שביל הבריחה: במציאות הישראלית - כדאי להיות אסקפיסטים?

בכלל תכננתי לכתוב טור על ההסכם הלא שגרתי של אוהד בוזגלו עם בת זוגו לשעבר מריה נקסרוב, שכמובן החזיק בדיוק דקה וחצי, אבל לאחר שהחל ה"מבצע" בג'נין (המילה מבצע מטשטשת את העובדה שמדובר בלחימה שיש לה מחיר כבד), כתבתי לעורך שאני מרגישה שזה מנותק ולא קשור לכתוב על יחסי כוחות בין גבר מפורסם ועשיר ומבוגר לאישה צעירה, אנונימית ולא עשירה.

אפילו הנושאים שהכי בוערים בי בשגרה, כמו בחירה חופשית של נשים, מאבדים מחשיבותם כשאני שומעת בחדשות את המילים "כוחות צה"ל מבצעים כניסה קרקעית". כשאני כותבת את השורות האלה חיילים נלחמים בג'נין, לפני כמה שעות התרחש פיגוע בתל אביב, ואני נסחפתי מתוך כתיבת הטור לקריאת ידיעות ועדכונים מזירת הפיגוע.

כך החל מאבק פנימי בין המחויבות שלי להמשיך במשימותיי לבין הקושי לעשות זאת. לא פעם, לאחר אירועים כאלה, אני שוקעת בקריאת התגובות ברשתות. אני יודעת שזה לא תורם לשקט הנפשי שלי וגם לא עוזר בכלל למי שנפגע, אבל זה לא רציונלי. סוג של עיבוד ופורקן המתח והחרדה מצד אחד, אבל גם פעולה שמלבה את הפסימיות ואת חוסר האונים מצד שני.

סרבני מציאות

גם אני רוצה לשים את האקטואליה בצד ולנסות להמשיך בדברים הקטנים של החיים, כמו שממליצים בספרי המדיטציה שאני קוראת וגם בפרסומות בטלוויזיה, אבל אין לי את הטכניקה הדרושה. האם היכולת לשים בצד את המציאות ולהתנהל כמעט כרגיל היא מולדת? נרכשת? במה שונים ממני אלה שמצליחים להציץ רק לרגע בידיעות, אם בכלל, ולהמשיך לעבוד או לבלות?

יש מי שרואים בהקפדה על שגרה, גם בימים עצובים, מורכבים וקשים, דרך להביע התנגדות למצב - בכך שהם מתעדפים את בריאותם הנפשית ואת בריאות ילדיהם. יש צדק בדבריהם, הלוואי שיכולתי להיות כזו.

מי שלא רואה בשגרה מנגנון התנגדות, מצליח להמשיך כרגיל בזכות מנגנוני הגנה - אותן אסטרטגיות פסיכולוגיות שמגינות עלינו מפני אי־נוחות רגשית. הדחקה היא אחת מאסטרטגיות ההגנה האנושיות, שדוחפת את המחשבות והרגשות המטרידים לתוך הלא מודע, וכך מופחת הסבל. אסטרטגיית הגנה נוספת היא הכחשה. בשונה ממנגנון ההדחקה, הכחשה היא סירוב מודע להכיר במציאות כואבת.

שאלתי חלק מחבריי מה עוזר להם להמשיך בשגרה למרות המצב - ושלוש תשובות חזרו על עצמן בגרסאות שונות. הראשונה היתה להיות עסוקים מאוד כדי לא לחשוב; השנייה, שחזרה על עצמה הכי הרבה, היתה הימנעות מצפייה בחדשות; והשלישית היתה צלילה להסחות דעת כמו סרטים, סדרות או צרות של אחרים. כולן אסטרטגיות הכחשה.

כמו פרפר לאש

אני תמיד מעדיפה לדעת את האמת ולהתמודד איתה, כי האמת נחוצה לי כדי להרגיש בטוחה, גם אם עצובה. הכחשה מלחיצה אותי וגורמת לי להרגיש לא בטוחה. אני מעדיפה להרגיש בטוחה ועצובה מאשר שמחה וחרדה. כנראה זו לא האופציה העדיפה לבריאות הנפש, ואני לא יודעת אם זו העדפה מולדת או נרכשת, אבל מה שבטוח הוא שיש לי באג במנגנון ההכחשה.

זה לא אומר שאני חיה בייאוש ובפסימיות. כדי לשפר את מצב רוחי בימים כגון אלה אני שואבת כוח מעשייה, מביטוי ההתנגדות למצב ומאינטראקציה עם קבוצת השווים שלי - במקרה הזה בעלי מנגנון הכחשה לקוי כמו שלי, שנוהרים לכותרות ולעדכונים כמו פרפר לאש. גם לי יש הבזקים של אופטימיות, שבהם אני מצליחה להאמין כי ישראל תישאר דמוקרטיה יציבה ושנזכה לשלום במזרח התיכון, אבל ההבזקים האלו נעשים קצרים ודהויים יותר ויותר ככל שחולפים הימים.

כשהאסקפיזם הופך מסוכן

לאסקפיזם יש גם חסרונות. אמנם הוא מעניק הקלה רגעית מהמציאות המכבידה, אבל כשהוא מוגזם, הניתוק מהמציאות מסכן את כולנו. ככל שיותר מאיתנו ייפלו לאסקפיזם יתר על המידה, לא יהיה מי שיעמוד על המשמר ויפעיל חשיבה ביקורתית אל מול פעולות בעלי הכוח.

יותר מדי אנשים חכמים שאני אוהבת אומרים בזמן האחרון שהפסיקו לעקוב אחרי פעולות הממשלה כי התייאשו. כתבתי שלשום פוסט שתוהה איך מצד אחד אומרים שזה לא זמן לבקר את פעולות הממשלה אלא להתאחד מאחורי צה"ל, ומצד שני הממשלה ממשיכה בחקיקה שנויה במחלוקת, בקצב מהיר אפילו יותר, בזמן שחיילים נלחמים בג'נין. יותר מדי תגובות הודו לי על העדכון במצב וטענו שהפסיקו לצרוך חדשות, לכן לא ידעו שזה מה שקורה עכשיו.

הגם אתה, חילי?

חשבון האינסטגרם של חבר הכנסת חילי טרופר הוא נייר לקמוס למידת היכולת שלנו לשמור על אופטימיות, כמדינה. ברגעי מחלוקת ומשבר, החיוביות שנושבת מכתיבתו והיכולת לראות סיכוי לפיוס ולהידברות בכל מצב, מעוררות השראה בואכה שומטות לסת ומעוררות תדהמה, שלעיתים הופכת לעצבים קלים.

איך הוא מצליח לשמור על רוח הבודהה?! והנה בזמן האחרון, הפוסטים של טרופר קיבלו גוון ביקורתי יותר, פחות מפייס בכל מחיר. מבחינתי זה סימן: אם בחילי טרופר נפלה שלהבת, מה יגידו האנשים הרגילים, כמוני, שלא נולדו עם כפית של אופטימיות בפה.

בחן/י את עצמך: האם את/ה אסקפיסט/ית?

סמנו את המשפטים שאתם מזדהים איתם כדי לבדוק עד כמה אתם אסקפיסטים:

1. אני מוצא את עצמי הולך לאיבוד במחשבות לעיתים קרובות.

2. כשאני מתמודד עם מתח, הפתרון שלי הוא לצפות בטלוויזיה או לגלול בפיד ברשתות.

3. אני מתחבר יותר לסיפורי פנטזיה מאשר לסיפורים מהחיים.

4. לעיתים קרובות אומרים לי שאני מנותק, חי בעולם משלי.

5. אני נוטה לדחות משימות חשובות ולשקוע בפעולות אחרות.

6. אני נוטה להשתמש בסמים או באלכוהול כדי להקהות את המציאות.

7. לעיתים קרובות הגרסה שלי לאירוע שונה לגמרי מזו של אלה שהיו איתי.

8. אני נוטה להימנע מעימותים ומשיחות קשות.

9. אני נוטה להתעלם מתכונות שליליות אצל מי שאני אוהב, או למצוא להן הצדקות.

10. כשאני חווה אכזבה כמו כישלון במבחן, דחייה של חיזור, אי־קבלה לעבודה ועוד, אני נוטה לספר לעצמי סיפור מרגיע במקום לבדוק מה קרה במציאות.

תוצאות:

• אם הקפתם עד 2 משפטים בלבד - אתם נטועים חזק במציאות.

• אם הקפתם 3 עד 5 משפטים - אתם בעלי נטייה מתונה לאסקפיזם.

• אם הקפתם 6 עד 8 משפטים - יש לכם נטייה משמעותית לאסקפיזם.

• אם הקפתם 9 או 10 משפטים - אתם בעלי נטייה חזקה מאוד לאסקפיזם.

* שאלון זה אינו מחליף אבחון מקצועי ו/או טיפול מקצועי מכל סוג שהוא.