ישראלים ממאדים וישראלים מנוגה: הפער העמוק בחברה הוא בין היצרנים ללא יצרנים

יותר ויותר אזרחים התעוררו. ישראלים חילונים, דתיים וחרדים, יצרנים ומשלמי מסים, שואלים את עצמם מדוע הם נאלצים לסבסד אורח חיים של אחרים. יותר מכך, הם שואלים: מדוע, למרות הנשיאה בנטל וההבלגה, חלק ממנהיגי הציבור הלא יצרני מגנים ומלבינים את פניו של הציבור שמממן אותם? בחודשים האחרונים, השאלה הזו לא נותרת רק ברמת קיטורים של שיחות סלון וארוחות ערב משפחתיות.

כאישה יהודייה, חילונית, ליברלית ופמיניסטית, שגאה במורשת היהודית שלה, אני לא מוכנה שאף קבוצה תאמר לי שאני פחות טובה, פחות ערכית או פחות ראויה בגלל שאיני משתייכת אליה. בוודאי לא אם חבריה ניזונים מכספי העבודה שלי. במשך שנים נקטתי עמדה מפייסת כלפי הממסד האורתודוקסי, שיתפתי פעולה עם אשליית האחדות, עצמתי עיניים מתוך אמונה שזה משרת את ההישרדות של הפסיפס החברתי המורכב, אבל התקופה האחרונה הביאה להתפכחות.

ריצוי החברה הלא יצרנית מלבה רעב בלתי נדלה לכוח מצידה, רעב מוסווה ורעב מוסתר. עמדה כוחנית המתבססת על תחושת עליונות דתית והתקרבנות.

הסובלנות נשחקה

ישראל הוקמה כמדינה יהודית ודמוקרטית. עקרונות הדת, ביחד עם עקרונות החלוציות והציונות, היוו דבק שליכד יהודים מרחבי העולם שנרדפו ונרצחו. חשוב להכיר בתרומתם של הדתיים והחרדים, מכל הזרמים, בעיצוב התרבות של מדינת ישראל. עם זאת, ההכרה בתרומתם אינה מקנה פטור מהמחויבות הנגזרת מהחיים בישראל.

הגיע הזמן לומר זאת בלי לטשטש: מנהיגים מהזרם האורתודוקסי, מתוקף סמכותם הדתית, הגדילו עוד ועוד את השפעתם על הפוליטיקה הישראלית והצליחו לגרום למחוקק לאשר חוקים רבים שמפלים לרעה קבוצות אחרות, כולל יהודים חילונים, מוסלמים, נוצרים ופלגים דתיים ליברליים.
השליטה של האליטה האורתודוקסית יצאה מאיזון. פלג מסוים של מנהיגות דתית וחרדית הצליח לתפוס כרגע את מרכז הבמה, כשמעמדו הפוליטי נותן לו את אור הזרקורים. החברה הליברלית, בינתיים, נדחקת לאגפים ומצופה ממנה לא להתנגד.

הציפייה הזו לא נוצרה יש מאין. היא טופחה על ידי התרפסות של פוליטיקאים ליברליים, שנזקקו למפלגות השמרניות כדי להקים קואליציות לאורך השנים. שנים ארוכות לא העזנו לגעת בסטטוס קוו ולדרוש תחבורה ציבורית בשבת, הפרדת דת ממדינה, צמצום המונופול של הרבנות.

עצמנו עיניים מול חוסר השוויון, אבל התקופה האחרונה אתגרה את הסובלנות ושחקה אותה עד דק. מנהיגים אורתודוקסיים מפלג מסוים שינו את פני הציונות הדתית, ומצדיקים את האפליה ואת ביטול הזכויות של קבוצות שלמות באמצעות ציטוטים חלקיים מטקסטים יהודיים. דיכוי כזה מזמין התנגדות.
כל מי שלמד לימודי ליבה מכיר את אחד מחוקי התנועה של ניוטון, שקובע כי הפעלת כוח על גוף אחר תוביל את אותו גוף להפעיל כוח שווה בעוצמתו - אך מנוגד בכיוונו - על הגוף הראשון. לבוא בטענות למי שהודפים את הכוח המופעל עליהם זה להתכחש לחוקי הפיזיקה.

אנשים אחים אנחנו?

הגיע הזמן להודות: אנחנו לא אחים ולא משפחה, אלא אזרחים באותה מדינה, בעלי ערכים שונים לגמרי.

הנרטיב של המנהיגים החרדים הוא מתוחכם, ולאור הצלחתו אימצו אותו קבוצות נוספות שחברו אליהם לא בשם אמונה, אלא בגלל אחדות אינטרסים. הם מציירים עצמם כמדוכאים וכלא מוערכים, כשהציבור הליברלי הוא "הרע", "חסר הסובלנות לאמונות", "שכח מה זה להיות יהודי". הם ליהקו את עצמם כקורבנות, אבל הנרטיב הזה נוטף סטנדרטים כפולים.

המאבק בחודשים האחרונים הוכיח כי החברה הליברלית לא מוכנה לקבל את הזלזול והביטול מצד המנהיגים הדתיים והחרדים. השבוע, בשיחה עם אישה חרדית, שאלתי אותה אם אין חשש בקהילתה שאם יעזבו רבים את מדינת ישראל - לא יישאר מי שיממן את האוכלוסייה הלא יצרנית. היא ענתה: "תמיד יישארו אצלכם מיליונרים שיוכלו לממן את זה". לעומתה, אני שומעת יותר ויותר קולות בחברה החרדית והדתית שמבינים שנחצו הקווים, שהפגיעה במרקם החברתי פוגעת גם בהם.

במשך שנים יצרנו מצג שווא של אחדות, אבל אסור היה לדבר על המחיר. החברה היצרנית, שכוללת יהודים, ערבים וגם דתיים וחרדים שעובדים למחייתם, נדרשה לא רק להבין אלא גם לממן את המסע הרוחני האמוני של חלק הולך וגדל מהחברה. זו אנומליה שלא קיימת בשום מדינה בעולם, שבה מממנים היצרנים קבוצה גדולה כל כך של אנשים בעלי מסוגלות, רק בשל אמונתם.

להגדיר מחדש את הדיון

ספרו של ג'ון גריי "גברים ממאדים, נשים מנוגה" מדבר על ההבדלים בין המינים, ומדגים כיצד לגשר על ההבדלים באמצעות תקשורת. החברה היצרנית והחברה המאמינה כי רוחניותה היא יצרנותה הן שתי קבוצות מכוכבי לכת שונים, שאינן מסוגלות להבין זו את נקודת המבט של האחרת.

הפער הוא בין אלה שמאמינים שעליהם מוטלת האחריות למחייתם ושעליהם לתרום למדינה ולא רק לקבל ממנה, לבין הקבוצה המחפשת תמיכה והבנה מהחברה, שמאמינה שתפקידה בשימור המורשת הדתית מצדיק זכאות לקבלת משאבים כלכליים ואחרים, גם על חשבון רווחתם של היצרנים. בניגוד לפערים בין נשים וגברים, כאן לא מדובר בהבדל ביולוגי, אלא במבנה חברתי שהושרש, הוטמע ומוליד טינה וקונפליקט.

ההקרבה של החברה היצרנית לא משיגה את המטרה, כי בכל פעם שנכנעים "למען האחדות" - הדרישות מתרבות. רק השבוע, למשל, הוגשה הצעת "חוק יסוד: לימוד תורה - שירות משמעותי", התובעת את אותן זכויות והגנות כמו לחיילים ששירתו שירות מלא. זו לא דרישה להתחשבות, זו הצהרה שמוחקת את ההכרה בהקרבה של חיילי צה"ל החילונים, הדתיים, החרדים, הערבים, הצ'רקסים, הדרוזים, הבדואים והנוצרים. זו יריקה בפרצופם של הורים, אחים ובני זוג שהקריבו את היקר מכל.

יש להגדיר מחדש את הדיון ולעקור את ניכוס המושגים יהדות ודת על ידי האורתודוקסים. מיליוני אנשים בעולם שומרים מצוות מבלי לוותר על לימודי מתמטיקה. ביקרתם בניו יורק, באנטוורפן או בלונדון? יהודים חרדים בעלי תארים מתקדמים מנהלים שם עסקים מצליחים, מאיישים משרות בכירות, עובדים לצד נשים, נוצרים ומוסלמים.

החיבור בין יהדות ודת לבין הימנעות מהתערות בחברה, תוך דרישה מאותה חברה לממן את הנמנעים, הוא מקומי ונסיבתי. איך אומרים? רק בישראל.

ללמוד מהרמב"ם

אני רוצה להודות על דבר נהדר שקרה לי בחודשים האחרונים, שנקרא ריקליימינג. החזרתי לעצמי את הבחירה. הבנתי שחוסר העניין ביהדות נבע מהמפגש עם הפוליטיקאים העסקנים שתובעים עליה בעלות כאילו היתה שלהם בלבד.

אז לא. היהדות היא גם שלי, התחלתי ללמוד את פרשת השבוע במבט פמיניסטי חילוני, וגם אני מוצאת תימוכין לתפיסות הערביות שלי אצל גדולי היהדות. למשל הרמב"ם, שאומר: "כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חלל את ה', ובזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו".