"זו הזעקה שלנו": הוריו של בר כלף ז"ל שהצית את עצמו מדברים

"הפך לשבר כלי": ימים ספורים לאחר שבר כלף ז"ל הצית את עצמו ומת מפצעיו, בטענה שלא קיבל הכרה ממשרד הביטחון כסובל מפוסט טראומה ועל היעדר טיפול מתאים, משפחתו מדברת לראשונה על הקשיים שחווה לאורך חייו ועל האשפוז שממנו שוחרר ימים ספורים לפני מותו.

לראיון המלא >>>

ההורים זועקים לא להפקיר את הלומי הקרב והפגועים נפשית, ולמצוא את הדרך הנכונה לאפשר להם לקבל את הסיוע הנפשי שהם כה זקוקים לו.

"הילד שלי, שהיה ילד שתורם, עוזר ומלא אמביציה, הפך להיות שבר כלי, שרק חיפש מקום שיהיה שלו," זועקת אימו כוכי. "הוא סבל. היו ימים שלמים בהם הוא היה מסתובב ברחובות מחפש את השקט שלו. את המרחב. הולך איתי להליכות ארוכות ושופך את כל המחשבות שלו, על הכאב שלו. ולא משנה כמה חיפשנו - לא מצאנו מסגרת טיפולית שמתאימה לו, וכמובן שלא קיבלנו הכרה ממשרד הביטחון".

"לא בצע כסף, אלא זעקה אמיתית לעזרה"

"המטרה בקבלת הכרה היא לא בצע כסף. זה כסף לאוכל, לבית, לטיפול. לא היה לבר אף אחד מהדברים האלה, וזה מה שהביא אותו למעשה. הוא לא היה מסוגל להחזיק בעבודה מסודרת. אדם הולך לצבא בגיל 18 כי ככה אנחנו מחונכים, וכל אחד חווה את השירות שלו בצורה אחרת. חייל אחד יכול לשכב מפוחד במארבים ולחיות עם זה, וחייל אחר יתעורר באמצע הלילה מסיוטים. ואם המדינה לא דואגת לחיילים גם אחרי השירות, הם הולכים לאיבוד, כמו בר".

בר (33 במותו) גדל עם אחיו הצעיר ממנו בשבע שנים בתל אביב, לאמא כוכי ערבה (62) ואבא אבנר כלף (60). ההורים התגרשו בילדותו, והוא נשאר לגור בתל אביב. למד ביסודי א.ד גורדון שם אביו לימד, ובמגמת תיאטרון בתיכון עירוני ה'. בצבא שירת בחטיבת כפיר.

אבנר, שמיעט להתראיין לאחר מות בנו, נזכר איך בר לא היה מדבר על מה שעשה בצבא. "הוא רק היה אומר 'אתה לא יודע מה אנחנו עוברים שם', ושותק. ואז כל השבת הוא היה בתנועה, מה שלדעתי היה מתוך ניסיון להדחיק".

אחרי הצבא בר עבד כאחראי אזור של רשת פיצות, ואף שכר דירה עם אחיו. במבצע צוק איתן היה בשירות מילואים, וכאמור, בשנים האחרונות החל לסבול מהתקפי זעם ואי שקט. בניסיון לקבל מזור למצבו, מספרים בני משפחת של בר, הוא היה מאושפז כמה פעמים במוסדות לבריאות הנפש לימים ספורים, ולאחריהם שוחרר.

גם בשבוע לפני שהצית את עצמו באקט של מצוקה, אושפז במוסד באיזור השרון, ולאחר פחות מיממה ביקש להשתחרר. כאדם בוגר שלא אובחן כמסוכן לחברה או לעצמו, לא ניתן היה להשאיר אותו באשפוז כפוי, והוא חזר לחדר שנתן לו חבר של המשפחה, סמוך לבית האם בשכונת עין התכלת בנתניה.

"חייבים לשנות את החוק"

"זו הזעקה שלנו", אומרים אבנר ובן זוגו עמי. "חייבים לשנות את החוק ולדאוג לכך שגם אדם שלא נחשב למסוכן באותו הרגע יוכל להיות כמה ימים באשפוז כפוי, לפחות עד שהתרופות ישפיעו, כדי שהוא יוכל באמת להבין עם עצמו האם הוא זקוק ומוכן לקבל את הטיפול, ולא לתת לו להחליט ברגע מתוך כאב ומתוך מחלה. וזה מופנה אל משרדי הביטחון, הבריאות והרווחה, שצריכים לפעול לקידום וועדה מקצועית, שגם אדם שמחפש להתאשפז, יוכל לקבל את העזרה".

"כל המטפלים אמרו לי 'כשבר באמת ירצה לקבל טיפול נוכל לעזור לו'", אומרת כוכי. "והוא באמת רצה. אבל הוא הרגיש שהוא לא יכול להיות במסגרות הרגילות. הרי הוא ביקש עזרה. הוא הסכים ללכת לפסיכולוג, לאשפוז, לאבחונים, ורגע אחר כך זה הפך קשה מדי והוא היה משנה את דעתו. הוא ישב אצל פסיכיאטר ממשרד הביטחון שהקשיב לו כמה דקות, הוציא אותו החוצה, ואחרי הביקור הודיעו לו שהוא לא מוכר כסובל מפוסט טראומה".

"התחושה שניתנת היא שאתה קודם כל שקרן, ואחר כך תוכיח שאתה באמת סובל מפוסט טראומה. זו הזעקה שלי. כשאדם מבקש עזרה, הוא באמת צריך עזרה ולא רוצה שישימו עליו תווית של נכה. הרי מי רוצה להיות מוגבל במדינה הזו? אנחנו עברנו בין פסיכיאטרים ונוירופסיכולוגים, וקיבלנו אישור לפיו לא ניתן לשלול פוסט טראומה. אז למה בחור שעשה שירות משמעותי צריך בכלל להוכיח שהוא סובל? בר הראה סימנים של יאוש, וכולנו היינו מיואשים יחד איתו כי לא מצאנו את הדרך הנכונה לעזור לו. אבל לא דמיינתי שהוא יעשה מעשה כזה קיצוני".

ממשרד הביטחון נמסר בתגובה: "אנו משתתפים בצערה של משפחת כלף, על מותו של בר. בקשתו נבחנה לעומק על ידי מיטב הפסיכיאטרים של משרד הביטחון ולא נמצא קשר בין מחלתו הנפשית, שאיננה פוסט טראומה, לבין שירותו הצבאי".

הראיון המלא - ביום שישי במוסף "שישבת"