מסך עשן: אמאל'ה, הפסקתי לעשן 

רק לפני שבועיים כתבתי כאן שאני בתהליך גמילה משופינג, והנה שוב הצהרת כוונות בתור טור: הפסקתי לעשן. במוצאי השבת לקראת חצות עישנתי את הסיגריה האחרונה שלי. אני מקווה.
העורכת שאלה אותי ממה אגמל בשבוע הבא, ואם גם זה ייהפך לטור. עניתי לה שעודף שופינג וסיגריות מגולגלות מסכמות את סך ההרגלים שברצוני לשנות כרגע. אני יכולה לחשוב על עוד כמה הרגלים אישיים שהם לא שיא הגאווה, אבל זה מספיק לי בינתיים.

מכורה לשיתופים?

למה כל כך דחוף לי לעדכן אתכם? זה אמנם תואם את עידן הרשתות החברתיות, שבו רבים (כולל אני) צועקים את עצמנו לדעת מגגות האינסטגרם והפייסבוק. האם אני מנסה לגרוף לייקים או קריאות התפעלות והערכה על כוח הרצון שלי? ודאי שיש בשיתוף גם מאלה, אבל המוטיבציה המרכזית שלי בהצהרת הכוונות הפומבית היא להקשות על עצמי להתחמק מהמשימה. גם מחקרים פסיכולוגיים הוכיחו שכשאנחנו מספרים לאנשים אחרים על כוונותינו - המחויבות להתמיד והמוטיבציה והאנרגיה לקיים את הפעולה עולות מאוד.

לא בוחרת את המלחמות

למה דווקא עכשיו, ולמה לקחת על עצמי שני אתגרי שינוי באותו הזמן? דווקא השבוע, כשרוב האנשים מוטרדים מהמצב במדינה, החלטתי ליישם את אחד מארבעת המשפטים שמשקפים את תפיסת עולמי: גם בעיטה בתחת היא צעד קדימה.

חודשים אפשרתי להרגלי השינה, האכילה, העישון והקניות שלי לצאת ממסלולם עקב תירוצים אובייקטיביים ראויים, כמו בדיקה רפואית מלחיצה, מבצע צבאי, הפיכה משטרית, אבל משפחתי, ועוד ועוד. עכשיו הרגשתי שהגיע הזמן לאסוף את הכאב ואת חוסר הוודאות שאני חווה, את הפחד מיוקר המחיה ומהתרסקות הכלכלה; את התימהון שמעוררים בי החוקים שעוברים קריאה טרומית וראשונה ושנייה; את כאב הלב על נשים מקצועיות ומוכשרות כמו איילת רזין ולירן אבישר בן־חורין והילה חדד־חמלניק, שנפלטות בדרך זו או אחרת משולחן קבלת ההחלטות - ולהתמיר את התערובת המדכאת, יחד עם העצב והחרדה והכאב בעקבות אירועים ברמה האישית, לאנרגיה שתסייע לי לשלוף את עצמי למקום טוב יותר.

אם הברון מינכהאוזן גייס תושייה והצליח למשוך בשערות ראשו ולמשות את עצמו ואת סוסו לקרקע יציבה, כשהבין שהם שוקעים בבוץ הסמיך, למה שאני לא אצליח?

קיבלתי וואחד בעיטה לפני שנה, שהיו לה עוד ועוד ספיחים (בכוונה כותבת בלשון עבר, למקרה שהיקום באמת מאזין כפי שטוענים הרוחניקים), ואפשרתי לעצמי לזלוג בכל מיני דרכים. אחת הזליגות הכי בולטות קרתה באוגוסט לפני שנה, כשקניתי טבק, פילטרים וניירות גלגול, אחרי שנים ארוכות שבהן החזקתי מעמד כמעשנת חברתית של סיגריה פה ושם בלבד.

אודה ולא אבוש: נהניתי מטקס העישון באופן יוצא דופן, לתקופה קצרה, הנאה נטולת רגשות אשם, שהפתיעה אותי ולא אופיינית לי כלל. אבל ההנאה התחלפה אחרי כמה חודשים בבושה על שנפלתי למלכודת הסיגריות, אחת המלכודות הכי מעפנות שידועות בספר.

משפיענית באפס מאמץ

לפני שבועיים ישבתי עם כמה אנשים במסגרת עבודה על פרויקט. אף אחד מהם לא מעשן, אבל בי התעורר החשק, אז שלפתי נייר דק ושקוף, הצבתי פילטר לבן ורך בקצה הנייר, ופיזרתי טבק באופן שווה לאורכו. הושטתי את קצה הלשון אל החלק הדביק, מרחתי אותו במעט רוק, והתחלתי בפעולת הגלגול.

הסיגריה חיכתה לאש בקצה הדחוס בטבק, ובדיוק כשלחצתי על מתג המצית והלהבה הופיעה במלוא הדרה אחת הנשים שישבה לידי אמרה: "יואו, לעשן סיגריות זה כזה של פעם". אני הדלקתי את הסיגריה ושאפתי את העשן, היא המשיכה להתבונן בי.

משהו באירוע הקטן והלכאורה לא משמעותי הזה עורר בי מחשבה, וגם הפעיל משהו רגשי. אולי הנונשלנטיות שלא היה בה בדל מאמץ לשכנע אותי שהיא צודקת: שאנשים כבר לא אמורים לעשן היום, אחרי כל מה שאנחנו יודעים על סכנות העישון. ראו שהיא לא פותחת איתי דיון בנושא, מרוב שהאמת הזו ברורה ומשעממת בחד־משמעות שלה.

במשך כמה ימים אחרי אותה שיחה אגבית לא הצלחתי ליהנות משום סיגריה שהדלקתי, ולא מטקס הגלגול - האהוב עלי באותה מידה, אם לא יותר, מהעישון עצמו.

לעשן ולשחזר

במוצאי השבת קפצנו לבית של חברים אחרי ההפגנה. שלושה זוגות שחצו את גיל 45 ושצריכים לקום בראשון מוקדם לעבודה ולתפעול הבית והילדים. ריחפנו על שאריות אדי האנרגיה האופטימית מההפגנה, וישבנו על המרפסת לאכול ליצ'י עסיסי מרמת הגולן ולשתות יין. בין לבין גם עישנתי שתי סיגריות. כשחזרנו הביתה לקראת חצות אמרתי לארבלי, בתי, בלי שתכננתי מראש: "הפסקתי לעשן". היא שאלה "מתי?", עניתי: "הרגע".

לא תכננתי, ואני לא יודעת איך זה קרה. ייתכן שחיכיתי שמישהי תזכיר לי שסיגריות זה הכי של פעם. אולי האמירה הפשטנית של אישה זרה הציתה בי את זיכרונות הילדות על המלחמות שניהלתי עם הוריי כדי שיפסיקו לעשן. נהגתי לגלגל פתקי נייר בצורת סיגריה ולתחוב אותם לקופסת הסיגריות של אבי, כך שכשיפתח את הקופסה וירצה לשלוף סיגריה, הוא יהיה חייב להיתקל בנייר המגולגל ולקרוא את המסר שלי: "אבא, בבקשה תפסיק לעשן!". זה לא עבד לי. בכלל. אבא שלי עדיין מעשן שתי קופסאות ביום.

אחת השאיפות הגדולות שלי, ושל רובנו אני חושבת, היא לא לשחזר את הטעויות של ההורים שלנו. אולי ההיזכרות בחוסר האונים שחשתי כשהוריי לא הפסיקו לעשן, למרות שביקשתי שוב ושוב, הניעה אותי לפעולה. אולי כשהבנות שלי יגדלו הן יספרו שאמא שלהן עישנה, וכשהן ביקשו ממנה להפסיק - היא הפסיקה.

להתבצר באזור הנוחות

ההנאה מהעישון בשנה האחרונה היתה סוג של מחאה נגד הקול הפנימי, שכל הזמן מבקש ממני להשתפר ולעשות את הדבר ה"נכון" כאמא, בקריירה ובזוגיות. הילדה המרדנית שבי חזרה לעשן ונהנתה מזה, אבל האישה המפוכחת שבי נזכרה אחרי כמה חודשים שהיא מתקרבת לגיל 50, ולכן עדיף למצוא דרך פחות מסוכנת למרוד בפרפקציוניזם.

אני לגמרי בעד צמיחה והתפתחות אישית, לאורך כל החיים, ועם זאת סולדת מאוד מתעשיית הסדנאות לשיפור עצמי המעוטרות במסרים שטחיים וחיוביים מדי, שדוחקים בנו לצאת מאזור הנוחות ללא הפסקה. ניסיוני האישי והמקצועי, בתור מטפלת ומנחת סדנאות נשים, לימד אותי שהדחיפה האינטנסיבית מדי לשיפור ולתיקון מתמיד, שמגיעה מצד הורים, מורים, מאמני כושר, תזונאים ומעסיקים - היא אחת הסיבות המרכזיות למגיפת הביקורת העצמית המוגזמת ולעלייה במספר הנשים, הגברים ובני הנוער שלוקים בדימוי עצמי נמוך, בדיכאון ובחרדה.

חשוב להתאמץ להשתפר, אבל חשוב באותה המידה להשתהות קצת באזור הנוחות בלי למהר לצאת ממנו. להפסיק לחשוב לכמה רגעים על רשימת המטרות, על החזון ועל איפה "האני המשופר" שלי יהיה בעוד בשנה. זה נשמע קל, אבל זה ממש לא, כי החברה שאנחנו חיים בה מהללת את האימהות שמגיעות לעבודה למרות שלא ישנו בלילה, ואת מי שעובד יותר מ־12 שעות ביום כדי להגיע להישגים.

אנחנו מפחדים מפגמים ומדחיקים אותם רוב הזמן. המטרה שלי לתקופה הקרובה: להתבונן מדי פעם על איזו חוויית כישלון, בלי לקפוץ לאסטרטגיית השיפור שלה. וגם בלי לגלגל סיגריה כדי להירגע.