חופים הם לפעמים בבואה של החיים כאן: מסע קיצי בין הים ליבשה

"גם אם יעשו סולחה, ילחצו ידיים ויתנשקו - זה לא יעזור"

חוף עתלית הוא רצועה באורך 3 ק"מ, המשתרעת מתל מגדים שבצפון ועד למבצר עתלית שבדרום

אף שהדיג באוגוסט חלש, זה לא מפריע לשמעון פרץ (67) להתעורר מדי בוקר בביתו שבעתלית בסביבות השעה 5:00, כמו בכל ימות השנה. הוא שותה כוס קפה, לובש בגדים מתאימים, תלוי בעונה, אוסף את החכה הנאמנה, עולה על אופניו החשמליים, ובתוך פחות מעשר דקות כבר מתמקם על מזח הברזל החלוד, שם מונח צינור היניקה המזרים מי ים לבריכות המלח הסמוכות.

אלה לא תנאים אידיאליים לדיג. השמש מכסחת מעל, הגלים דופקים מהצדדים והמזח בקושי עומד אחרי שהמלח נגס בו במשך עשרות שנים. אך התפאורה לא מפריעה לשמעון להתרכז במלאכה. "הים לא עובד באוגוסט", הוא מתלונן אחרי שעות ארוכות ללא תוצאות.

"עם המקל הלבן", הוא מצביע על אחת מחכותיו, "אני יכול להוציא עד 20 קילו דג. פעם אחת, מראש הגשר, הוצאתי 10 קילו של אינטיאס. שמתי לו קלמארי קטנים כפיתיון, והוא בלע אותם כמו גדול. אחרי פייט של חצי שעה, שלפתי אותו מהמים. דיג הוא מחלה, גם אם אני לא אוציא דג במשך שעות. זה מנקה את הראש עם האווירה, הנוף והספורט. לפחות הזזת קצת את הרגליים".

לא רחוק ממנו עומדים חוסיין אבו זלף ואמיר מליק, שהגיעו מעוספיה שעל הכרמל. אמיר (62), שדג כבר 30 שנה, יורד לים כשהוא יכול. חוסיין עושה זאת מאז שיצא לפנסיה לפני כחמש שנים, עד אז היה נהג מונית בחיפה. פעם נהג לצוד חוגלות, אבל כשהציד הוגבל הוא עבר לים.

"מהבוקר ועד עכשיו תפסתי רק דג אחד", חוסיין מצביע על דלי עם דג סילגו, שמוכר אצל הדייגים כ"דג טלוויזיה". דגיגון, יותר נכון. "אם יש ים טוב - נוציא קילו, מקסימום שניים. בטח לא כמות מסחרית. זה יותר בשביל הכיף, להעביר את הזמן, כי מי שמתחיל - לא יכול להפסיק. בן אדם מסתכל על הים וזה מנקה אותו, ופה במדינה חייבים ניקוי ראש, לא חסרות בעיות".

מתברר שגם על המזח הרעוע כל אחד רואה את הצרות מצד אחר, ולכל אחד צרות משלו. לדרוזים אלה בעיקר חוק הלאום וחוק קמיניץ, שנועד להגביר את האכיפה והענישה נגד עבירות הבנייה, חוקים שתקועים להם בימים אלה כמו עצם בגרון. "אני ממשפחה שכולה, איבדתי שני ילדים", מספר חוסיין. "אנחנו, הדרוזים, פגועים, כי יש לנו שטחים שירשנו לפני מאות שנים ולא נותנים לנו לבנות עליהם. לא מתחשבים בנו אחרי שכרתנו ברית עם המדינה ללא תנאים, ובמיוחד עוספיה. זה הגמול? אנחנו נולדים ומתים פה, ואנחנו הכי נאמנים, אבל כמה אתה יכול ללחוץ על בן אדם? בסוף זה מתפוצץ. לא מבין איך אתה זורק את כל המדינה הזו לעזאזל".

אמיר, אב לארבעה, מסכים עם חברו. "צריך לכבד את הדרוזים. הם נאמנים למדינה הזו יותר מהיהודים. שומרים עליה כמו על הבית שלהם, אבל פה לא מדובר בעוד החלטה, אלא בגזענות לשמה. אני אומר לך שתמיד הצבעתי בבחירות לכנסת, אבל בפעם הבאה לא נראה לי. אני כבר לא מאמין לאף אחד. הכל כאן הפוך".

חוסיין אבו זלף מעוספיה: "אני ממשפחה שכולה, איבדתי שני ילדים. אנחנו, הדרוזים, ירשנו שטחים ולא נותנים לנו לבנות עליהם. זה הגמול? אנחנו נולדים ומתים פה, ואנחנו הכי נאמנים, אבל כמה אתה יכול ללחוץ על בן אדם? בסוף זה מתפוצץ. לא מבין איך אתה זורק את כל המדינה הזו לעזאזל"

חברם היהודי, שמעון, בוחר להתקפל ראשון מהמזח. הוא מודה שלא הלך לו הפעם במשימת הדיג, אבל מחר יגיע שוב, כמו ב־60 השנים האחרונות. "אני פנסיונר מהצבא", הוא מספר. "הייתי רס"ר בכיר ופרשתי ב־1999, אחרי 25 שנות שירות. אני מכיר את רמת הגולן כמו את כף ידי. עכשיו כבר 22 שנה אני מתנדב בקיבוץ עין כרמל בלי כסף. מה שאומרים לי - אני עושה. יש לי שם סככה גדולה, מחסן, מקרר. אני מגיע לשם בכל יום בצהריים, שם את האופניים בטעינה, אוכל סנדוויץ' טוב, חוזר הביתה מבסוט מהחיים, ולמחרת קם ויוצא לדוג".

איך זה שכולם מתלוננים ורק אתה לא?

"עוד בשירות הצבאי שמעתי את כל הסיפורים על שמאל וימין, חילונים ודתיים, אשכנזים ומזרחים. שבעתי מהם. אני כבר הבנתי שהמאבקים האלה לא ייגמרו אף פעם. גם אם יעשו סולחה גדולה, ילחצו ידיים ויתנשקו - בסוף זה אבוד".

"למה החוף ריק פה? כי הילדים פה לא יודעים לשחות"

חוף ג'יסר א־זרקא נמצא בתחומי הכפר הערבי, הנחשב אחד מהעניים בישראל - בין קיסריה למעגן מיכאל, מדרום לשפך נחל תנינים

בחוף בג'יסר א־זרקא אנחנו פוגשים את חמאמה ג'רבאן (45), או כפי שהיא מכנה את עצמה - "בת הים". חמאמה היא דייגת, מצילה, שייטת. היא ואחיה מוחמד מפעילים כבר 15 שנה בית ספר לגלישה בחוף המקומי, וחוץ מזה היא הצטיינה בהדיפת כדור ברזל והיא גם שחקנית כדורגל - קצת בנבחרת ישראל ויותר בנבחרת פלשתין.

"שברתי את כל הסטיגמות", היא אומרת על עצמה כמי שגדלה בסביבה מוסלמית שמרנית. "זו אני, ואף אחד לא יכול להגיד לי מה לעשות. חינכתי את ההורים שלי, את הכפר. אלה הם חיי. לא מעניין אותי חברה ערבית, יהודית, אנגלית. אם אני אוהבת משהו - אני עושה".

החוף בג'יסר א־זרקא, הסמוך לקיסריה, הוא מהיפים בארץ. ולא רק בגלל הטבע שהחמיא לו, אלא גם משום שהוא לא הפך עם השנים למסחרי כמו שכניו. גם באמצע הקיץ החוף די שומם כשאנחנו מבקרים בו.

"למה הוא ריק? כי הילדים פה לא יודעים לשחות", אומר ג'מבו סביחת (51), דור שלישי של דייגים ונכדו של המוכתר הראשון בכפר. "תראה אותנו ואת מעגן מיכאל הצמוד. מה יש להם? חוגים, צופי ים. פה אין כלום. אנחנו כמו מחנה פליטים. אם אני צריך לקנות תרופה, אני נוסע לאור עקיבא. ג'יסר נמצאת מתחת לקו העוני, אפילו ביחס לכפר ערבי. טוב שיש לנו לפחות את החוף, אבל כדי לשמור אותו במצבו, אני אישית אוסף בכל יום את הזבל".

ג'מבו הוא דייג כמו פעם. מחזיק סירה שיוצאת בכל יום למים העמוקים כדי להביא משם פרידות ולוקוסים. רק שבקיץ זו תקופה מתה וכולם מחכים לסערות של החורף, שגם הדגים יתעוררו. "אתה אומר לי שאני נמצא במדינת ישראל, אבל אנחנו חיים כאן כמו בסיני. הבעיה העיקרית היא שתמיד נישאר כנראה רק כפוטנציאל", הוא אומר.

המועצה המקומית ג'יסר א־זרקא מאכלסת בצפיפות יותר מ־15 אלף תושבים וממוקמת בתחתית הדירוג הסוציו־אקונומי בישראל, כאחד מהיישובים העניים במדינה. למרות המיקום האסטרטגי על חוף הים, בין חיפה לתל אביב, היישוב לא מצליח להדביק את הפערים עם שכניו - בטח לא עם קיסריה הצמודה אבל הרחוקה ממנו שנות אור.

"לג'יסר יש חוזקות וחולשות", אומר לנו סמי אלעלי (42), פעיל חברתי, עיתונאי ודור חמישי לדייגים, כשאנחנו הולכים על החוף הלוהט. "היא תחת מצור פוליטי כחלק מהחברה הערבית, אז היחס של המדינה הוא אפליה, הזנחה וקיפוח של שנים. יש מצור כלכלי מאחר שאין כאן אזור תעשייה או מרכזים מסחריים. אין גם אינטגרציה מסחרית עם השכנים. תוסיף לזה מצור חברתי שהוא הדרה מצד החברה הישראלית־יהודית על רקע היותנו ערבים, עניים ומוחלשים, והדרה במשך שנים, אם כי היום קצת פחות, מצד החברה הערבית על רקע חברתי והיסטורי. הם אימצו את האגדה המעוותת שהסודאנים הם אלימים ולא מלומדים. כמו כן, יש מצור גיאוגרפי, תלולית העפר בינינו לבין קיסריה.

התנאים האלה יוצרים מצור נפשי מוראלי. אתה כמו בכלא, לכן תקרת הציפיות והחלומות יורדת".

יש גם צדדים חיוביים?

"המיקום הגיאוגרפי הוא אסטרטגי, בלב הארץ, בין חיפה לתל אביב. אוצרות הטבע, כמו החוף ונחל התנינים. אתרים ארכיאולוגיים ואתרי מורשת. אנחנו קרובים לצירים מרכזיים, אבל לצערי גם מנותקים מהם. אם נסגור פעם את הפערים, יכול להיות פה גן עדן, פנינת החוף. זו השאיפה, ובינתיים זו רק היפהפייה הנרדמת".

ג'מבו סביחת, דור שלישי לדייגים: "תראה אותנו ואת מעגן מיכאל הצמוד. מה יש להם? חוגים, צופי ים. פה אין כלום. אנחנו כמו מחנה פליטים. אם אני צריך לקנות תרופה, אני נוסע לאור עקיבא. יש לנו לפחות את החוף, אבל כדי לשמור עליו נקי - אני אוסף בכל יום את הזבל"

סמי מנסה בינתיים להביא את הים ליישוב שלו. אמנם באיחור של כמה עשרות שנים, אבל בתקווה שגם אחרים יידבקו בסוף בחיידק הממכר. "החינוך לספורט ימי בחברה הערבית דל וכמעט איננו, כי לא היתה השקעה. אנחנו מנסים לשנות את התפיסה ולהעצים את הקשר בין האזרח הערבי למרחב הימי", הוא מספר.

"יש כאן משאב שאתה יכול לנצל בתחום החינוך. במכמורת ובשדות ים חשבו על זה, ובג'יסר לא. וזו, לדעתי, אחת מהטעויות ההיסטוריות של המערכת. מי שלא מצליח במקצועות כמו כימיה או ביולוגיה והוא דור חמישי לדייגים, שנמצא כל היום במים, תציע לו מגמה של 'מדעי הים'. הוא ישר יתחבר, וכך אתה תגן עליו מלזלוג לפשיעה. פה זה קריטי לנוכח המצב".

בבית הספר לגלישה של בת הים ואחיה מוחמד - "סרפינג פור פיס" - מנסים למשוך את הצעירים כדי שלא יסתובבו ברחובות. "המטרה היא לאסוף כמה שיותר ילדים מהמגזר שיבואו לחוף של ג'יסר", אומרת חמאמה. "באים לכן מטמרה, עכו, ירכא, באקה אל־גרבייה, אום אל־פחם. יש אצלנו אפילו אימהות שגולשות, ואם בבתי ספר אחרים לגלישה חושבים בעיקר על כסף ולוקחים 200 שקלים לשיעור - אני לוקחת 60 שקלים, וזה מספיק לי".

חמאמה ישנה רוב ימות השבוע בבקתה על החוף, ואוהבת את המרחק מהרעש של היישוב הסמוך. גם כשהיא יוצאת לים כדי לדוג - היא מעדיפה סולו, ללא שותפים. היא מגדירה את עצמה כמי שנשואה לים כבר 40 שנה.

"אני אוהבת את רעש הגלים ולא את רעש האנשים", היא מעידה על עצמה. "אני שוחה בים, מדברת איתו. אומרת לאלוהים 'תודה רבה שנתת לנו את הדבר היפה הזה'. אלה החיים שלי. הנשמה, התרופה. הים לא שייך לאף אחד, וכל אחד יכול לשחות בו, אבל לא כל אחד יכול לבוא לחוף של ג'יסר ולעשות מה שבא לו. צריך לכבד את המקום, זה עדיין כפר ערבי".

"טינופת מה שקורה כאן מעבר לחומה. כל הבגידות מתחילות ממבטים"

החוף הנפרד בתל אביב הוא היחיד בעיר המיועד לאוכלוסייה הדתית־חרדית. הוא פתוח בעונת הרחצה לגברים ולנשים בימים נפרדים.

חוף נורדאו, הידוע גם בכינויו "החוף הנפרד", הכי עמוס בתקופת "בין הזמנים", שבה בקושי אפשר למצוא בו פיסת חול פנויה.

"יש מיליון אנשים כמוני, לא רק חרדים אלא גם חרד"לים, שרוצים להשתמש בחופים לא מעורבים, אז נראה לך הגיוני שיקצו לנו רק חוף אחד בעיר גדולה כמו תל אביב?", מתלונן אלעזר פלגנהיימר, מורה בן 31 שהגיע מבית שמש. "לי אין אופציה אחרת חוץ מחוף נפרד. אין פה בכלל שאלה. אין רב אחד שיגיד לך שמותר לנו להתרחץ בחוף מעורב, וזה לא קשור לדת ומדינה".

המונים היו שם בשבוע שעבר אחרי הצהריים. נוף כל כך שונה מהמתירנות שנמצאת מטרים ספורים משם, מעבר לגדר האטומה. לבנימין עדני מגני תקווה (62), שהיה מנערי חוף הילטון בימים שבהם הסתובב ללא כיפה, אין בכלל מחשבה לעבור שוב את הגבול.

"יש לי אישה וילדים", הוא מבקש להסביר את עצמו. "נניח גבר הולך לחוף הסמוך ורואה אישה הרבה יותר יפה ומושכת מאשתו. הוא מסתכל על הבחורה ומהרהר 'חבל שזו לא אשתי'. מה קורה בסוף? האישה הזו נדבקה לו לראש, וכשהוא בא לאשתו הוא נזכר בה, והילד שייוולד לו, יודע איך הוא נקרא בגמרא? 'בן תמורה'. למה? היה עם אשתו, אבל ראשו היה במקום אחר. ראשי תיבות של 'נשים' זה 'נפשו שומר ירחק מהן'. לכן ציוו שתהיה לנו אישה אחת, לא יותר".

מאיר ביטון (64), חברו של עדני מגני תקווה, מתערב. "טינופת מה שקורה כאן מעבר לחומה. כל הבגידות מתחילות ממבטים כאלה. זה הסתכל על זו, ההיא הסתכלה על זה. אתה לא מבין את הנפש החרדית. אומרים 'הדרת נשים' - בוא תראה בעיניך איך אברך שלומד בכולל מכבד את אשתו. בתקשורת מהנדסים לכם את התודעה. אני מעדיף שנשים יישבו באוטובוס מאחור כדי שלא אכשל בראייה, ולא כי יש לי משהו נגדן. יהודי מצווה להיות קדוש, מובדל. צריך לשמור על עצמו".

דרור, שמגיע לחוף כבר 50 שנה עם אביו משה ממושב צפריה הסמוך לנתב"ג, היה במשך שנים נהג אוטובוס. "הבעיה היא שחילוניות עולות לאוטובוסים ש־90% מהנוסעים בהם הם דתיים", הוא מסביר. "אם בחור דתי ייסע בקו 5 בתל אביב, לא יהיו מקרים כאלה. כאן מדובר בקווים ייעודיים שבהם גברים יושבים מקדימה ונשים מאחור. אני נסעתי באוטובוס בארה"ב הנאורה מוויליאמסבורג לעיירה בהרים. יודע איך נוסעים שם? עם וילון באמצע. הבעיה נוצרת כשאתה נכנס לסלון של דתי ורוצה שיתנהג כחילוני".

אלעזר מבית שמש בא טעון ומוכן לכל שאלה. הוא מורה בבית ספר יסודי, ונראה שהנושאים הבוערים מציקים לו כבר תקופה. "לא לומדים לימודי ליבה? אתם מצחיקים אותי", הוא כועס. "מורה אצלנו עובד פי שניים יותר קשה ממורה במגזר הכללי, ומקבל חצי מהשכר. בחול המועד סוכות אני עובד, בפסח גם. אומרים 'אין לך בגרות, תואר', אבל הצורך של ילד חרדי הוא לא מורה לבגרות. מורה בבית ספר חרדי צריך להיות מישהו מהמגזר, שלמד בישיבה, בכולל. אם אקח מישהו שעבר בתיכון חילוני ושיש לו בגרויות - הוא לא מתאים, אז למה לקפח את המורה החרדי?"

גם מאיר ביטון מגני תקווה מתעצבן. "תראה כמה קיטוב יש בין חילונים לדתיים. קח, למשל, את הסיקור בטלוויזיה. פלה (הכדורגלן הברזילאי, א"ל) מת, ויש עליו יום שידורים שלם, מהבוקר עד הערב. כשנפטר רב גדול בישראל, אישיות, עולם ומלואו - מסקרים את זה בקושי דקה. לך אין מה למכור לי, ולי יש הרבה מה למכור לך. הרי איזו מטרה יש לך בחיים?"

משפחה, ילדים, קריירה.

"סליחה מכבודך, אבל גם פרה מגדלת עגלים. מה ההבדל בינך לבין נוצרי? אתם לא מאמינים שישראל זה עם מיוחד - זו הבעיה שלכם. אתם חושבים שאנחנו ככל העמים. בני, עשה טובה, דבר איתו".

עדני, שיושב בסמוך, אכן מתערב כדי לשכנע אותי בטעותי. "אגיד לך מהו ערכה של תורה. כשרה"מ מנחם בגין החליט להפציץ את הכור העיראקי, הוא התייעץ עם הרב שך באיזו שעה כדאי לתקוף. מי שלא מבין את ערכה של התורה הוא מסכן. איך אמר הרב אורי זוהר זצ"ל? 'אם היו מראים לנו את שני צידי המטבע, היינו יודעים איך להתמודד, אבל תמיד החשיכו צד אחד'. היום אני אומר 'אילו חיים יש לי, איזה הבדל'".

עדני היה בעבר בכיר בעיריית גני תקווה, שיחק ואימן כדוריד וגם עשה מילואים עד גיל 40, מה שהוביל לשאלת השוויון בנטל. "השתתפתי במלחמת שלום הגליל, עשיתי צבא ועדיין קוראים לי 'פרזיט'", הוא מסנן. "צוחקים עלי כי המראה שלי מפריע להם".

בנימין עדני מגני תקווה: "גבר הולך לחוף ורואה אישה יותר מושכת מאשתו, וכשהוא בא לאשתו הוא נזכר בה - הילד שייוולד נקרא 'בן תמורה'. למה? כי הוא היה עם אשתו, אבל ראשו היה במקום אחר. ראשי תיבות של 'נשים' זה 'נפשו שומר ירחק מהן'"

"יש אנשים שחושבים שצריך ללמוד תורה, ויש אנשים שמשוכנעים שחייבים לשרת בצבא. בשביל זה יש כנסת ולא בית משפט", אומר פלגנהיימר מבית שמש. "הרי אני רוצה שתלך ללמוד בישיבה. זה נשמע לך לגיטימי? לא. אז למה שאעשה צבא? ותאמין לי שיותר קשה ללמוד בישיבה. באחריות. לא שאני מזלזל במה שחיילים עושים, אבל בתלמיד ישיבה אין שמץ של עצלות או חוסר רצון להסתכן. מדובר בערך מקודש שאתה אולי לא תבין אותו, אבל עדיין, אם אתה רוצה לשנות - בשביל זה יש קלפי".

עדני מזמין אותי ללמוד איתם בבית המדרש בגני תקווה, ואולי בסוף אשתכנע. "אין קיום לעולם בלי עם ישראל. אם אין עם ישראל - אין עולם", הוא חוזר ומדגיש בפני החילוני. "אז אם ילכו לעבוד, מי ילמד? על מה היה חרון האף הגדול? 'אשר עזבו את תורתי', ככה הקב"ה אמר. אתם רוצים שיהיה חרון אף? לומדי התורה הם המזוזה של העולם".

עדני מפסיק לרגע את ההטפה ומסתכל על הים, שם השמש מאותתת שבקרוב היא תסיים משמרת. "פעם ב־30 יום, אדם שלא ראה את הים מברך 'ברוך אתה השם, אלוקינו מלך העולם, שעשה את הים הגדול'. גם אני לא מפסיק להתפעל מיפי הבריאה".

"מי שמפחד לשבת פה - יקבל אותה בתל אביב. זה רק עניין של זמן"

חוף זיקים נמצא בתחום מועצה אזורית חוף אשקלון, באורך של 4.2 ק"מ. הוא גובל בתחנת הכוח באשקלון מצפון ובגבול רצועת עזה מדרום

חוף זיקים, יותר מ־4 ק"מ של רצועה חולית בין אשקלון לעזה. אולי משום כך מצב רוחם של המתרחצים תלוי בעיקר במצב הביטחוני האזורי. בקיץ לפני תשע שנים, במבצע צוק איתן, חוליה מהקומנדו הימי של חמאס הגיעה לשם וחוסלה במבצע משולב, רגע לפני שהצליחה לעלות על החול הלבן. ביום של שגרה בסוף אוגוסט 2023, אין מקום יפה ושקט ממנו להעביר את עונת הרחצה.

"מי שמפחד לשבת פה - יקבל אותה בתל אביב, זה רק עניין של זמן", מבטיח לנו הרצל גינת מאופקים, שהתמקם עם אשתו אסתר מתחת לסככה במקום אסטרטגי, בסמוך לסוכת המציל.

"גם בימי אזעקות הגענו לכאן, אבל אומר לך את האמת, אני לא מפחד מהמצב הביטחוני כמו שאני מפחד שלא יהיה שלום בתוכנו. נשבע לך. אני מפחד שהשנאה השורפת תחדור לבתי החולים, לצבא, לחינוך. הערבים, לעומת זה, הם כלום.

"החופים, אם אין שלום פנימי, לא שווים את כל היופי הזה. השבוע מלאו לי 73 שנה, ובחיים לא האמנתי שנגיע ליום כזה. איך יכול להיות שאני בא לאחד מתל אביב ואומר לו 'אנחנו אחים', והוא עונה 'אתה לא אח שלי'? אני זוכר ימים של מלחמות ומבצעים, איך היינו מלוכדים. היום מי שיש לו כסף מודיע שהוא עוזב, ומי שאין לו, כמונו, יישאר. זו מדינת ישראל שנלחמנו להגיע אליה?"

הרצל ואסתר היו תושבי באר שבע עד שהרצל יצא לפנסיה כעובד עירייה, ומאז הם מתגוררים באופקים. בחוף הים הזוג פוגש את חדווה באזוב, אם לחמישה ממושב תלמי ביל"ו הסמוך לנתיבות, ומספרים לה שלא מזמן חגגו חתונת זהב - 50 שנות נישואים.

"זו הנשמה שלי, אהובת ליבי", הרצל אומר לידידתו החדשה, שמתפעלת מהמחווה הגברית. "אנחנו רוצים להגיע ל־50 השנים הבאות במצב טוב. ואני לא מתכוון כלכלית, אני מדבר על רוגע נפשי. להרגיש שיש לנו גב חזק בארץ הזו, שאנחנו שווים בין שווים, ואז לא אכפת לי גם לאכול בצל ולחם בכל יום".

אתה מרגיש שיש הבדל בין המרכז לפריפריה?

"או־הו. אתם, האליטה שבמרכז, אפילו לא שמים לב. תעשה סקר כמה טייסים וכמה קצינים יש ב־8200 מהמרכז, וכמה מהפריפריה, ותגלה שהמצב רק מחמיר. תאר לך שהיה אותו מספר טייסים ואנשי מודיעין ספרדים ואשכנזים. הנכד שלי הוזמן לקורס טיס, בחור חכם, אבל אחרי הגיבוש בחרו להיפרד ממנו. הנכד של אחי - אותו הדבר. גם הוא בחוץ. אנחנו מראש לא מתאימים".

חדווה באזוב מבקשת להתערב. "יש פער גדול בין המרכז לפריפריה, בטח בהזדמנויות לילדים. אנחנו מנסים להביא אותם לסוג של רף מסוים, וגם מצליחים, אבל הפער קיים. אני בטוחה שאם הילדים שלי היו חיים במקום עם הזדמנויות יותר מעשירות, הם גם היו יותר מתקדמים. זו המציאות, אתה חושב שהרצל טועה?"

אני מספר להם שאבא שלי עלה ממצרים בשנות ה־50, הגיע לתל אביב, הכיר את אמי האשכנזייה הצברית, ואף פעם לא דיבר על פערים. "יש פתגם שאומר שמי שהולך לישון עם תרנגולות קם בבוקר ועושה קוקוריקו", הרצל מקניט תוך כדי חיוך. "בחייך, אם אמא שלך לא היתה אשכנזייה, לא היית היום עיתונאי. עכשיו היא בטח דואגת 'מסכן, ירד לזיקים, לדרום המסוכן'".

אמא שלי כבר לא בחיים.

הרצל מתנצל, ומייד תופס פיקוד על השיחה. "תשאל על החוף, מה אתה שואל אותנו על החיים, בא לי ככה בעקיפה? אני מוכן לעשות הכל כדי שנחזור להיות מחוברים כמו פעם, כי תאר לך שמחר תיפתח שם מלחמה", הוא מצביע לכיוון הרצועה. "תהיה בטוח שהערבים לא מטומטמים ושהם שמים לב למה שקורה אצלנו".

חדווה, שמתברר שבשגרה היא עובדת בהסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב, ממהרת לשאול: "אתה לא חושב שמתוך השנאה נולדים הדברים הקשים שהמדינה שלנו עוברת?"

הרבה דברים מובילים למצב הנוכחי.

"מה מוביל? רוצים להפיל את ביבי בכוח, ואפילו הצבא משתתף במרד הזה", הרצל מרים את קולו. "64 המנדטים שלנו כבר לא נחשבים בעיניכם? נראה לי שגם אתה ישנת עם תרנגולות. הרי מי אתה חושב שיצליח לאחד אותנו - יאיר לפיד, אהוד ברק, אהוד אולמרט?"

הרצל גינת: "השבוע מלאו לי 73 שנה. בחיים לא האמנתי שנגיע ליום כזה. איך יכול להיות שאני בא לאחד מתל אביב ואומר לו 'אנחנו אחים', והוא עונה 'אתה לא אח שלי'? היום מי שיש לו כסף מודיע שהוא עוזב, ומי שאין לו יישאר. זו מדינת ישראל שנלחמנו עליה?"

אסתר, אשתו, מבקשת להרגיע את הרוחות. "לפני כמה שנים היה פה נפלא. גם אם המצב הכלכלי לא היה טוב, ידענו להסתפק במה שיש. אף אחד לא קיטר". הרצל אכן מוריד את הטון, ומבקש לסיים את המפגש בסיפור בעל מסר למצב הנוכחי.

"ילד אחד עשה רק בעיות בבית", הוא פותח. "יום אחד ניגש אליו אביו ואמר: 'יש לי לוח. בכל יום שתעשה משהו לא טוב, אני תוקע מסמר. כשייגמרו המסמרים, אתה עף מהבית'. נגמרו המסמרים, הילד עף כמו טיל. בחוץ הילד פגש רק צרות וקטטות. חזר לאביו והבטיח שמעכשיו הוא מתנהג פיקס. האבא אמר: 'כל יום שתביא ציון טוב או מחמאה, אני שולף מסמר מהלוח'. הילד נהיה מנומס כמו דוקטור. שאל את אבא: 'איך אני?', והאבא ענה: 'האמת? הכל טוב, אבל החור שהמסמר הותיר בלוח נשאר לי עמוק בלב'. ככה המדינה שלנו. החור נשאר ויישאר. אז אפילו כשאני בא לנפוש כעת באוויר הנעים - הוא לא נותן לי כלום חוץ מקצת חמצן".