל מה שצריך זה להוציא את הסוגריים, למקם אותם בדיוק במקום, לפני ואחרי השאלה, ולהמשיך בטבעיות: נו, אז איך מונגוליה? שמעתי שאולן בטור יפהפייה בתקופה הזו.