משחק באש וקרח: מאור שוויצר חשוף מאי פעם

שישי בבוקר, בית קפה ביפו. מאור שוויצר מדווש למקום על אופניו השחורים ("עזבתי את הקורקינטים והאופניים החשמליים, זה הרגיש לי מסוכן"), מזמין קפה קר, מגלגל סיגריה ומתיישב בנונשלנטיות לראיון תחת השמש הקופחת של יוני, נטול גינוני סטאר ברמה כמעט חשודה.

"קמתי היום בשמונה בבוקר, זה מאוחר בשבילי", הוא מחייך, "בדרך כלל אני מתעורר מוקדם, בשש וחצי-שבע. אני גם הולך לישון מוקדם, סחי. ישן שמונה שעות בלילה".

לא תמיד חיית ככה, בטח לא סחי.

"היו לי שנים פרועות, אבל לא של חיי לילה. גם אז הייתי הולך לישון מוקדם. הייתי משקיע ויזם, היו לי שני ברים בתל אביב כי אני אוהב להקים דברים, להיות חלק מהיצירה של הדבר, אבל לא הייתי בברים בלילות, לא תפעלתי אותם. אני לא בן אדם של לילה. אף פעם לא חוויתי את חיי הלילה כמו שמדמיינים".

היתה גם התמכרות לסמים, והתקף פסיכוטי כשהיית בן 27.

"נכון. זה היה התקף פסיכוטי על הסקאלה ה'יחסית קלה' ובלי איבוד מודעות, אבל זה לא היה קל לי. לא חשבתי שהמשיח מגיע, אבל בעיניי זה היה יותר קשה, כי הרגשתי ער בתוך הסיוט הזה. ההתקף התבטא בהמון בעיות פיזיות, הראייה שלי נחלשה והיתה מטושטשת, קירות ומנורות זזו והיה לי קשה עם תנועה ורעש, שהרגשתי שחודר לי לעצמות. לא הצלחתי לישון, להתנהל, לדבר. לא הבנתי איפה אני חי. הרגשתי שאני בתוך משחק מחשב, ובמובן מסוים כן איבדתי קשר בין מציאות לבין דמיון, אבל הייתי ער בתוך הדבר הזה, חוויתי הכל ביג טיים.

"ההתמוטטות הגיעה כתוצאה מהסמים. הם פתחו אצלי טריגרים שהיו שם ולא עיבדתי אותם לגבי כל מיני מקרים שקרו לי בחיים - אובדנים, פרידות, בעיות בבית. דברים שכדי לעבור אותם צריך להכיל ולקבל אותם ולשהות בהם - ואני לא עשיתי את זה. הייתי בבריחה טוטאלית לתוך הסמים, אבל בסוף הסמים משחקים עם המוח בצורה כימית ומשנים שם דברים. עשיתי המון LSD, פטריות, אמפתמינים, ממריצים, הרבה גראס. את רוב הסמים שיש עשיתי.

"אין בי געגוע לימים ההם, כי אני מאוד אוהב את החיים שלי היום ומאוד שלם איתם. היו לי שנתיים קשות אחרי כל מה שעברתי, ואז עוד שנתיים שבהן למדתי לאהוב את הזהות החדשה שלי ולהתאהב בה. לקח לי שנתיים לקבל את מאור החדש הזה, אבל זה קרה בסוף בעיקר בזכות עצמי, בזכות עבודה יומיומית שעשיתי לקבל את מי שאני ומה שאני ולהתאהב בחיים האלה. הרבה מאוד זה גם בזכות ניב, וגם בזכות הכיוונים שהלכתי אליהם, העבודות, היצירות".

לא פגעת באנשים בתקופת ההתמכרות?

"אולי גרמתי כאב להורים שלי, אבל עיקר הכאב שגרמתי היה לעצמי. לא הכנסתי אף אחד לחובות חוץ מאת עצמי, והכנסתי את עצמי לחובות מאוד גדולים. סגרתי אותם בלי עזרה מאף אחד, רק בעבודה".

"הרבה רגעים נחרטו"

שש שנים אחרי שנגמל מסמים, שוויצר (33) מגדיר את עצמו, כאמור, "סחי לחלוטין" ומבהיר כי "הפרק הזה תם ונשלם". כיום הוא מרגיש כעוגן של עצמו ולא חושש מפיתויים בקרבתו.

"העולם שלנו מלא בסמים, והיום בכלל יש יותר פתיחות לנושא וגם קלות להשיג, אבל זה לא מפתה אותי", הוא אומר. "הכל נמצא בכל מקום, גם מסביבי, אבל אני אפילו לא מגיע למצב שבו אני אומר 'לא'. אני לא מסתכל על זה בכלל".

"ההתמוטטות שלי הגיעה כתוצאה מהסמים. הם פתחו אצלי טריגרים שהיו שם ולא עיבדתי אותם לגבי אובדנים, פרידות, בעיות בבית. דברים שכדי לעבור אותם צריך להכיל ולקבל אותם ולשהות בהם - ואני לא עשיתי את זה. הייתי בבריחה טוטאלית"

החוויות הקשות שעברת השפיעו עליך כשחקן?

"בטח. הריינג' שלי התרחב מאוד. אם הייתי יודע עד גיל 27 להביא משהו מסוים במשחק שלי, לנסות לשחק את הדבר הזה שאף פעם לא באמת הרגשתי, כמו להיות במקומות כואבים ושליליים, היום אני יודע להיות שם באמת.

"יש משפט במשחק שאומר 'אל תשחק - תהיה', שבארץ הפך ל'תהיה אתה', אז יוצא ששחקנים משחקים את עצמם תפקיד אחרי תפקיד וזה הופך למשעמם. אני משלב את ה'תהיה' בסיטואציה ב'תשחק' כל מה שאתה מדמיין. אני מביא את כל מה שיש בי וחוויתי, כולל הכואב והשלילי ואת האמת שלי מהחוויות האלו, לתוך דמויות שאני משחק".

הדמויות שהוא מגלם רבות ומגוונות, עד שאפילו הוא שאל השבוע את עוקביו: "מעריב לנוער שלום, קצת מוזר לי שאין פרק איתי בטלוויזיה היום, האם אני בהיריון?"

ואכן, באמת משונה לפתוח טלוויזיה או כל מסך אחר ולא להיתקל בו כשחקן, כפרזנטור וגם ככוכב רשת. בימים אלה הוא משתתף (לצד אלונה סער, יעקב זדה דניאל, אמיר חורי, ליהי קורנובסקי ואחרים) בדרמה "שמים אדומים" שיצרו רון לשם, דניאל שנער, דניאל אמסל ועמית כהן, ועלתה החודש ברשת 13, וכן בעונה השנייה של "השוטרים" בקשת 12. בין לבין הוא מפציע בהפסקות הפרסומות כאחד הפרזנטורים של רשת פוקס.

כמי שנולד וגדל בירושלים של שנות האינתיפאדה השנייה, התפקיד של סער ב"שמים אדומים" נגע עמוק בנפשו.

"אני זוכר את התקופה ההיא, כשאסור היה לי לעלות לאוטובוסים כי כל רגע יכול היה להתפוצץ משהו", הוא מספר. "פחדתי כנער, אבל לא פחד ששיתק אותי. זה לא היה כמו הילדים שגדלים היום בדרום וסובלים מחרדות בגלל הטילים, אני לא הרגשתי ככה. היתה אז גם פחות מודעות, החיים היו מבוססים על 'שגרה' שממשיכים בה הלאה, אבל אולי הוא נמצא במעמקים, הפחד הזה".

יש אירועים שנחרטו לך בזיכרון מאותה תקופה?

"יש כמה דברים שזכורים לי, כמו שני הפיגועים בקו 18 ב־1996. בת זוגו של אחי היתה באחד הפיגועים ונפצעה קשה. היא נשרפה בכל הגוף וברוך השם, אחרי שנים קשות היום היא בסדר, חיה ומתפקדת, אבל אני זוכר את היום הזה ממש. אני זוכר גם את הפיגוע במסעדת סבארו, ואת הפיגוע במלון פארק בנתניה. היינו אצל סבא וסבתא בליל הסדר ופתאום כולם קמו לטלוויזיה באמצע הארוחה. היו הרבה רגעים כאלו שנחרטו".

"כנער בירושלים אסור היה לעלות לאוטובוסים, כי כל רגע יכול היה להתפוצץ משהו. פחדתי, אבל לא פחד ששיתק אותי. לא כמו הילדים היום בדרום שסובלים מחרדות. החיים היו מבוססים על 'שגרה', אבל אולי הוא נמצא במעמקים, הפחד הזה"

"שמים אדומים" מתארת חברות עמוקה בין סער, שאתה מגלם, לבין עלי. יהודי וערבי בימי האינתיפאדה השנייה שעומדים משני עברי המתרס, אבל הם חברים. היום קצת תמים לדמיין חברויות כאלה, לא?

"אני לא חושב שזה תמים. חברויות כאלה יכולות להיות, אבל צריך להיות אמיצים ופתוחים כדי לייצר אותן, וזה הולך ונהיה קשה יותר. החברה הופכת לגזענית יותר ויותר".

גם לא נראה שאנחנו הולכים לכיוון חיובי עם הפלשתינים, להפך.

"לצערי לא. אם זה היה תלוי באזרחים - השינוי המיוחל היה קורה מזמן, כי לכולנו יש חברים ערבים, גם לימנים הכי גדולים שחיים במאחזים בשטחים. לי יש חברים ערבים מירושלים, מיפו, מהעבודה, מהחוף שלי. אנחנו חיים ועובדים יחד ויש רגשות שם, כי בסוף בין אדם לחברו יש רגש, אבל העולם עובד ככה שיש אינטרסים ושליטה מלמעלה, והם שם למעלה רוצים את הסכסוך".

"חילוני שמחובר לאלוהים"

על גופו של שוויצר פזורים עשרות קעקועים, שגורמים לו להגיע לסטים השכם בבוקר. "עשיתי לעצמי חיים קשים", הוא צוחק, "כי בסוף אני יושב בארבע בבוקר באיפור, שעתיים לפני כולם".

אחד הבולטים שבקעקועים הוא איור סימבולי של בשתי דמויות לצד הכיתוב "שלום, חבר", המוקדש לסבו שלום ז"ל, אביו של אמו, שנפטר ב־2016. "הוא היה סבא מדהים", נזכר הנכד, "קודם כל חבר, אולי גם המעריץ הכי גדול שלי, וירושלמי כורדי אמיתי".

הקעקוע הזה מסגיר גם אחת מהשאלות המורכבות שאיתן התמודד כילד וכנער, השאלה העדתית, שכן הוא מגיע ממשפחה מזרחית כמעט לחלוטין, אולם שם משפחתו, שוויצר, הוא אשכנזי קלאסי.
"אבא שלי חצי מרוקאי וחצי אשכנזי ואמא היא חצי מרוקאית וחצי כורדית", הוא מסביר. "במהלך החיים היה חשוב לי להוסיף לשם המשפחה שלי את השם ברדוגו, כי אני מאוד גאה בצד המזרחי שלי. אני מקפיד לקרוא לעצמי ברדוגו, זה חלק מהתפיסה שלי את עצמי".

חשוב לך שהשם ברדוגו יופיע בכתבה?

"כן, זה חשוב לי. לא חוויתי גזענות או אירועים כאלה כלפיי, לפעמים חוויתי דווקא גזענות הפוכה, כשקראו לי 'יא אשכנזי', יעני - יא מתנשא או עשיר, לא יודע למה הם התכוונו, כי כל אחד בא עם ההגדרות שלו".

אתה לא מרגיש שהחברה הישראלית מפולגת לשבטים, שיש פילוג עמוק?

"אני חושב שבסוף אנחנו לא שבטים־שבטים. נוח להגיד שהמחאה נגד הרפורמה המשפטית היא של אשכנזים, ושאם סוגרים מפעל בדימונה אז המחאה היא של המזרחים או המקופחים, אבל אם תבדקי תגלי שיש אשכנזים בדימונה ויש במחאה נגד הרפורמה מזרחים. השיטה בנויה כדי לפלג אותנו, כי ככל שנהיה מפולגים יותר כך יהיה אפשר לשלוט עלינו יותר, לעבוד עלינו יותר. ככה העולם עובד".

בשנים האחרונות אתה מתחזק, מתקרב לדת.

"אני מברך על החיים. אני מאוד מחובר לדת ואוהב אותה, מניח תפילין כמעט כל בוקר ואומר 'מודה אני', אבל חי את חיי בצורה ליברלית. אני מגדיר את עצמי כחילוני שמחובר מאוד לאלוהים.
"התורה היא בעיניי ספר חוקים לחיים נכונים, וחיים נכונים הם אינדיבידואליים ועם יכולת וזכות לבחור. אם אחליט לשמור שבת אבל לאכול גבינה ובשר ביחד, אז אני דתי או חילוני? אם קמתי בשישי בבוקר והנחתי תפילין אבל בשבת הדלקתי סיגריה, מה אני - דתי או חילוני?"

אתה חושש מכפייה דתית?

"אני לא חושש מכפייה דתית ולא חושב שכל הדתיים והחרדים מייצרים כפייה. אני חושב שיש הרבה גזענות גם כלפיהם במקום הזה, הרבה הכללה. יש קיצונים שרוצים לעשות כפייה דתית, ויש קיצונים מהצד השני שרוצים להעלים כל זהות יהודית מהמדינה שלנו. צריך למצוא את האמצע בכל דבר, למצוא את החמלה - ושכל אחד יוכל לחיות כמו שמתאים לו. אנחנו מחשיבים את עצמנו כמדינה ליברלית ודמוקרטית ורוצים לחיות פה ביחד, כולם. אין לי שום בעיה לחיות עם אף אחד ואני רוצה שלאף אחד לא תהיה בעיה לחיות איתי".

"נוח להגיד שהמחאה נגד הרפורמה המשפטית היא של אשכנזים, ושאם סוגרים מפעל בדימונה אז המחאה היא של המזרחים או המקופחים, אבל השיטה בנויה כדי לפלג אותנו, כי ככל שנהיה מפולגים יותר כך יהיה אפשר לשלוט ולעבוד עלינו יותר"

אתה מעורב פוליטית? מקפיד להצביע?

"כן, אני מצביע בבחירות, אבל מזגזג בין מפלגות. אני מהדור שאין לו תחושה של ימין ושמאל. אני בעל דעות מאוד ימניות בביטחון, ובתחום החברתי אני מאוד שמאל, אז כשיש מישהו כמו בני גנץ הוא עונה על הצרכים שלי. אני לא מסוגל להצביע ליאיר לפיד, לעבודה או למרצ, וגם לא לימין הקיצוני שרוצה לשבש את החיים של החברים שלי מקהילת הלהט"ב.

"אם בליכוד היו אנשים שהייתי נהנה לשמוע, יכול להיות שהייתי מצביע ליכוד. אם בעבודה היו מדברים בצורה נורמלית על החיים שלי כאזרח ישראלי שרוצה ביטחון ומתייחסים למציאות כמו שהיא, אולי הייתי שוקל להצביע להם".

מעניין אותך להיכנס לפוליטיקה?

"ממש־ממש לא, אפילו לא קצת. אני משתדל לא לראות חדשות, אבל כשיש מלחמות ובלאגנים אני נשאב".

"לא קורא ל'לשחק' מקצוע"

שוויצר הוא בנם האמצעי מבין שלושה אחים של אייל, איש עסקים, ומירב, עקרת בית ואמנית. הוא מעיד על עצמו שהיה "ילד טוב ירושלים", אבל גם "מאוד בלאגניסט. הייתי טוב לאחרים ואולי פחות לעצמי. היום היחסים במשפחה קרובים מאוד, אבל ההורים עברו איתי שנים לא פשוטות בילדות וגם לפני כמה שנים, אבל היום זה מאחורינו. אני מאמין שעכשיו אני מביא להם הרבה גאווה ונחת. אלה החיים, יש עליות ומורדות, ויהיו עוד".

הקשר שלו עם ירושלים שבה גדל הוא קשר מורכב, אמביוולנטי. "עברנו המון בתים כילד וכנער, בתוך כמה שכונות במערב העיר", הוא נזכר. "כילד אהבתי את העיר, אני ירושלמי - זו המהות שלי וזה הכבוד שלי - אבל קשה לי עם ירושלים היום. אני נוסע לבקר הרבה, יש לנו משפחה שם, וכשאני עולה בעליות של ירושלים משהו בכניסה לעיר סוגר אותי. משהו באנרגיה הלחוצה שלה ובהתנגשות בין הסקטורים, וגם במזג האוויר. יש לי בעיה עם ערים אפרוריות, הן סוגרות לי את הנשמה. אבל אני אוהב את הירושלמים ומאושר שגדלתי שם".

לצה"ל לא התגייס בגלל סיבות רפואיות. "אני עיוור בעין שמאל", הוא מספר. "יש לי עין עצלה שלא פזלה בתור ילד, משהו שקורה אחת למיליון בערך. בגלל שלא היתה פזילה לא גילו את הבעיה ואיבדתי את הראייה בעין.

"בנוסף, יש לי קיצור בגידי אכילס ברגליים והעקבים שלי לא מגיעים לרצפה, אז אני הולך על קצות האצבעות כל הזמן. התבאסתי לא להתגייס, כי לא חוויתי חוויה שכולם חווים, אבל קיבלתי את זה בסוף".

ב־2008 החל ללמוד משחק בבית הספר "הדרך" של רותי דייכס ואייל כהן. "התגלגלתי ללימודי משחק", הוא מספר, "לא חלמתי ואני עדיין לא חולם להיות שחקן".

תסביר.

"אני יודע שזה יכול להישמע מוזר, כי אני שחקן שעובד הרבה כבר 15 שנה והצלחתי לשמור על עשייה ועל תפקידים ראשיים, אלא אם כן בחרתי לא להיות על המסך, כמו בשנים שבהן גרתי בפיליפינים (בין 2015 ל־2017 - ש"ז), אבל הבחירה במקצוע הזה לא הגיעה מהמקום של שחקן בנפש. יש שחקנים שאם הם לא משחקים הם בדיכאון, אני לא. זה לא מעמקי נשמתי. יצא שאני טוב בזה, יש לי כישרון לתחום, אבל זה לא הייעוד שלי".

אז מה הייעוד שלך?

"אני עושה הרבה דברים ולא יכול להגיד שמשהו ספציפי הוא הייעוד שלי. אני עוסק בנדל"ן ובתיירות וולנס, יש לי חוף, אבל אני לא מרגיש שיש לי ייעוד מקצועי וזה גם לא מעניין אותי בחיים, אני שואף למשהו אחר.

"המקצוע מבחינתי הוא בשביל לכלכל, להתפרנס, ואני לא קורא ל'לשחק' מקצוע, במובן שאני לא מחשיב את עצמי כבן אדם עובד. אני לא עושה שום דבר שהוא 'עבודה'. לתחושתי אני עושה רק מה שאני נהנה ממנו וכיף לי, ויכול להיות שבתקופות מסוימות הוא כבר לא יהיה לי כיף ויהיה משהו אחר שכיף לי איתו".

לצד המשחק הוא בעלים של חוף ים אקולוגי בחבצלת השרון ונהנה מרווחה גם הודות למכירת שני מלונות שהיו בבעלותו בפיליפינים, הרצאות, דוגמנות ומשחק.

"אני הרבה בחוף, סגרנו עכשיו שנה במקום, ולפני כן היתה עוד שנה של הקמה", הוא מספר בהתלהבות. על הדוגמנות הוא אומר כי "זו סוכרייה על העבודה הקשה שלנו, וזה גם כבוד. יש אמירה בכך שלוקחים לקמפיין שחקנים ולא דוגמנים. פוקס היא חברה מדהימה, ממש משפחה שכיף לי איתה בימי צילום".

"נעים לי להצליח"

כרגע, כך נראה, כיף לו מאוד גם במשחק. הוא פרץ לתודעה בסדרה "המיוחדת" ב־2012 ומאז שיחק בסדרות ובסרטים רבים, ובהם "אופוריה", "גאליס", "איש חשוב מאוד", "שטיסל", "עמוק במים", "שחקן זר", "להרוג את הסבתא", "פולמון", "יש לה את זה", "שעת נעילה", "איביזה", "עמק", "דרייבר" "בחורים טובים", ועוד.

יש לך קצת פיצול אישיות בגלל כל הדמויות?

"היום אני יודע להשאיר את הדמות בסט ולא לחזור איתה הביתה. זה היה תהליך של בחירה, ביחד עם בניית ביטחון שאני יכול להיכנס ולצאת מהדמות באופן משחקי ולא צריך לשמור עליה ולהביא אותה הביתה כדי שהיא תישאר איתי גם למחרת. היתה אצלי התלהבות של ההתחלה כשאמרתי לעצמי 'אני בתוך הדמות, אני חי אותה', אבל בסופו של דבר זה אולי קצת עלוב בעיניי, כי זו העבודה שלי ואני אמור לדעת להיכנס ולצאת מדמויות. כשאתה צעיר זה כאילו מגניב, אחר כך אתה מבין שזה אידיוטי".

"אין לי השאיפות להיות הכי גבוה, במקום של גל גדות או ליאור רז, או במקומות שניב הגיעה אליהם. אם זה יקרה לא אעצור את זה, אבל זו לא שאיפה שלי לפרוץ בחו"ל. הסוכנת שלי צריכה לשכנע אותי לעשות אודישן לתפקידים כאלה"

איך אתה בוחר את התפקידים שלך? מה גורם לך לומר "כן"?

"בזכות היכולת שלי לעשות עוד דברים אני לא תלוי במשחק מבחינה כלכלית. שכר הדירה שלי לא תלוי בתפקיד הבא, ואני יכול להגיד לא להרבה דברים שדומים בעיניי לדברים שכבר עשיתי, אז אני אומר לא.

"עם השנים גילמתי מגוון תפקידים, ובמאים ראו שאני יכול לעשות מנעד רחב של דמויות. אם מחפשים, למשל, מישהו על הרצף - אני יכול לשחק אותו, ואם מחפשים את החתיך, את המזרחי, את הגאון של 8200 או את השמן, אני יודע לעשות את כולם.

היית עולה 15 קילו עבור תפקיד? "בטח. זה הכיף שלי, אני מאוד אוהב להשתנות". ומה לגבי עירום? "אני לא פוסל עירום, אבל הוא צריך להיות מוצדק. עירום זה לא דבר נוח, גם לא סצנות סקס. זה לא נעים לי, אבל אם צריך אין לי בעיה"

"היום יודעים להגיד 'מאור יכול לעשות את זה', בגלל שהוכחתי בבחירות שלי שאני יכול לעשות הכל ולא התקבעתי על משהו ספציפי. יכולתי ליפול לשם, לדוש החתיך הזה, אבל היה לי את אורך הרוח ואת המקום הכלכלי הבטוח, כך שיכולתי לבחור.

"אין לי יום שנראה כמו היום שלפניו. אני נהנה מאוד לשבור תקרות, להגיע למקומות חדשים ולהצליח בהם. נעים לי להצליח, לקבל תפקידים ולזכות עליהם בהערכה. חשוב לי לעשות דברים מגוונים וחדשים שיאתגרו אותי, שיהיה לי כיף להיכנס למשהו אחר לחלוטין ולראות את עצמי אחר כך בצבע אחר. פחות מעניין אותי אם זה קומי, דרמטי, רומנטי או אחר. אני יודע שאני חזק בכל הז'אנרים ומה שחשוב לי הוא הדמות".

מדגדג לך לעשות עוד דברים בתעשייה, אולי הנחיה?

"מעניין אותי מאוד, ואני מאמין שזה עוד יגיע. מעניינת אותי הנחיה של ריאליטי, ובכלל הנחיה. נראה לי שיהיה מעניין לראות את עצמי לא בתוך דמות".

ומה לגבי החלום לפרוץ בחו"ל?

"אין לי השאיפות להיות הכי גבוה, במקום של גל גדות או ליאור רז, או במקומות שניב (השחקנית ניב סולטן, שלה נישא לפני שנה וארבעה חודשים - ש"ז) הגיעה אליהם. זה יכול לקרות לי, ואם זה יקרה לא אעצור את זה, תמיד אעשה את הכי טוב שלי, אבל זו לא שאיפה שלי לפרוץ בחו"ל. הסוכנת שלי צריכה לשכנע אותי לעשות אודישן לתפקידים כאלה".

אמרת שאתה יכול לגלם את הבחור השמן. היית עולה 15 קילו עבור תפקיד?

"בטח. זה הכיף שלי, אני מאוד אוהב להשתנות".

ומה לגבי עירום?

"אני לא פוסל עירום, אבל הוא צריך להיות מוצדק. עירום זה לא דבר נוח, גם לא סצנות סקס. זה לא נעים לי, אבל אם צריך אז אין לי בעיה".

"מתחבר לגוף ולנפש"

זה שלוש שנים ששוויצר מעביר הרצאות לנוער, במסגרת תוכנית גפ"ן של משרד החינוך וכן במסגרת חברת "ידע במדיה". במקור נקראה ההרצאה "דרך ללא סוף" ובמסגרתה, מול תיכוניסטים בגילי 14 ומעלה, הוא חושף את הדרך שעבר בשיחה בגובה העיניים. "אני מספר את הסיפור האישי שלי, מהילדות ועד עולם המשחק, דרך ההתמכרות לסמים, היציאה מהם והתובנות שלי כיום".

מה התיכוניסטים שואלים אותך?

"אם מפתה אותי לחזור לסמים, ואם הייתי יכול לחזור אחורה אם הייתי משנה משהו. אני עונה שעם כל הכאב לא הייתי משנה כלום. זו קלישאה, אבל זה בנה את מי שאני".

כמי שעדיין מעשן סיגריות הוא מסביר: "אני עוד לא מספיק רוצה להיגמל. אולי קשה לי כי זה איזשהו שריד אחרון שלי, משהו קטן מפעם".

למרות העישון, או אולי לצידו, הוא מקפיד מאוד על אורח חיים בריא, רגוע ונינוח, הכולל סוגים רבים של ספורט: "סנובורד, חדר כושר, ריצות, פוצ'יבולי, טניס, מדיטציה, ובעיקר אמבטיות קרח".

אמבטיות קרח?

"כן, אפס מעלות. יש לי אמבטיה כזו בבית, ובשנתיים וחצי האחרונות אני נכנס אליה כמעט כל יום, בבוקר או בצהריים, ויכול לשהות בפנים גם חמש דקות. בהתחלה יש רגע קשה, אבל אחר כך זו תחושה מדהימה.

"זה סופר בריא - לנפש, למערכת העצבים ולגוף. אני מזמין גם חברים והם עושים אצלי אמבטיות קרח. עולם הוולנס נוכח מאוד בחיים שלי, אני מתחבר לנושא של גוף ונפש, וחושב שבסוף הרבה מהאמת של החיים שאנחנו לומדים נמצאת בעולמות האלה. אפשר ללמוד איך לחיות נכון וטוב ולזכות באריכות ימים ובאושר אם לומדים את הקשר שבין גוף ונפש".

אתה בוחר לעשות הרבה דברים שמרגיעים אותך.

"נכון. אמבטיות קרח מרגיעות אותי, וגם שקט, חברים, טבע, ים. אני רואה את הים מהגג בבית ואוהב לשחות. אני אוהב מאוד שקט וטבע, וגם הסנובורד הוא מבחינתי ניקוי מוח. אתה במדבר לבן, גולש במהירויות מטורפות ונמצא עם עצמך לחלוטין, כי כל טעות עלולה לעלות בפציעה. אתה סופר מרוכז ובפוקוס, זו מדיטציה מטורפת".

חבריו לסנובורד הם אנחל בונני, מתן בלו, בניה ברבי, רוי מילר ואיתי תורג'מן, חבורה שאיתה הוא נוסע לטיולי גלישה בצרפת ובשווייץ. "שם אני מתנתק לחלוטין, ממש בלי טלפונים", הוא אומר.
גם לתאילנד הוא נוסע פעמיים בשנה, לפגישות עם מדריכה רוחנית ומטפלת תאילנדית בשם מאי, שאיתה הוא נפגש כבר מגיל 18 ושאותה הוא מגדיר כ"עוגן בנפש שלי". בין לבין, הספיק השנה לבקר גם את ניב בצילומים ביוון. "אני כל הזמן בחופש", הוא צוחק על רשימת היעדים הארוכה.

"אין בינינו תחרות"

כשהוא מדבר על ניב, ניצת בעיניו של שוויצר אור אחר, נרגש. הם הכירו על הסט של "יש לה את זה", וכמוהו גם היא עסוקה מאז עד מעל לראש בסדרות בארץ ומעבר לים. השבוע, במקרה, היא בגיחה לארץ, אבל בשבעת החודשים האחרונים היא נמצאת בעיקר ביוון, שם מצטלמת העונה השלישית של דרמת הריגול זוכת האמי "טהרן" בכיכובה.

"כל יום אני אוהב את ניב יותר", מחייך בן הזוג המאושר. "אני לא יודע אם בגלל שהיום היא אשתי, אבל יש משהו רוחני בחיבור הזה, בהתחייבות ובבחירה. החתונה היתה היום הכי מאושר בחיים שלי. מההתחלה ועד הסוף, הכל היה כמו שרציתי. היו מלא רגשות בעוצמות אדירות גם של הביחד שלנו וגם של כמות האהבה שקיבלנו ממשפחה ומהחברים. זה היה אושר גדול".

עד כמה הקנאה, התחרות והיצריות, שהן מנת חלקם של שחקנים רבים, נוכחות בקשר שלכם?

"אין בינינו תחרות, אלא המון פרגון, אינסוף. זה מגיע מתוך אהבה. כשאני מקבל משהו היא מאושרת כאילו היא קיבלה, ולהפך. היא זה אני ואני זה היא, אנחנו אחד. אין אצלנו יותר יצרים ודרמה בגלל שאנחנו שחקנים. זוגיות זו מערכת יחסים שיש בה יצרים וזה לא תמיד פשוט, זה הולך לפה ולשם בין כל שני אנשים. אולי יש אינטנסיביות גדולה בגלל התחום, אבל יש את זה גם במקצועות אחרים".

"אני מסתכל על סצנות הסקס של ניב כעל העבודה שלה. גם לי יש סצנות כאלה, ואני יודע מה אנחנו מרגישים בתוך הדבר הזה. אני לא כמו מישהו מחוץ למקצוע שיכול להגיד לעצמו 'אולי הם נהנו קצת'. לא, זה לא ככה. אני לא מקנא, וגם היא לא"

מתי ייצא לכם לעבוד שוב יחד?

"זה חלום. אנחנו מדברים על זה המון, בא לנו מאוד ועוד לא התנסינו לעבוד ביחד כזוג. את 'יש לה את זה' צילמנו כשהניצוצות רק התחילו, עוד לא היינו ביחד".

איך אתה מרגיש כלפי סצנות סקס של ניב?

"אני מסתכל על זה כעל העבודה שלה. גם לי יש סצנות כאלה ואני יודע מה אנחנו מרגישים בתוך הדבר הזה. אני לא כמו מישהו מחוץ למקצוע שיכול להגיד לעצמו 'אולי הם נהנו קצת'. לא, זה לא ככה. אני יודע מה היא חוותה וכמה זה קשה לה, אבל בסוף זה חלק מהעבודה ואני מקבל את זה. אני לא מקנא, וגם היא לא".

"המשפחה תגיע אחר כך"

השנה פורסם כי שוויצר וסולטן רכשו נכס בפרויקט "MOMA" של קבוצת חג'ג' בפלורנטין, שם יוקמו שני מגדלי יוקרה בני 17 קומות. בין השכנים צפויים להיות גם יהונתן מרגי, שלומי קוריאט, אסי בוזגלו ומיקי גבע.

"אני עוד לא יודע אם נגור שם", אומר שוויצר. "הבניין יהיה מוכן רק בעוד שנה וחצי, ואז ניכנס לבית ונרגיש אותו, נראה אם זה מתאים לנו. אני אוהב גם טבע ומקומות פתוחים וחושב על בית במושב. גם ניב וגם אני רוצים, ואני מקווה שזה יקרה. צריך שהחיים יסתדרו לשם, ונעשה שזה יסתדר".

"צריך למצוא בכל דבר את החמלה, ושכל אחד יוכל לחיות כמו שמתאים לו. אנחנו מחשיבים את עצמנו כמדינה ליברלית ודמוקרטית ורוצים לחיות פה ביחד, כולם. אין לי שום בעיה לחיות עם אף אחד, ואני רוצה שלאף אחד לא תהיה בעיה לחיות איתי"

יש מחשבה שאולי תגורו בעתיד במדינה אחרת?

"אני יכול לחשוב על זה, אבל אחרי שלוש שנים בפיליפינים היה לי חשוב לחזור לארץ, כי אין כמו להרגיש בבית וקשה להיות זר במקום אחר. אני לא חושב שאוכל לא לחיות בארץ באופן קבוע, אבל להיות על הקו ושיהיה לי בייס פה ובעוד מקומות, זה יכול לקרות".

לפני המעבר, אם יגיע כזה, בני הזוג סולטן־שוויצר צריכים לתכנן גם היכן ישוכן אלפי, הכלב שלהם.
"הוא קרע רצועה ברגל ועבר שני ניתוחים, אז זה מאוד מאתגר", אומר שוויצר. "אני נמצא איתו בכל ניתוח, ותמיד היו לי כלבים, כל החיים, כלב זה חבר יקר".

ולצד אלפי, מה עם הרחבת המשפחה?

"זה יגיע בשלב מסוים. כרגע אנחנו מאוד אוהבים לחוות זה את זה, ואנחנו לא חווים מספיק כי שנינו עסוקים. אנחנו רוצים לטייל בעולם רק שנינו ולעשות מה שאנחנו רוצים רק שנינו. המשפחה תגיע אחר כך, כשנהיה מסופקים אחד מהשנייה".

אתה בשל להיות אבא?

"ברור שאני רוצה, וכמה שיותר ילדים. אני מקווה שאהיה אבא טוב ואני גם יודע שאהיה. אני מקווה שלא אהיה לחוץ וחרדתי, ושאוכל להיות אוורירי וכיפי".

היום אתה עדיין מכור למשהו?

"לוולנס שלי, לטלפון כמו כולם, לסיגריות ולניב".

shirshirziv@gmail.com