אבודים: עלייה בצריכת סמים ושיח על אובדנות - השפעות הקורונה על בני הנוער

לתמר (שם בדוי) יש עיניים גדולות ירוקות ושיער בהיר, שלפעמים מוסט קדימה ומסתיר את פניה. בת 17 בסך הכל, וכבר שלוש שנים מסתובבת בעולם בתחושה שהיא מאבדת את עצמה. עד הקורונה, תספר במילים מועטות, הכל היה בסדר, שגרתי, אבל עם פרוץ המגיפה המצב הכלכלי בבית הידרדר, הוריה הגיעו לסף גירושים, ותמר הרגישה שהיא נופלת בין הכיסאות.

"כשהפסקנו להגיע לבית הספר בגלל המגיפה הרגשתי שאני אאוט", היא משתפת. "לא הסתדרתי בכלל עם הסיפור של הלימודים בזום, ופשוט מצאתי את עצמי לא מחוברת לשיעורים ומתנתקת מהלימודים. הייתי יוצאת מהבית ברגע שזה התאפשר, בדרך כלל לקראת ערב, מסתובבת עם כל מיני חבר'ה, שותים וכאלה".

באחד מערבי ה"בילוי" הללו נפגעה תמר מינית בידי שלושה חברים. היא היתה תחת השפעת אלכוהול, ולדבריה, לא יכלה להגן על עצמה. גם בימים שבאו אחר כך הרגישה בודדה, לא מסוגלת לספר על החוויה הקשה להוריה.

"לא רציתי לגלות לאף אחד כלום", היא מסבירה. "גם ככה כולם היו סביב הקורונה והגירושים, ולא רציתי להוסיף על הבלאגן. נשארתי עם זה לבד. ומה בעצם אספר - שהייתי שיכורה? נורא פחדתי שישפטו אותי, שיגידו שזה קרה לי בגללי, ולמען האמת, זה מה שחשבתי על עצמי אז.

"גם כשחזרנו לבית הספר, אחרי הסגרים, לא רציתי לדבר עם אף אחד. בבית הסתובבתי עם עצמי. בקושי ישנתי, ואם בכל זאת ישנתי - זה קרה בשעות הזויות. שכבתי ימים שלמים במיטה, בלי חשק לעשות כלום. לפעמים חשבתי שאולי עדיף לי לגמור עם כל זה, לקחת כמה כדורים וזהו".

תמר (שם בדוי): "כשהפסקנו להגיע לבית הספר במגיפה, הרגשתי אאוט. לא הסתדרתי עם הלימודים בזום ופשוט מצאתי את עצמי מתנתקת. הייתי יוצאת מהבית בערב, מסתובבת עם כל מיני חבר'ה, שותים וכאלה. ישנתי בשעות הזויות"

הקלות שבה תמר מתארת מחשבות אובדניות, עקב אירועים שקרו לה בתקופת המגיפה, שורטת את הלב. מילים כמעט בלתי נתפסות מפיה של נערה שבאותם ימים החלה לסבול מחרדה חברתית ומשינויי מצב רוח קיצוניים, וכעת מחפשת את הדרך להתגבר. מילים שלפי אנשי מקצוע שעימם שוחחנו לצורך כתבה זו הפכו לשגורות בפי בני נוער רבים בישראל - אלו שהיו סגורים בבתים מתוך כורח בשנותיהם הקריטיות, שידועות כמעצבות את האישיות ואת החוסן הנפשי. בני נוער בדור אבוד שנראה כהולך ומתפורר.

חלפו שנתיים מאז הסתיים משבר הקורונה לכאורה, אבל תמר לא מצליחה לאסוף את עצמה. למסגרת לימודית היא עדיין לא הולכת. במקום זה היא מבלה עם "אנשים שמבוגרים ממני בעשור" ולא בוחלת, לדבריה, בצריכת סמים קלים.

בשנתיים האחרונות ניסתה "לא מעט פעמים" לפגוע בעצמה. לאחרונה, כך היא אומרת, מצאה דרך שנויה במחלוקת להתמודד עם כאביה הנפשיים, והיא נוטה לקיים יחסי מין מרובים, לעיתים עם פרטנרים מזדמנים, במה שהיא מתארת "הדרך שלי להיות בקשר עם אנשים אחרים. אבל זה תמיד משהו קצר, לא קשר קרוב באמת".

רק זמן רב אחרי שחוותה את הפגיעה בה היא שיתפה סוף־סוף חברה, וזו עזרה לה להגיע לטיפול פסיכולוגי, שאותו עזבה במהרה. משם פנתה לקבלת עזרה ממרכזי עלם (עמותה לנוער במצבי סיכון), וכיום היא מקבלת טיפול וליווי רגשי שהמטפלת שלה מגדירה "תהליך ארוך ומעמיק".

יותר דיכאון, פחות תפקוד

אנחנו רואים אותם כיום מכל עבר: נערים ונערות שסובלים מהתפרצויות זעם, מדיכאונות ומחרדות חברתיות. עוד ועוד צעירים, שגילם יורד לעיתים עד ל־12, אשר משתפים זה את זה - וגם את אנשי המקצוע - במחשבות אובדניות, צורכים תרופות הרגעה לפי מרשם ומדווחים על קשיים חברתיים ורגשיים שתפסו תאוצה במהלך סגרי הקורונה. יותר ויותר צעירים שספגו חבטות חיים עקב המגיפה - ועדיין מתקשים להתגבר על הפער. כעת, עם היציאה לחופש הגדול, הגבולות שוב הופכים מטושטשים, והנוער עלול להידרדר אף יותר.

גם ההישגים בלימודים נפגעו. תוצאות מבחני אסי"ף (חלופה למבחני מיצ"ב בכיתה ד') ומבחני PIRLS (מחקר בינלאומי שמתקיים במדגם של תלמידי כיתה ד') הצביעו על חולשה לשונית בעברית ובערבית בקרב הילדים בישראל, ובמשרד החינוך עובדים כעת על תוכנית מערכתית לצמצום הפערים.

הטיקטוקר יוני אלמקייס (21): "בסרטונים שלי אני מדבר על הנושאים הכי קשים, ומעביר מסר חשוב בצורה בידורית. לאט־לאט בני נוער התחילו להגיב לי: 'אתה בול אני', 'אתה קורא את המחשבות שלי', 'גרמת לי להרגיש נורמלי'. הם מבינים שיש להם בעיה"

המומחים לבריאות הנפש, מצידם, חוזרים ותולים במשבר הקורונה את העלייה החדה בהידרדרות מצבו הנפשי של הנוער. "הקורונה, שהתפרצה בתחילת 2020, השפיעה על כולנו", מסבירה סיגל סידליק־אלון, פסיכולוגית קלינית ארצית של שירותי בריאות כללית.

לדבריה, "ילדים בגיל הרך לא הלכו למסגרות, או שמלכתחילה לא נכנסו למסגרות; ילדים שנכנסו לכיתה א' חוו קושי ברכישת הרגלי למידה, דבר שיכול להשפיע על המצב החברתי; נערים ונערות בכיתות ז'-ח', שהיו קבוצת הגיל שנשארה הכי הרבה זמן בבית, הושפעו במידה הרבה ביותר, ואנחנו רואים אצלם עלייה במדדי הדיכאון, ירידה בתפקוד והימנעות מפעולות שיש להן תפקיד בחוסן הנפשי, דוגמת מפגשים חברתיים.

"כל הצעירים האלה נשארו בבית, בסביבה קרובה שגם היא לא היתה בהכרח רגועה, כי הסגרים הובילו למשברים משפחתיים ותעסוקתיים ולמשברים בחיי הנישואים - שהשפיעו בתורם גם על הילדים.

"החוסן הנפשי של בני נוער מבוסס על מבנה חברתי, והיעדר מבנה חברתי הציב אותם בנקודה מאוד קשה. אם אני כנער מתבגר כועס על הוריי, ואני לא יכול לפגוש חברים או את קבוצת השווים לי כדי לשמוע שגם הם רבים עם ההורים, ואני לא יכול לצאת להסתובב ולראות איך נער אחר בגילי מתנהג בעולם האמיתי ולא ברשתות החברתיות באינטרנט - תחושת חוסר הביטחון שלי עלולה להתגבר".

הרשתות החברתיות לא הצליחו למלא את החוסרים במבנה חברתי?

"הרשתות החברתיות אמנם היו קיימות עוד לפני הקורונה, אבל במקביל לרשת יכולנו לראות אותם בני נוער גם בחיים האמיתיים, ולקבל נקודת מבט רחבה ומציאותית יותר מאשר זו שמוצגת באתרים. יכולנו לראות גם את הילדים, שברשת נראים הכי שמחים ומושלמים, מגיעים לבית הספר ולפעמים כועסים או עצובים, דבר שהציג אותם באור נורמלי.

"אבל כשרואים אותם רק ברשתות, כמו שקרה בתקופת הקורונה, הרפרנס הופך מעוות. כל ההתנהלות החברתית מתרחשת רק ברשת, ומי שחש דחייה לא יכול למצוא את עצמו מול אנשים שירצו לבלות בחברתו, אפילו כאלה שייתקל בהם במקרה, כמו שקורה בימים של שגרה.

"גם לישיבה הממושכת מול מצלמת הזום היה תפקיד במשבר הזה - למשל, כשנער או נערה עם דימוי עצמי נמוך היו צריכים לראות את עצמם כל היום דרך מצלמת המחשב, ולא הורשו לכבות אותה כי המורים דרשו לפתוח מצלמות כדי לוודא נוכחות בשיעורים.

"בשנתיים האחרונות, מאז חזרו לבית הספר, אמנם יש שוב מפגשים חברתיים, אבל הצלקות שנוצרו בתקופת הסגרים נשארו. אז יש ילדים ובני נוער שהצליחו לפצות על הפער ולחזור לשגרה, ויש מי שנותרו במצוקה. וזו, בהיעדר טיפול מתאים, רק מתגברת עם השנים".

לדברי סידליק־אלון, הדבר החשוב הוא שהורים וילדים יידעו שקיימת האפשרות לבקש עזרה. "אמנם יש תורים ארוכים לפניות, כי עוד לפני המשבר מערכת בריאות הנפש פעלה בחוסר, אבל במסגרת שיחות וטיפול, לפעמים גם טיפול תרופתי, אפשר לעזור לילד או לבן הנוער להגביר את תחושת הערך העצמי שלו ולהפחית חרדות.

"אז חשוב לפנות לקבל עזרה, ואפשר להקדים מתן סיוע בהתאם לחוות דעת רפואית, או לפנות ליועצת בית הספר, לשירות הפסיכולוגי האזורי, וכדומה. בכללית פיתחנו שירות של התערבות ממוקדת־משבר בזום, כדי לאפשר להורים לפנות לעזרה בזמן שבו מחכים לקבל טיפול. ככל שנחכה יותר זמן כך המצב עלול להחמיר, והמשברון הקטן שחווים בבית יכול להתפתח לפסיכופתולוגיה מאוד מהירה. המטרה שלנו היא למנוע התפתחות של המשבר".

סיגל סידליק־אלון: "כל הצעירים האלה נשארו בבית, בסביבה קרובה שלא היתה בהכרח רגועה, כי הסגרים הובילו למשברים משפחתיים ותעסוקתיים. החוסן הנפשי של בני נוער מבוסס על מבנה חברתי, והיעדר מבנה כזה הציב אותם בנקודה קשה"

"הוא הפך להיות כבוי ומלנכולי"

גם ההורים, מצידם, חווים קושי עז בניסיון לעזור לילדיהם שחשים אבודים. אם גיל ההתבגרות נחשב ממילא קשה, הרי ההתבגרות אחרי משבר הקורונה נחשבת למאתגרת הרבה יותר.

מיכל (שם בדוי, כמו שמו של בנה), אם לשלושה מאזור המרכז, חווה עד היום את השפעות הסגרים על בנה האמצעי, נדב, בן ה־15. מילד שפעם היה שמח ומוקף בחברים הפך נדב בקורונה לנער שמעדיף להסתגר בחדרו. רגע אחד הוא שקט, ורגע אחריו מתפרץ על כל העולם.

"המצב שלו השפיע על כל הבית", אומרת האם בכאב. "בסגרים, כשהיה אפשר לצאת להתאוורר, הרשינו לנדב לצאת לסיבובים ליד הבית. אבל זה לא הספיק לו, ואני יכולה להבין אותו. הוא הפך להיות כבוי. מלנכולי.

"רגע לפני הסגרים הוא בדיוק התחיל את הלימודים בחטיבה, והמעבר, שבהתחלה היה לו קל ומרגש, הפך להיות מאוד מורכב. כל אחד מחבריו התחפר בפינה שלו, כי אף אחד לא ידע באמת איך להתמודד עם המצב, ונדב נפל בין הכיסאות. הוא ניסה לשמור על שגרת הלימודים בזום, אבל לא הרגיש נוח לפתוח את המצלמה, והיו ימים שלמים שבהם הוא לא הצטרף בכלל לכיתה.

מיכל, אימו של נדב: "כל חבריו התחפרו בפינתם, והוא נפל בין הכיסאות. היו ימים שניערנו אותו החוצה מהמיטה כדי שיזוז. הבנו את הקושי שלו, אבל לא הצלחנו לחלץ אותו מזה. אם היינו לוחצים - הוא היה מתפרץ בצרחות, בעיטות ואגרוף לדלת"

"לאט־לאט הבן שלי כבה לי מול העיניים. הילדים חזרו ללימודים, אבל הוא היה מגיע ומרגיש אאוטסיידר, כי הרוב המשיכו את החיים בזום, והוא לא. הוא לא מצא עוד טעם במשחק הכדורסל.

"היו ימים שבהם היינו מנערים אותו החוצה מהמיטה, רק כדי שיזוז. הבנו והכלנו את הקושי שלו, אבל לא הצלחנו לחלץ אותו מזה. אם היינו לוחצים קצת יותר מדי שייצא, הוא היה רואה בזה הצקה - ומתפרץ. ממש התפרצות חריפה של צרחות, בעיטות ואגרופים לדלת. כל האצבעות שלו התמלאו בסימנים כחולים מהאגרופים שהוא היה נותן לדלת. במהלך התפרצות אף אחד לא רוצה להתקרב אליו, ובמקביל הוא הרגיש בודד, ונוצר מעגל של כעס וכאב שלא הצלחנו לפרק.

"בינתיים האווירה בבית נעשתה מתוחה מאוד. החיים כאילו חזרו לשגרה, אבל נדב נשאר תקוע מאחור. הוא לא מוכן ללכת לשוחח עם איש מקצוע, בטענה שזה בסך הכל מצב רוח חולף. אבל מצב הרוח שלו נמשך כבר שלוש שנים".

יום אחד גילתה מיכל סימן נוסף לאורך פרק היד הימנית של בנה. "באורח פלא הוא התיישב לאכול איתנו ארוחת ערב, ואני רואה שיש לו כמו שריטה ביד. הוא מלמל שזה כלום, אבל הבנתי מייד שזה יותר מזה. בערב לקחתי אותו לשיחה. הכנתי לנו שתייה חמה, באתי עם כמה עוגיות, והתחלתי לדבר איתו על החיים. שאלתי אותו על הסימנים, והוא שוב טען שזה סתם.

"ביקשתי בעדינות שיפשיל את השרוול ויראה לי את היד. הילד המקסים שלי חשף את השרוול, ובדמעות הראה לי שורות־שורות של סימני חיתוכים. אני לא מאחלת לשום הורה לראות את ההוכחה שהילד שלו רוצה לפגוע בעצמו. זה קורע את הלב. ביום שלמחרת הוא נשאר איתי בבית - והתחלנו לחפש טיפול".

נדב החל ללכת לליווי רגשי ופסיכולוגי, ובחודשים האחרונים מיכל מספרת שהוא מתחיל לחזור לחיים, לבית הספר ואפילו לכדורסל שכל כך אהב. "הניצוץ המלא עדיין לא חזר לעיניים שלו, אבל אני לא מאבדת תקווה. אני בטוחה שהוא עוד יחזור".

"לעזור להם בלי לשפוט"

בתחילת החודש הוציאו בעמותת עלם את הדו"ח השנתי העוסק במצב הנוער בישראל. העיון בנתוני הדו"ח, המבוססים על ראיונות עם כ־12 אלף צעירים מכל רחבי הארץ שנעזרו בעמותה במהלך 2022, הופך את הקרביים.

מהדו"ח עולה כי מחצית מבני הנוער שנעזרו בשירותי עלם סיפרו שהם "בודדים" ותיארו קושי ביצירת קשרים חברתיים ובהתמודדות עם סיטואציות חברתיות. 44% שיתפו בתחושות של דיכאון וחרדה. 13% דיווחו על פגיעות עצמיות, כולל ניסיונות אובדניים. 9% דיווחו על הפרעות אכילה. בד בבד, 58% דיווחו על שימוש באלכוהול ו־40% על שימוש בסמים.

קרן נאור, ראש תחום הדרכה ופיתוח בעלם, מתארת שיחות קשות וכואבות עם בני נוער שמדווחים על עלייה בשימוש בסמים ובאלכוהול, ומסבירים זאת בניסיון להתמודד עם תחושותיהם הקשות. "משבר הקורונה הוביל להרגשה של בדידות, דיכאון ואפילו חרדה אצל בני הנוער, שמחפשים עד היום כל מיני אסטרטגיות להתמודדות", היא מסבירה.

"בעלם אנחנו פוגשים בני נוער אבודים, מבולבלים, עם תחושות ריקנות וכאב. הם פונים לעיתים גם לאלימות, אפילו להתנהגויות עברייניות, בחיפוש של משמעות והשתייכות לקבוצה מסוימת, לא משנה אם היא חיובית או לא. כששואלים אותם מה התחביבים שלהם, למשל, הם מתחילים לגמגם. כשאת שואלת מי החברים שלהם, הם מספרים על 'חבר מהונג קונג' ועל 'חבר מארה"ב' שאיתם הם משחקים ברשת. אז הרשת פתחה בפניהם את העולם, אבל מנגד נוצר חוסר באינטימיות.

"הדרך הכי חשובה להתמודד עם החוסר הזה היא מציאת דמויות מיטביות ובוגרות שיהיו שם בשביל הנוער, שיעוררו בהם את האמון, שיאפשרו שיח פתוח על כל מה שעובר עליהם - כדי שיהיה אפשר לעזור להם באמת, בלי לשפוט אותם".

גם הנתונים הרשמיים של מוסדות הבריאות בישראל אינם מעודדים. לפי נתוני שירותי בריאות כללית, בשנים 2021-2019 נרשמה עלייה של כ־20% בצריכת תרופות נוגדות דיכאון וחרדה בקרב קטינים מתחת לגיל 18. בד בבד, חלה עלייה במספר הפניות של מבוטחי כללית לשירותי בריאות הנפש, ועלייה של כ־10% בביקורים של מטופלים עד גיל 18 אצל פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, פסיכיאטרים ומרפאות בריאות הנפש.

בקופת חולים לאומית מדווחים כי ב־2019 טופלו 6,958 קטינים במערכת בריאות הנפש, בעוד ב־2022 הגיע המספר ל־7,229 - עלייה של כ־4%. בשנים אלו חלה דווקא ירידה במספר הקטינים מבוטחי לאומית שאושפזו במוסדות לטיפול בריאות הנפש, כשב־2019 אושפזו 136 קטינים, לעומת 125 ב־2022.

בקופת חולים מאוחדת מספרים כי בעוד ב־2019 ניתנו 24 אלף מרשמים לתרופות נוגדות דיכאון למבוטחיה בגילי 18-12, ב־2022 ניתנו 37,774 אלף כאלה - עלייה של כ־36%.

במכבי שירותי בריאות דווח שב־2019 קיבלו 5,545 בני נוער ממבוטחי הקופה עד גיל 18 טיפול נפשי, לעומת 6,016 בני נוער ב־2022.

לפי נתוני משרד הבריאות, בעוד בתקופת הסגרים ב־2020 חלה ירידה חדה במספר הפניות למסגרות השונות לטיפול בבריאות הנפש, משום שאנשים הסתגרו בבתים ומיעטו לצאת מהבית, הרי ב־2021 התהפכה המגמה. לפי הנתונים, בהשוואה לשנים 2018 ו־2019 חלה עלייה של 55%-30% במספר הפניות לרופאים בקופות החולים הנוגעות לילדים ולבני נוער החל מגיל 6 (אבל בעיקר בגילי 18-12), עקב תסמיני דיכאון, חרדה ודחק; ועלייה של כ־30% בקבלת טיפול תרופתי נוגד חרדה ואנטי־פסיכוטי. נוסף על כך, ניכרות עלייה של כ־20% במספר האשפוזים הפסיכיאטריים ועלייה של 40% בפניות למיון עקב תסמינים של בריאות הנפש בקרב בני נוער.

"הקורונה העמיקה קשיים קיימים ויצרה קשיים חדשים, בישראל וגם בעולם", מדגיש ד"ר יובל רווה, מנהל מחלקת פסיכיאטריה של הילד והמתבגר במשרד הבריאות.

"בני הנוער, שהיו רגילים לצאת, לשהות במחיצת חברים בכיתה, ללמוד ולבלות, נאלצו להתמודד עם הריחוק החברתי. לצד הניסיון להתרגל ללמוד מהבית, הם נאלצו ללמוד איך לנהל קשרים לא ישירים ולהיפגש עם חברים רק מבעד למסך. חיי החברה התפרקו, וכך התפתחו חרדות שונות ופחדים חברתיים. אלו התעצמו דווקא עם החזרה לשגרה שאחרי הקורונה, אז גם נתקלנו בבעיות התנהגות, נשירה מהלימודים וחוסר תפקוד בבית הספר ובבית.

ד"ר יובל רווה: "בסגרים הצעירים ישבו יום־יום מול הרשתות החברתיות ונתקלו בסרטונים של אנשים שמציגים לראווה עולם ורוד, רזה וחטוב. הם פיתחו חרדות והפרעות אכילה, שמא הם לא עומדים בציפיות ושמא החברים כבר לא יקבלו אותם כפי שהם"

"רבים מבני הנוער פיתחו גם הפרעות אכילה. הם ישבו יום־יום מול מסך המחשב או הסלולרי, גללו את הפיד ברשתות החברתיות ונתקלו בסרטונים של אנשים שמציגים לראווה עולם ורוד, רזה וחטוב. אחרי כל כך הרבה זמן בבית, מי שלדעתו 'לא הדביק את הקצב' פיתח חרדות והפרעות אכילה, שמא הוא לא עומד בציפיות שהסרטונים הציבו, ושאולי מי שהיו חבריו לפני הקורונה לא יקבלו אותו עוד כפי שהוא. זה גרם לכך שתורי המתנה למרפאות להפרעות אכילה גדלו פי שלושה, וההמתנה לאשפוזים במחלקות להפרעות אכילה הוכפלה פי שניים".

תקשורת שפחות מווסתת

ד"ר אילן טל, מנהל מרכז טל לתמיכה רגשית ונפשית בתל אביב, עובד כבר שנים עם בני נוער ומבוגרים, אבל לדבריו רק בשנים האחרונות ניכרת עלייה במורכבות המקרים שעימם הצעירים מגיעים לטיפול.

"העלייה נוגעת לכל הדברים שלכאורה באים כניסיון להרגיע את הרגש", הוא מסביר. "אובדנות הפכה להיות שפה שבאמצעותה מתארים קשיים, ואם בעבר ראינו את זה בגילים מבוגרים יותר - היום גם ילדים בני 12 מתארים לצערנו תחושות אובדניות. גם פגיעות עצמיות, דוגמת חיתוכים בגוף ושריטות, שימוש בסמים ובאלכוהול, או אפילו אכילה אובססיבית, הפכו שכיחים מאוד, כי נראה שלבני הנוער יש פחות יכולת לווסת את מה שהם מרגישים".

לדברי ד"ר טל, תקופת סגרי הקורונה פגעה בעיקר ביכולת של בני הנוער לפתח חוסן נפשי. "חוסן נפשי מורכב גם מהסביבה המשפחתית, שהיא העוגן שלנו, וגם מהליכי חיברות. שני המרכיבים האלה היו חסרים מאוד בימי הסגרים.

"בהיבט המשפחתי, ההורים היו מעורערים, וכשההורים מעורערים הילדים שחיים בבית, ובמיוחד אלה שבונים את הזהות שלהם, מגיבים בבלבול. לדעתי האישית, מי שנפגע מאוד הם גם הילדים שהיו מתחת לגיל 6 באותן שנים, כי הם הכי תלויים בוויסות של ההורים, ואת התוצאות לכך אנחנו נראה בעוד שנים.

"ההיבט החברתי, מן הסתם, נפגע גם הוא מאוד. הליך חיברות עוזר לאנשים לווסת את התחושות הפנימיות על ידי שיתוף והכלה. בתקופת הסגרים האפשרויות לחיברות היו מאוד דלות, הרשתות החברתיות נכנסו לתמונה, ולצד הדברים הטובים שנוצרו בזכותן נוצר גם מצג שווא גדול מאוד. אנשים הראו דברים מאוד מסוימים מחייהם, ואצל בני נוער רבים הדבר התפרש כאילו כך מתנהלים בחיים האמיתיים.

"הצעירים היו דבוקים מחוסר ברירה לתקשורת הדיגיטלית, שהיא תקשורת פחות מווסתת. התקשורת הזו גם העלתה את תחושת הבדידות, כי כשחבר כותב לך 'חיבוק', זה שונה מאשר לראות את העיניים הנוצצות שלו ולהרגיש את החיבוק שלו בפועל".

ד"ר אילן טל: "חשוב לנסות להבין מה עובר על הילד מבחינה רגשית. הרי הוא הגיע לפגיעה עצמית כי משהו קרה לו. כהורה, אתה רץ מייד למצוא את הפתרון, אבל דווקא כאן צריך לשבת ולהקשיב, גם אם זה אורך הרבה זמן, בלי לשאול 'למה עשית?'"

לדברי ד"ר טל, גם הלגיטימציה להציג לראווה את הדברים ה"טובים" פחות, שבאה כביכול לידי ביטוי יותר בטיקטוק (להבדיל מהאינסטגרם), מגיעה מתוך משחק.

"אמנם הומור הוא דרך ביטוי טובה להתמודדות עם קושי, אבל אם רק צוחקים על זה נשארנו עם היעדר ויסות של תחושות קשות", הוא מדגיש. "אפשר להשתמש ברשתות בצורה טובה, להיכנס מרצון כדי לראות אנשים שדומים לך, ללמוד משהו, להתעדכן באופנה או בחידושים שאני אוהב - וליהנות מהם. אבל כשאתה משתמש ברשת החברתית כדי להכשיל את עצמך, ולראות עד כמה כל השאר טובים וכמה אני גרוע, זה שימוש רע.

"גם להיכנס לרשתות כדי לווסת רגש רע, בלי לשלוט בתוכן או בזמן שבו אתה מבלה ברשת, זה לא שימוש טוב. במובן הרגשי, זה שקול לשימוש באלכוהול או בסמים כדי לווסת רגש רע. אני מאמין שילד או בן נוער יודעים טוב מאוד מתי הם נכנסים לטיקטוק כדי להימנע, למשל, מלשמוע ריב קולני של ההורים".

הרשת לא הגבירה את תופעת החקיינות של פגיעות עצמיות?

"גיל ההתבגרות הוא גיל של חיפוש זהות. הנוער בודק במה הוא שונה מהסביבה ובמה הוא דומה לה, ומנסה להשתייך לקבוצה מסוימת. ואז, לעיתים, עלולה להיווצר חקיינות גם בפגיעות עצמיות, בשימוש באלכוהול ובסמים, וכדומה.

"באופן עקרוני, בני נוער שפגיעה עצמית לא מדברת אליהם לא ישמעו עליה - ולא יבצעו אותה. בני נוער שמראש נמצאים במצוקה עלולים להיתקל בהתנהגויות פוגעניות, ולעיתים גם לחקות אותן מתוך ניסיון להרגיש שייך או 'מגניב'.

"חשוב לציין שבכל שלב אנחנו, המבוגרים, צריכים להעדיף להתייחס לתופעה ולדבר על האקט הוויסותי הזה, בין שמדובר בשימוש באלכוהול ובין שבשינה מרובה מדי או אפילו בפגיעה עצמית שהילד לעיתים אומר שהיא נעשית 'סתם', בהיסח הדעת. אסור לנו להתעלם מאקט כזה. הרשתות החברתיות הופכות את אקט הפגיעה העצמית למשהו משחקי ומינורי, אבל צריך להתייחס אליו מאוד ברצינות ולייחס חשיבות לעובדה שלילד רע ושאפשר לסייע לו. הרי אין חלופה להורה שיושב עם הילד, מקשיב לו, שם לב לשינויים שמתרחשים אצלו ומדבר איתו על הקשיים שלו.

"אי אפשר לצפות רק ממערכת בריאות הנפש לתת מענה למצוקות האלה. המענה צריך להיות בבית, בבית הספר, בקהילה, עם הורים לילדים באותה מסגרת שיושבים יחד ושמים לב איך נותנים מענה לכל הילדים מסביב - ולא רק לילד הפרטי שלך. אם ההורים לא יפעלו יחד, גם הילדים לא יפעלו יחד, והקושי החברתי רק ילך ויעמיק".

לדברי ד"ר טל, הדבר העיקרי הוא לנסות להבין מה עובר על הילד מבחינה רגשית. "הרי הוא הגיע לכדי התנהגות פוגענית כי משהו קרה לו. ואני יודע - להקשיב לילד זה קשה, כי כהורה אתה רץ מייד למצוא את הפתרון. אבל דווקא כאן צריך לשבת ולהקשיב, גם אם זה אורך הרבה זמן, בלי לשאול 'למה לא סיפרת' או 'למה עשית', אלא להגיע עם הילד להבנה שהאופציות שאנחנו מאמינים בהן יהיו זמינות עבורו.

"הורים צריכים לנרמל את השיח עם ילדיהם בבית ולתת אישור לתחושותיהם, גם אם הן נראות על פניו בלתי הגיוניות. והם צריכים לדבר בינם לבין עצמם על דרכים לפתרון. לקחת מהילד את האמצעים לפגיעה עצמית, למשל, זה צעד שלא יעזור, כי האמצעים תמיד יהיו קיימים, ואם לא נגיע לסיבה השורשית שבגללה הצעיר פוגע בעצמו - הוא ימשיך לעשות זאת".

"גרמת לי להרגיש נורמלי"

כשמדברים על בריאות הנפש אצל בני הנוער, קשה להתעלם מנוכחות השיח סביב הנושא ברשתות החברתיות. סרטונים על הפרעות אכילה או על דיכאון אינם תכנים שמועדפים על ידי האלגוריתם, אבל הקהל הצעיר מצביע להם באלפי לייקים, תגובות ושיתופים. כך, למשל, סרטון ששיתף יוני אלמקייס בטיקטוק, ובו הציג בצורה קלילה איך מתנהג צעיר כמוהו שסבל מהפרעות אכילה ומהתקפי חרדה, גרף עד כה כ־400 אלף צפיות וקיבל עוד אלפי תגובות ושיתופים - מספרים שנחשבים גבוהים כשמדובר בתוכן "כבד".

אלמקייס (21) הוא משפיען, יוצר תוכן ובלוגר אופנה, שמתחזק עמוד טיקטוק עם כרבע מיליון עוקבים וחשבון אינסטגרם עם 24 אלף עוקבים. הוא מעלה מדי יום סרטונים הומוריסטיים על החיים, ולעיתים קרובות גם על דברים שנוגעים לליבו. בין השאר, הוא משלב תמונות שלו כילד שסבל מבריונות ומחרם, ומנהל איתן "שיחות" כיוני הבוגר, שבהן הוא מתאר ליוני הילד את העתיד הטוב שצפוי לו.

לדברי אלמקייס, הוא התחיל להעלות את הסרטונים "מתוך רצון לפרוק ולהצחיק", וכן להרגיש שייך בתקופת הקורונה, כשכולם היו בסגר.

"באותה תקופה צרכתי המון תכנים של מצבים נפשיים, של שיתופיות, ומאוד התחברתי לדרך שבה אנשים הראו את האני האמיתי שלהם. זה הוביל אותי לשתף בדברים עמוקים שאני עובר עם עצמי, לרוב בצורה של שיחה עם חבר, אבל גם בתיאור של סיטואציה בצילום מנקודת מבטו של היוצר (POV), שזה ז'אנר קל יותר לעיכול. בסרטונים כאלה אתה יכול לדבר על הנושאים הכי קשים ולהעביר מסר חשוב בצורה בידורית.

"לאט־לאט התגובות התחילו להגיע. בני נוער התחילו לכתוב לי 'אתה בול אני', 'אתה קורא את המחשבות שלי', 'גרמת לי להרגיש נורמלי' וכדומה. יש אפילו כאלה שכותבים לי שדרך הסרטון שלי הם מבינים שגם להם יש בעיה דומה.

"אבל כאן גם חשוב לי להדגיש שצריך להיזהר מלערוך אבחונים עצמיים, שהיום קוראים להם 'דיאגנוזות טיקטוק'. יש אנשי מקצוע שתפקידם לאבחן מצבים נפשיים, וצריך להיעזר בהם. הטיקטוק לא יכול לקחת את המקום של אנשי המקצוע".

אתה לא מרגיש לעיתים חשוף מדי?

"אני נחשף, אבל בסופו של דבר מדובר בסרטון שאני בוחר איך לצלם ואיך להראות. אני מרגיש סוג של אחריות כלפי העוקבים שלי, ולכן הסרטונים צריכים להיות קלים לעיכול ועדיין להעביר את המסר - מתוך הניסיון האישי שלי, שהרי רק בעל ניסיון יכול להעביר את הניואנסים הקטנים של מה שהאדם חווה. אבל חשוב לי שלא יטעו ולא יחשבו שאני איש מקצוע".

מהניתוח הסטטיסטי האחרון שערך אלמקייס בנתוני החשבונות שלו, כשלושה רבעים מעוקביו הם בנות בגילי 20-14, השאר בנים בגילי 18-16. בשבוע שעבר, כשערך סדרת "שאלות ותשובות" באינסטגרם, שאלה אותו אחת העוקבות "איך מצליחים להרגיש משמעות בדברים שעושים? אני מרגישה שכל מה שאני עושה סתמי". אחרת כתבה: "למה לא למות, בעצם?". לכולם עונה אלמקייס מניסיונו האישי ומדעתו הפרטית, ולדבריו, הוא "מפנה המון" לקבל עזרה מאנשי מקצוע.

"אני תמיד אומר שמי שזקוק לעזרה - חשוב שיפנה לקופת חולים. אני מוסיף את כל הקישורים לארגונים שמסייעים, דוגמת מוקד ער"ן, 'קול מילה' וקווי הסיוע לעזרה נפשית אחרי תקיפה מינית. לפעמים אני מקבל כל כך הרבה תגובות לסרטון שעוסק בבריאות הנפש, שאני יושב ואומר: וואו, הקהל מזדהה עם הכאב הזה, וזה אומר שיש רבים שחווים אותו".

השיתוף עושה טוב גם לך, כמשתף?

"לי זה עושה מהמם. אני פורק המון בטיקטוק. 90% מהזמן אני עושה את זה בצורה צינית, אבל אם משהו יושב לי על הלב - אני מטיל אותו כמו פצצה. אני חושב שזה עושה טוב גם לי וגם לקהל שלי, שאיתו יצרתי היכרות וקשר טוב".

לדברי יניב ויצמן, מנכ"ל teenk, משרד פרסום ותוכן לנוער ולצעירים ומייסד ארגון הנוער הגאה, השיח ברשת סביב נושא בריאות הנפש מעולם לא היה בוער יותר בקרב בני הנוער כפי שהוא בשנתיים האחרונות.

"השיח, שפעם היה מיוחד רק לחדרי הטיפולים, בשקט ובהסתרה, קיים כיום בערוצי הטיקטוק וקיבל שמות שקל יותר להזדהות איתם", הוא מסביר. "למשל, אם בעבר אמרו על ילד עם קושי חברתי שהוא 'ביישן', היום הוא מוגדר 'עם חרדה חברתית', מונח שלבני הנוער קל יותר לעכל. נוצר שיח מאוד פתוח, והמודעות לנושא בריאות הנפש עלתה".

כמי שחוקר התנהגויות של בני נוער, ויצמן מאבחן שכיום קשה הרבה יותר להניע אותם לפעולה. "הם מסתובבים עם סל של פחדים וחרדות ולא מצליחים להתרומם ממנו. חלקם סובלים מפחד חברתי ולא רוצים לפגוש את העולם שבחוץ, לא רוצים לקום ולעשות דברים. לפעמים, בניסיון לבלום את עצמם, הם מחפשים את העזרה בסמים, באלכוהול או בסיגריות, מה שבוודאי לא עוזר - ואפילו מחמיר את המצב.

"וכשהם פונים לרשתות החברתיות הם מוצאים את המקום שלהם ולא מרגישים לבד, כי כשטיקטוקר או יוצר תוכן באינסטגרם מדבר על החרדות ועל הדיכאונות שלו, הוא גורם לאחרים עם התחושות האלה להרגיש נורמליים".

זה נכון, לדעתך, להפוך מי שמתאר דיכאון או חרדה שהוא חווה לכוכב רשת?

"זאת שאלה מעולה שאין עליה תשובה חדה. מצד אחד, יש עלייה במודעות, וזה דבר טוב. מצד שני, צריך לחשוב איך נותנים לנערה בת 14, נניח, את הכלים הנכונים להתמודד עם מה שהיא רואה אצל המשפיענית או יוצרת התוכן, ולא להשליך על עצמה את התכנים, במיוחד כשמדובר בכאלה שנוגעים בבריאות הנפש".

"התערבות אינטנסיבית"

ממשרד החינוך נמסר בתגובה לנאמר בכתבה: "הסגרים בגין הקורונה השפיעו על בני נוער באופנים שונים. מחד גיסא, קבוצה שהלמידה מרחוק תרמה לה רבות ואפשרה למידה עם מיעוט הסחות דעת בסביבה שקטה. מאידך גיסא, תלמידים שהתקשו לחזור לשגרת לימודים ולהרגלי הלמידה שהיו להם בעבר ופיתחו פער לימודי משמעותי. מעבר להיבטים הלימודיים יש היבטים רגשיים־חברתיים. יש לזכור שיש ילדים וצעירים שעם הזמן התגברו על השפעות התקופה.

"קבוצה המחייבת את התייחסותנו היא תלמידים עם קשיים רגשיים־חברתיים שחווים מצוקה נפשית גדולה לנוכח התרחקות מהמסגרת החברתית שבית הספר סיפק, עד כדי התנתקות רגשית וחברתית מבית הספר ומחברת הילדים. קבוצה שנמצאת למעשה בסיכון רגשי. אגף השירות הפסיכולוגי־ייעוצי פועל לסייע לתלמידים - כל אחד ואחת בהתאם לצרכיו".

ממשרד הבריאות נמסר: "אנו רואים חשיבות רבה במתן מענה נפשי לילדים ולבני נוער. בשנים האחרונות משקיע משרד הבריאות משאבים רבים בחיזוק מערך האשפוז בבריאות הנפש ובהוספה ובהנגשה של שירותים בקהילה, החל מטיפול מרפאתי וכלה בטיפולים אינטנסיביים שונים דוגמת מרכזים להתערבות במשבר. מתוך ראייה זו, בתקציב הנוכחי יתווספו מאות מיליוני שקלים לעולמות התוכן השונים בבריאות הנפש.

"במסגרת הצעדים המתוכננים לשנת 2023/4, המשרד יקצה משאבים רבים למבחן תמיכה לקופות החולים לקיצור תורים ולפיתוח מענים מונעי אשפוז, וכדומה. במקביל, המשרד מתקצב ומלווה הקמת תשעה מרכזים להתערבות במשבר בבתי החולים, להתערבות מיידית אינטנסיבית וקצרה בילדים ובמתבגרים במשברים נפשיים קשים".

batchene@gmail.com