אנשים טובים באמצע הנופש: מפגש עם המשפחה שהצילה את דודי

דווקא בשבוע שבו רק בגלל שכתבתי את דעתי על המצב, כל מיני אנשים איחלו לי למות בייסורים, לחזור לאירופה ושהגרמנים ייקחו אותי - ולא כדי לעשות לי סיור מוזיאונים בברלין - שוב התגלגלתי לצרפת, שם משפחתי הסתתרה במלחמת העולם השנייה מהנאצים (או כמו שאמי נהגה לומר: אל תגיד נאצים, תגיד גרמנים).

מה שהזכיר לי את סיפור הגבורה הבאמת מדהים של הדוד שלי, מנחם פרנקל בן ה־87, ושל מי שהצילו אותו, שלהם ולו אני מקדיש את הטור הזה.

משפחתה של אמי חייתה בזמנו חיים שלווים ומלאי שוקולד בבלגיה. מנחם היה ילד בן 5 כשפרצה המלחמה, והמשפחה החלה לנדוד בדרכים בין מחנות פליטים יהודיים בצרפת. אביו נעצר באוגוסט 1942, נלקח לאושוויץ - ולא שב. סבתי דבורה העניקה לו ולאמי שם חדש, והם קיבלו תעודות מזויפות. נאמר לו שלא יעז להוריד מכנסיים בפני זרים (לא שהיה לו רצון מיוחד לעשות את זה, ובכל זאת).

שני הילדים, אמי בת ה־16 ומנחם בן ה־7, הסתתרו בחסות ארגוני הצלה ועברו ממקום למקום. הם הגיעו לפנימיית ילדים עם עוד 108 ילדים ונערים. ערב אחד מנהלת בית הילדים, מאדאם שינו, שמה לב שאחת העובדות נפקדת. הדבר העלה את חשדה, ועוד באותו הלילה פוזרו כל הילדים במקומות מסתור. מנחם נשלח לביתם של זוג זרים מוחלטים, רמונד ופולט איג, בכפר רוזאן (Rosans). בני זוג צעירים ללא ילדים.

בבעלות סב המשפחה שבה מצאו מסתור היו טחנת קמח, מאפייה ומנסרה - עושר גדול בימים ההם. מנחם, שעד עתה, למרות גילו הצעיר, הבין שמסביב רק רוצים להרוג אותו, גילה שם שאפשר גם לאכול כמו בן אדם ולא לרעוב.

אמי נמסרה למנזר בעיירה אחרת, וחיה במסתור כנוצרייה לכל דבר, אם כי היא מעולם לא דיברה על כך. בעיירה שאליה הגיע מנחם היה מוסד לנערים שבו שוכנה קבוצת ילדים שהוברחו מהפנימייה של מאדאם שינו. מנחם היה צעיר מדי, ולא היה שם די מקום. בדיעבד, זה מה שהציל את חייו. 45 יהודים אחרים שהגיעו לכפר נשלחו כולם לאושוויץ, ויש לזכרם אנדרטה עם שמותיהם.

הוא הלך לבית הספר, סייע בעבודות המאפייה, כולל חלוקת לחם ללקוחות, וגם התחבא מדי פעם במנסרה ליומיים-שלושה, כשנודע שיש גרמנים שעורכים חיפושים אחרי יהודים בעיירה. תושבי העיירה תמכו במחתרת הצרפתית, ולא היה חשש מהלשנה. ועדיין, בני הזוג איג לקחו על עצמם סיכון ענקי בהסתרת ילד יהודי. מנחם, שנפרד בתחילה מאביו, אחר כך מאמו ואחר כך גם מאחותו, חש בטוח אצלם.

לימים, מנחם ידאג שבני הזוג איג יקבלו מעמד של חסידי אומות העולם על גבורתם בזמן המלחמה. בהתאם לחוק הישראלי, התואר חסיד אומות העולם ניתן למי שאינו יהודי ופעל למען הצלת יהודים תוך סיכון חייו. האדם נקרא "חסיד" במשמעותו ביהדות, אף שהוא נמנה עם "אומות העולם". את התואר האצילי קיבלו בני הזוג בכפרם מידי נציג משרד החוץ הישראלי.

• • •

כאמור, השבוע התגלגלתי לצרפת, ומשהו בתוכי, נוסף על קצת ידע מוקדם, אמר לי שאני נמצא קרוב לכפר המדובר. בדיקה קצרה בגוגל מפות העלתה שמדובר במרחק של כשעה וחצי ברכב. חבר שלי, דניקו קידר, שהוא תושב האזור והרפתקן בלתי נלאה, הסכים לשמש לי מתורגמן, יען כי הצרפתית שבפי נשארה ברמה של כיתה ט' וכוללת אוצר מילים שהוא פחות אוצר ויותר קופה ריקה של "דן חסכן". וגם זה פחות טוב אפילו מהעברית של פלאטו שרון ז"ל.

אחרי שביררתי אצל בני הדודים קצת פרטי קשר על המשפחה המאמצת, דניקו התקשר בשמי וסיפר לפייר, בנם היחיד של בני הזוג, שכבר הלכו לעולמם, שבן אחותו של מרסל (הוא דודי, מנחם) נמצא בסביבה וישמח לבוא להגיד שלום. לשמחתי, כל בני המשפחה נכחו בכפר, שאליו הם מגיעים לחופשות הקיץ, וגרו במרחק עשרות מטרים בלבד מהבית המקורי שבו הסתתר מרסל־מנחם. הם הזמינו אותנו בשמחה להגיע. הצטיידתי בכמה בקבוקי יין, וביחד עם רעייתי ועם דניקו נסענו לכיוון רוזאן.

כבר בדרך, לא רחוק מהכניסה לכפר, מצאנו אנדרטה לזכר הפרטיזנים הצרפתים, שלחמו באזור ונקראו בצרפת "רזיסטנס" (התנגדות). הכפר העתיק היה רגוע, פסטורלי ושליו, וקשה היה לדמיין אילו דרמות אנושיות אדירות התרחשו בו.

הבן פייר קיבל את פנינו ולחצנו ידיים בחמימות. הוא הוביל אותנו לביתו, ושם, בנוכחות רעייתו, בתו ונכדותיו התאפשר לי לשאול אותו שאלות רבות על מה שידוע לו על הימים שבהם דודי גר עם הוריו של פייר (שבעצמו נולד אחרי המלחמה).

אחרי המלחמה סבתי דבורה, שמעולם לא סיפרה היכן הסתובבה ואיך שרדה את התקופה ההיא, החלה בחיפושים אחרי ילדיה, בעזרת ארגונים יהודיים שידעו היכן הם מוחזקים. היא באה לרוזאן ביחד עם אמי לאסוף את בנה. היו בתקופה ההיא סיפורים על הורים מאמצים שסירבו להחזיר את הילדים לידי הוריהם הביולוגיים, אבל זה לא היה המקרה כאן. בספר שכתב דודי מנחם על התקופה, הוא מספר שהמפגש עם אמו ואחותו היה קר וענייני, ללא התרגשות מיוחדת. הם לא שוחחו הרבה ולא התחבקו.

כמעט 80 שנה אחר כך ישבנו במרפסת של המשפחה ושתינו ליקר דובדבנים. אני שאלתי שאלות, דניקו תרגם, ואפילו הוזמנו לארוחת צהריים כשהמארחים המקסימים מוודאים את סטטוס הכשרות שלנו.

• • •

מנחם דודי, כיום כאמור בן 87, למד במקווה ישראל, והיה - ביחד עם דודתי אסתר - ממקימי כפר מימון שבנגב. זוג חקלאים מדופלמים וחרוצים. מובן שבמהלך השנים הוא ביקר בצרפת אצל בני המשפחה המאמצת, ונהג לשלוח להם תוצרת חקלאית מפרי שדותיו. ב־2006 הדליק משואה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה בטקס ביד ושם בירושלים.

מנחם, שאינו במיטבו כיום מבחינה בריאותית, ידע שאני מתעתד לבקר את המשפחה, והמתין לקבל דיווחים על הביקור. בשלב מסוים הרגשנו שיהיה ראוי לחבר אותו לשיחת וידאו קצרה עם פייר, בנם של ההורים המאמצים. השיחה היתה סנטימנטלית ומרגשת, ולוותה בהרבה דמעות מצד כל הנוכחים משני עברי קו הטלפון.

הצגנו לצרפתים תמונות של בני משפחתו של מנחם, המונים כיום את ארבעת ילדיו, וכן נכדיו וניניו, והדגשנו בפניהם שללא הסיוע שהעניקה משפחתם בשואה - איש מבני המשפחה הישראלית הזו לא היה קיים. לבקשתו של פייר נסענו לראות את המאפייה, את טחנת הקמח, את מיקום כפר הילדים שהוסגרו, את האנדרטה לזכרם ואת בית הספר שבו דודי למד. וכשיצאנו עם הרכב מהחניה, עמדו כל בני ובנות המשפחה ונופפו לנו לשלום.

תודה, משפחת איג, שממשיכה לספר את הסיפור גם לדורות הבאים.