"הם זורעים פה כאוס, השתלטו לנו על המדינה" - עדות מצרפת הבוערת

עלי מביט בעצב בלוחות העץ שהודבקו כדי לאטום את חלון חנותו המנופץ. בקול שקט ובעיניים לחות מדמעות הוא מתאר את החורבן שזרעו הפורעים האלמונים במקום פרנסתו הקטן, שהיה כל חייו.

"הרסו לי את החנות. הרסו לי את החיים", הוא נאנח. "ברחוב כאן יש יותר מ־20 חנויות. לא יודע למה החליטו לשבור דווקא את שלי. אולי חשבו שימצאו בפנים סיגריות. אני בסך הכל מוכר עיתונים, מחברות לילדים וממתקים. בוקר אחד אתה חי כרגיל, עובד, מתפרנס בקושי, אבל לא מרים ידיים. ויום אחר כך - הכל שבור ומנופץ".

סיכום מצולם: שבוע של מהומות ואלימות בצרפת // צילום: רויטרס

עלי, בשנות ה־40 לחייו, הגיע לצרפת מפקיסטן לפני יותר מעשור. כאן הצטרף לאחיו, שהיגר לפריז שנים אחדות קודם לכן. שניהם גרים זה ליד זה באחד הפרברים מצפון לבירה הצרפתית, אבל החנות שלהם ממוקמת בתוך העיר, ברובע ה־14, לא הרחק מתחנת הרכבת מונפרנס.

בעלי מסעדת הבראסרי הסמוכה לחנותם טילפנו אליהם ביום ראשון בבוקר השבוע, לעדכן אותם בחדשות הקשות. הפורעים שמשתוללים ברחבי צרפת מאז 27 ביוני, היום שבו נהרג הנער נאאל מרזוק בן ה־17, הגיעו הפעם אל החנות של עלי ואחיו.

תקרית הירי בעיירה נאנטר, שבה נהרג נאאל, בן למשפחה צרפתית־אלג'יראית, נמצאת עדיין בחקירה. השוטר היורה טען בתחילה כי חשש לחייו, וחשב שהנער מתכוון לדרוס אותו במחסום, אבל סרטון וידאו מהאירוע הראה שהמכונית שבה נהג נאאל לא נעה בכיוונם של השוטרים. עדות שמסר נער נוסף שישב במכוניתו של נאאל תיארה אף היא השתלשלות שונה של התקרית.

חילופי הגרסאות של המשטרה רק האיצו את כדור השלג האלים שהחל להתגלגל בפרברים מייד לאחר התקרית הקטלנית, והמהומות פרצו עוד באותו לילה. חנותם של עלי ואחיו הותקפה בליל המהומות החמישי ברצף. שר הפנים הצרפתי, ז'רלד דארמנן, החליט יומיים קודם לכן להגדיל את כמות השוטרים והז'נדרמים ברחבי המדינה ל־45 אלף, פריסה חסרת תקדים שכללה גם יחידות עילית של הז'נדרמריה, מכוניות משוריינות ומסוקים. לעלי ולאחיו זה היה מאוחר מדי.

כשדיברתי עם עלי, חנותו כבר היתה אטומה מכל הכיוונים, וקשה היה לאמוד מבחוץ את הנזקים שבפנים. ביחד עם אחיו החליף את החלונות המנופצים בלוחות העץ, בניסיון להגן על המעט שנותר. דף נייר קטן שהודבק על דלת החנות מבשר ללקוחות השכונה שהמקום סגור "עד להודעה חדשה".

עלי לא יודע מתי יוכל לחזור לעבוד. לדבריו, ההתמודדות עם הביורוקרטיה הצרפתית גדולה עליו.
הבראסרי שבשכנות אליו הותקפה גם היא באותו לילה. בניגוד לחנותו של עלי, הפורעים ניפצו את חלונות הבראסרי, אבל הזגוגיות לא קרסו, ולכן התוקפים לא הצליחו לחדור פנימה. בעלי הבראסרי, שמבקש לשמור על אנונימיות, מספר לי שהוא עדיין ממתין לפקידי העירייה שאמורים לעזור לו במילוי טופסי הביטוח. בינתיים העסקים אצלו כרגיל, למרות החלונות השבורים. בעודי עומדת שם, תושבים רבים בשכונה הצנועה נכנסים להזמין כוס קפה, כדי לעודד את רוחו של הבעלים.

"שונה מהמחאה של 1968"

מוניק ואלבר הם כבר שנים לקוחות קבועים בבראסרי השכונתית הזו. מוניק ("הייתי סטודנטית בשנות ה־60, אז תעשי את החשבון בת כמה אני") היא פנסיונרית. לאלבר יש דוכן ירקות קטן באחד הרחובות הסמוכים.

"הילדים של היום זה לא מה שהיה פעם", אומרת מוניק. "אין להם כבוד להורים, אין להם כבוד למורים, אין להם כבוד לכלום. הם לא מחוברים לצרפת, לרפובליקה, לערכים שעליהם גדלנו. כשהייתי צעירה השתתפתי במחאות של מאי 68'. גם אז ההפגנות היו אלימות, עקרנו אבני רחוב כדי להקים בריקדות. אבל זה היה אחרת. היו לנו אידיאלים. התעמתנו עם המשטרה כדי להגן על החופש שלנו, כדי שיהיו לנו חיים טובים וצודקים יותר, במדינה טובה וצודקת. לא כמו עכשיו, כשהפורעים רק הורסים. הם אפילו לא טורחים להפגין".

אלבר כועס גם הוא. "מה אשם בעל הבראסרי שלנו? כולנו כאן ממעמד הפועלים. אין עשירים בשכונה שלנו. למה לבוא לפה להרוס? הפורעים הרי באו מהפרברים, מחוץ לפריז. אז למה דווקא כאן? גם לנו כואב על נאאל בן ה־17 שנהרג על ידי המשטרה. גם אנחנו כועסים. כולנו הורים".
כמו מוניק ואלבר, רבים בצרפת קוראים לעצור את גל האלימות. גם בני משפחתו של נאאל המנוח. ביום ראשון השבוע, בתום מסע ההלוויה שלו, קראה סבתו, נאדיה, להפסיק את ההתפרעויות:

"המשטרה, טוב שהיא שם. לאנשים ששוברים והורסים אני אומרת - תפסיקו. הם (הפורעים; ר"ב) מנצלים את נאאל כעילה. שלא ישברו חלונות, אוטובוסים, בתי ספר. אנחנו רוצים להרגיע את העניינים. לא רוצים שישברו את כל זה. אנחנו קוראים לאנשים האלה להישאר בשקט".

גם שחקני הנבחרת הלאומית של צרפת בכדורגל יצאו בקריאה דומה. "מאז התקרית הקשה אנחנו רואים ביטויים של זעם עממי. כעס שאנו מבינים היטב את מהותו, אבל לא מוכנים לקבל את צורת הביטוי שלו", הזהירו קיליאן אמבפה וחבריו לנבחרת הטריקולור. "רבים מאיתנו בנבחרת הגיעו משכונות צנועות־עממיות כאלה, ואנו חולקים אותן תחושות צער וכאב. העניין הוא שלסבל העמוק הזה הצטרף תהליך של הרס עצמי. האלימות לא פותרת דבר, ואף פחות כשהיא מופנית ללא הבחנה, שוב ושוב, נגד אותם אלה שמבטאים את הכאב, נגד המשפחות שלהם, נגד הקרובים להם ונגד שכניהם".

עד כמה הקריאות של סבתא נאדיה והכוכב אמבפה תורמות לרגיעה אפשרית? זאת נראה בוודאי בימים הקרובים. בינתיים, הפריסה חסרת התקדים של המשטרה והז'נדרמרי, והיד הקשה שהבטיחה הממשלה לנקוט נגד המתפרעים, מתחילות לתת את אותותיהן - גם בפרברים וגם בעיר האורות עצמה.

"יש הרבה משטרה, ולא נעים"

אמצע הבוקר ברובע שאטלה שבמרכז פריז. הרחובות הקטנים שמסתעפים סביב מרכז הקניות העממי הומים כאן בדרך כלל מאדם. תיירים, כמובן, אבל גם צעירים צרפתים רבים, כולל מהגרים לא מעטים. תחנת המטרו והרכבת הקלה שאטלה־לה־האל מקבצת אליה שלושה קווים מרכזיים שמגיעים מהפרברים העניים יותר של פריז.

במשך השנים הפך האזור לנקודת מפגש מרכזית לבני נוער שמגיעים מחוץ לבירה לבלות, עם חנויות אופנה זולות, דוכנים לממכר משקפי שמש וכובעים, ושלל בתי קפה. אזור סימפטי וחי במהלך היום, אבל קצת פחות סימפטי בלילות. בימים האחרונים, על רקע הפרעות, השכונה נראית אחרת. התיירים עדיין כאן, אבל הצעירים הצרפתים כמעט ולא נראים.

לא מעט חנויות בשאטלה הצמידו לחלונות הראווה שלהן לוחות עץ, להגנה. רובן עשו זאת רק אחרי מעשה, כלומר אחרי שפורעים ניסו לשבור את חלונותיהן. על אחד הקירות רוסס הגרפיטי "צדק לנאאל". החנויות שלמזלן לא נבזזו מקפידות לפתוח את הדלתות השכם בבוקר. אנחנו כבר בתחילת חופשת הקיץ, ובשבוע השני של הסיילים. בדרך כלל אלה הם הימים שבהם החנויות עושות קופה. לא הפעם.

נ', בת 17 ממשפחה יוצאת קונגו שבאפריקה, עובדת באחת החנויות שפתוחות היום. "החברים שלי הם מאוברווילייה (פרבר מצפון לפריז; ר"ב), ובדרך כלל אנחנו מסתובבים כאן ברחובות ביולי־אוגוסט, כשאין יותר לימודים בבית הספר", היא מתארת. "אנחנו יושבים על המדרגות של המרכז המסחרי, מקשיבים למוזיקה, מעבירים את הזמן. היום אף אחד מהם לא הגיע. יש יותר מדי משטרה, וזה לא נעים. יש תחושה שמחפשים אותך, את האלג'יראי, את האפריקאי, את המהגר מתוניסיה, גם אם לא עשית כלום".

עלי: "ברחוב כאן יש יותר מ־20 חנויות. לא יודע למה החליטו לשבור דווקא את שלי. אולי חשבו שימצאו בפנים סיגריות. אני בסך הכל מוכר עיתונים וממתקים. בוקר אחד אתה עובד, מתפרנס בקושי, אבל לא מרים ידיים - ויום אחר כך הכל שבור ומנופץ"

צרפת צמחה מתוך מהפכות, וההיסטוריה שלה, גם זו המודרנית, רצופה מחאות שעיצבו וממשיכות לעצב את החברה ואת התרבות במדינה. מוניק מבית הקפה הזכירה את מהפכת מאי 1968, שבמקרה או שלא, פרצה אף היא בנאנטר. אבל עבור הדור הצעיר יותר, נקודת ההתייחסות המעודכנת יותר היא המהומות של 2005 - "האינתיפאדה של הצרפתים".

כמו במקרה של נאאל, גם אז פרצו המהומות אחרי היתקלות קטלנית של צעירים מהפרברים עם המשטרה. וכמו הפעם, גם אז ניצת הטריגר בפרבר עני של פריז, מול נערים ממשפחות של מהגרים. קבוצה של צעירים נעצרה באותו ערב של חודש אוקטובר בידי שוטרים, באתר בנייה בעיירה קלישי־סור־בואה. זייד באנה בן ה־17 ובונה טראורה בן ה־15, שניהם ממוצא אפריקאי, ניסו להימלט מהשוטרים וקפצו מעל החומה שהקיפה את האתר. הם טיפסו לתוך תחנת ממסר, במטרה להסתתר במרדף, והתחשמלו למוות מנגיעה בשנאי.

התקרית הקשה הציתה אש ברחבי המדינה. הקהילה המוסלמית האשימה את הרשויות במותם של השניים, וטענה שהמשטרה רודפת באופן שיטתי מהגרים ואנשים שגרים בגטאות. מאות צעירים פתחו אז בהפגנות אלימות ובמסע הרס ברחובות, שנמשך 21 ימים. אלפי כלי רכב הוצתו ונשרפו, אלפי צעירים נעצרו בידי המשטרה.

מהומות 2005 נחרתו היטב בזיכרון הקולקטיבי של הצרפתים. התיאוריות היפות על אינטגרציה ועל שוויון הזדמנויות עבור מהגרים וקבוצות חלשות אחרות התנפצו למול המחאות האלימות, ששיקפו יותר מכל את ייאושן של אוכלוסיות שקופות שלמות. שר הפנים באותם ימים, ניקולא סרקוזי, רק ליבה עוד יותר את הלהבות כשקרא לפורעים "חלאות" ו"אספסוף" - שתי מילים שהמשיכו לרדוף אותו בתקשורת עוד שנים רבות אחר כך.

ההשוואה של אירועי הימים האחרונים למהומות 2005 מצמררת, והמספרים מבהילים. נכון ליום רביעי, 6,000 מכוניות, 12 אלף פחי אשפה ויותר מ־1,000 בניינים (ציבוריים ופרטיים) הוצתו מאז תחילת המהומות. כ־3,650 אנשים נעצרו, בהם 1,100 קטינים, ו־800 שוטרים נפגעו.

אלבר: "גם לנו כואב על הנער בן ה־17 שנהרג על ידי המשטרה, וגם אנחנו כועסים. אבל מה אשם בעל הבראסרי שלנו? כולנו כאן ממעמד הפועלים. אין עשירים בשכונה. למה לבוא לפה להרוס? הפורעים הרי באו מהפרברים, מחוץ לפריז. למה דווקא הנה?"

אבל לצרפתים קשה בעיקר לבלוע את ההסלמה שניכרת הפעם בפרופיל זהותם של הפורעים, או יותר נכון - את הירידה החדה בגילם לעומת המהומות מלפני 18 שנים. 30 אחוזים מקרב העצורים בגל הנוכחי הם קטינים, ויש בהם גם ילדים בני 13-12. פירוש הדבר הוא שהייאוש בגטאות הפרברים התרחב במקום להצטמצם, וכעת אפילו ילדים מוצאים את עצמם ברחובות, במקום במסגרת בית ספר או קהילה תומכת כלשהי.

הפרופיל הצעיר כל כך של הפורעים זעזע את צרפת, כולל הנהגתה. במסר חד לציבור קרא הנשיא, עמנואל מקרון, להורים, עוד בתחילת המהומות, לקבל אחריות ולשמור על ילדיהם בבית. "הרפובליקה היא לא תחליף להורים", הבהיר. מפלגות הימין והימין הקיצוני, מצידן, כבר קוראות למקרון להעניש הורים שילדיהם נעצרו בהתפרעויות, ולקצץ להם קצבאות שמוענקות למשפחות ברוכות ילדים ולמשפחות דלות אמצעים.

הורים רבים לא המתינו למסר של מקרון, ופשוט שלפו בעצמם את ילדיהם החוצה ממעגל האלימות. סרטון וידאו שהפך לוויראלי הציג אב שהגיע בימים האחרונים לרחוב נטוש, שבו התארגנו צעירים לקראת עוד מסע לילי של הרס. האב נראה מאתר בין הנוכחים את בנו, תופס אותו באוזנו ומושך אותו בכוח לעבר המכונית המשפחתית. בהגיעם הוא פותח את תא המטען ודוחף את הבן פנימה, להחזיר אותו בעל כורחו הביתה.

סרטון אחר תיעד אם, לבושה בשמלה ארוכה מסורתית ועוטה רעלה, שמגיעה בשעות הקטנות של הלילה לנקודת התכנסות של צעירים. בלי לעשות חשבון לאיש מסביב, היא תופסת את בנה ולוקחת אותו בכוח איתה, שלא יסתובב עוד ברחובות.

הסניף של קארפור נבזז

המסע שלי בעקבות הפורעים הוביל אותי אל מחוץ לבירה, לעיירה סטאן שמצפון לפריז. סטאן נמצאת בסנט סן־דני, שנחשב לאחד המחוזות העניים ביותר בצרפת, אחרי האי מרטיניק שבים הקאריבי. לאורך השנים הפך סנט סן־דני לביתם של מהגרים רבים מאפריקה ומהמזרח התיכון, כמו גם ממזרח אירופה.

העיירה סטאן היא בהחלט לא מסוג עיירות הפשע שאפילו המשטרה חוששת להיכנס אליהן, אלא היא אוסף של שכונות צנועות שמאוכלסות בתושבים ממעמד הפועלים. מהעיירה אפשר להגיע ללב הבירה הצרפתית ברכבת הקלה, במטרו או באוטובוס בינעירוני פשוט, אבל המרחק האמיתי בין שתי הנקודות נותר עצום.

סופיה, בת 36, מתגוררת כבר 14 שנים בסטאן, עם בעלה ושני ילדיהם. לכאן הגיעו מרומניה. היא מתפרנסת מניקוי בתים פרטיים בפריז, בעלה עובד בבניין. בנה הבכור, שנולד ברומניה, הוא סטודנט לכלכלה באוניברסיטה ציבורית. הבת הקטנה, שנולדה כבר בצרפת, התחילה השנה את לימודיה בחטיבה.

לפני שנתיים הצליחו סופיה ובעלה לקנות בית קטנטן באחת השכונות הטובות יותר של סטאן. אם תרצו, הגשימו את החלום הצרפתי. ביום שישי האחרון קיבלה סופיה, כשאר תושבי העיירה, הודעת אימייל מטעם העירייה: "חנות קארפור הגדולה שבאזור המסחרי בפאתי סטאן הושחתה ונבזזה בהתפרעויות בלילה הקודם, והיא סגורה עתה לשיפוצים. הודעה תימסר אם וכאשר החנות תיפתח מחדש". סופיה הגיעה למקום כדי לראות במו עיניה מה בדיוק התחולל כאן.

"תראי את מגרש החניה הגדול שמול החנות, את הלכלוך שהפורעים השאירו אחריהם, את ההרס", היא נחרדת. "תראי את כל הקופסאות שמפוזרות כאן ריקות. אפשר לנחש לפיהן מה הבוזזים לקחו איתם. עזבנו את הכפר שלנו ברומניה ובאנו לצרפת כדי להעניק לילדינו חיים אחרים וטובים יותר. השכונה שלנו בדרך כלל שקטה ומסודרת. זאת שכונה צנועה, ורוב השכנים לא עושים בעיות. מי חלם על שריפה של חנות? על ביזה? אנחנו פוחדים. זאת חנות רגילה בשכונה רגילה.

"הפורעים לא מענישים את המערכת במה שהם עושים. הם אפילו לא מענישים את הבעלים של קארפור, שלהם זה לא משנה, כי יש להם ביטוח שמן. אבל לנו, האנשים הפשוטים שבאים לכאן כל יום לעשות קניות, זה משנה מאוד. וגם לכל מי שעובד כאן. הקופאיות, השומרים, אלה שמסדרים את המצרכים. מי שסובלים מכל ההרס הם אנחנו, תושבי השכונה. קשה להאמין שילדים צעירים הם מי שאחראים לכל החורבן הזה".

גילם הצעיר של הפורעים מסביר אולי את ההצלחה הניכרת שלהם בחמיקה מכוחות המשטרה. הכוונה אינה רק לריצה ברגליהם הקלות, אלא בעיקר לשימוש הנרחב והטבעי מבחינתם שהם עושים ברשתות החברתיות. גורמים במשטרה מסבירים שמדובר בדפוס פעולה שחוזר על עצמו, עם חבורות צעירים, 50-30 בכל חבורה, רובם בני פחות מ־18, שמחוברים בקבוצות מקודדות בווטסאפ, בטלגרם או בסנאפצ'ט.

נ': "בכיתה שלי אף אחד לא חולם להיות רופא או מהנדס. איך בכלל נגיע לשם? לרוב חבריי אין אפילו שולחן משלהם בבית להכין עליו שיעורים, שלא לדבר על הורים שיכולים לעזור. הוריי רוצים שאני ואחיי נצליח, אבל הם פשוט לא יודעים איך לסייע"

על פי תיאורי המשטרה, ערב של התפרעויות מתחיל במסר ששולח אחד ממארגני הקבוצה לכלל החברים, ובו פירוט קואורדינטות גיאוגרפיות או שיטת מיקום אחרת לסימון נקודת המפגש. במקביל יודעים מארגני הקבוצה מראש מה יעד ההתכנסות: תחנת רכבת חשמלית שאפשר לנפץ, מוקד משטרה שאפשר לנסות לשרוף, מגרש חניה מלא במכוניות שאפשר להצית.

בהגעה ליעד נשארים כמה מהצעירים בשוליים, להזהיר את חבריהם כשהמשטרה או הז'נדרמרי מגיעים למקום. ההתפזרות והבריחה במקרה כזה מהירות, ומארגני הקבוצה כבר ידאגו לשלוח בערוצים המקודדים את נקודת ההתכנסות הבאה.

הודעות פייק ברשתות

במשטרת צרפת מאמינים שהפורעים הצעירים לא מאוגדים, ושכל קבוצה פועלת באופן עצמאי. אין להם מנהיגים מוסכמים או דוברים שיוצאים לתקשורת. למעשה, רוב הפורעים נמנעםי מלדבר עם כלי התקשורת גם אחרי מעצרם. רק כמה הורים הסכימו עד כה להתראיין קצרות, בדרך כלל כדי להסביר שילדיהם הם בני טובים שמעולם לא הסתבכו בצרות.

גם בלי דוברים, הפורעים מקפידים לתעד את מעלליהם בסרטונים שרק מעצימים את חרדת הציבור. בסרטונים נראים צעירים יורים באקדחי זיקוקים אל עבר בנייני ציבור, בניסיון להצית אותם, או משליכים בקבוקי תבערה על פחי אשפה. בתיעודים הם נראים כרוחות רפאים מבהילות שזורעות אימה בשכונות ישנוניות, וממהרות להיעלם לפני שהמשטרה מצליחה להגיע למקום.

מבחינת הרשויות, הרשתות החברתיות הפכו לשדה קרב כפול. השוטרים כבר מותשים מהריצה הפיזית אחרי הצעירים, בניסיון לנחש את נקודת המפגש הבאה שלהם, אבל המערכת כולה מותשת גם לנוכח מלחמת הפייק ניוז שכובשת את הרשתות. כך, למשל, פורסם סרטון ויראלי שהציג, לכאורה, מגדל מגורים עולה באש. בדיקה שערכה התקשורת העלתה שמדובר בסצנה שצולמה לסרט קולנוע לפני חמש שנים.

פייק נוסף שרץ גם הוא ברשתות עסק בהודעה "מטעם משרד המשפטים", כביכול, על החלטה להפסיק את האינטרנט בפרברים "הבעייתיים". הכחשה גורפת מצד הממשל, בטענה שהמסמך הרשמי שהוצג הוא למעשה פברוק, לא ממש הועילה. מאות אלפי צרפתים כבר נחשפו להודעה הבדיונית.

ממשל הנשיא מקרון מתרכז עכשיו בשני המאבקים, גם הפיזי וגם הווירטואלי, אבל לכולם בצרפת ברור שהמלחמה האמיתית תתחיל רק אחרי הרגיעה במהומות. בלי אופק אמיתי עבור צעירי הפרברים, צרפת תמשיך לשבת על חבית אבקת שריפה.

ז'אן־איב, בן 73, מתגורר בוואלאנס שבמרכז צרפת, על גדות נהר הרון. הוריו לא למדו בתיכון, וגם לו אין תעודת בגרות. אחרי לימודי טבחות קצרים פתח פיצריה בעיר, וניהל אותה כמעט 30 שנה, עד שיצא לפנסיה. בשיחת טלפון הוא מספר לי שבשכונתו "הצביעו כולם" למנהיגת הימין הקיצוני, מארין לה פן, בבחירות לנשיאות. לדבריו, המהומות האחרונות רק הגבירו בו את האמונה שצריך להגביל את ההגירה לצרפת.

"קיבלנו אותם בזרועות פתוחות, והנה - זה מה שקורה", הוא טוען במרירות גלויה. "הם מקימים מסגדים בערים שלנו וזורעים כאוס. הערכים של הרפובליקה לא מעניינים אותם. הם משתלטים לנו על המדינה".

עבור נ', דיבורים שכאלה הם בדיוק שורש הבעיה של בני הדור השני והשלישי למהגרים בצרפת. "במקום לעזור לצעירים לבנות לעצמם עתיד, מדביקים לנו אות קין", היא מוחה. "בכיתה שלי אף אחד לא חולם להיות רופא או מהנדס. איך בכלל נגיע לשם? לרוב החברים שלי אין אפילו שולחן משלהם בבית להכין עליו שיעורים, שלא לדבר על הורים שיכולים לעזור. ההורים שלי, למשל, הגיעו שניהם מכפר קטן בקונגו. הם רוצים שנצליח ורוצים לעזור לי ולאחים שלי, אבל הם פשוט לא יודעים איך".