תעודת עניות: מערכת החינוך מקבלת בלתי מספיק

המבחן הראשון שאי־פעם ניגשתי אליו היה מבחן בחשבון, בתחילת כיתה ב'. עדיין חוויתי את קשיי הקליטה כמהגרת, הן רגשיים והן לימודיים, עוד לא ממש הרגשתי מחוברת - ואולי כל מה שכתבתי במשפט הקודם הוא תירוץ או ניסיון להסתיר את הבושה על הציון שקיבלתי: 50.

כשהמורה חילקה את המבחן והספרות 5 ו־0 התנוססו זו לצד זו כשעיגול מקיף אותן, לא הרגשתי בושה. למעשה, הרגשתי גאה. התחושה היתה שהצלחתי לענות נכון על מחצית מהשאלות, וזה נראה לי הרבה בזמנו. לא היה לי שום מקור השוואה, ולא ידעתי מה נחשב ציון טוב. החזקתי בידי את הדף המשובץ במשך כל הנסיעה הביתה באוטובוס וציפיתי לרגע שבו אראה לאמא את ההישג המכובד. פתחתי את הדלת, ניגשתי למטבח, ואני זוכרת בבירור את המבט כשראתה את הציון. "זה טוב, לא?" שאלתי אותה, "חצי זה הרבה!" היא עיקמה את שפתיה, אמרה שנדבר כשאבא יגיע, והניחה את הדף המשובץ על השידה בכניסה.

טראומה קולקטיבית

יום חלוקת התעודות בבית הספר זכור לחלקנו כאירוע מלחיץ וטראומטי. אף תלמיד או הורה אינם אדישים לאירוע, וילדים רבים מדי חווים רכבת הרים רגשית כשנמסרת לידם התעודה. הסיבה למתח הרב היא כי לימדו אותנו שהציונים משקפים את מידת היותנו מוצלחים, או לא מוצלחים.

השבוע תלמידי התיכונים וחטיבות הביניים סיימו את שנת הלימודים, וגם בנותינו, שילה וארבל, יחד איתם. לא אכחיש, אני אוהבת לקרוא את התעודות שלהן. הן מגיעות להישגים מרשימים, אבל הסיבה שאני מצפה למפגש עם התעודה שלהן היא בזכות העובדה שהיא משקפת את הדרך שעברו במשך השנה, לא רק את הציון הסופי. למעשה, הציון הוא חלק קטן ממש מהתעודה.

איזו פלצנות

שילה וארבל לומדות בבית ספר אנתרופוסופי, והנה אני מרגישה צורך להתנצל כדי שלא תקראו לי פלצנית. משום מה, בישראל יש נטייה להתייחס לחינוך שאינו הזרם המרכזי כאל מתנשא או אליטיסטי, כשהסיבה (המוצדקת) ליחס הזה היא היותו יקר יותר. המדיניות של משרד החינוך ואגפיו העירוניים לא מעודדת בתי ספר בגישות מגוונות, בעוד במדינות אחרות הגיוון הוא חלק טבעי ממערכת החינוך. לדעתי אמור להיות אינטרס ליצור חברה שיש בה צורות מחשבה אשר יכולות להפרות זו את זו, ולא שבלונות זהות שיוצרות ניוון התפתחותי. אבל זו כנראה רק אני...

הורים שרוצים חינוך קצת אחר נדרשים לממן זאת, לכן לצערי בישראל הוא הופך לחינוך לעשירים בלבד, או למעמד הביניים שבוחר להשקיע בחינוך ולוותר על קניית דירה, יציאה לחופשה או חיסכון לעתיד. המון הורים בבית הספר שלנו הם בקבוצה הזו.

האם בחרנו בדרך החינוך הזו כי אני מאמינה אדוקה בפילוסופיה של רודולף שטיינר, מייסד תורת וולדורף שממנה צמחה האנתרופוסופיה? לא. בחרתי בה בזכות מה שהיא לא: אין מבחנים וציונים עד כיתה ו', יש תעודה שבה כל מורה כותב הערכה על הילד בפנייה ישירה אליו ולעולם לא בגוף שלישי. בחרתי בחינוך וולדורף במקום בתוכנית חיסכון פיננסית כי רציתי שהבנות שלי ימשיכו להיות ילדות עוד כמה שנים, לא רק בורג שנמדד על פי ציון. יותר משחיפשתי מסגרת שתעניק להן ידע, חיפשתי כזו שלא תפריע לדמיון וליצירתיות שלהן, שתאפשר להן לשמור על חשיבה חופשית ועצמאית ועל סקרנות.

כמה קיבלת באינטליגנציה רגשית?

אני מאמינה שחובה על כל הורה להטיל ספק. לשאול שאלות לפני שהוא מפקיד את ילדיו בתוך מערכת תובענית שדורשת מהם מחיר רגשי, מערכת שלה הם מקדישים את מרבית הזמן והאנרגיה שלהם. האם שאלתם את עצמכם למה לא נותנים הערכה על התקדמות הילדים בפיתוח כישורי חיים?

למה לא מופיעה בתעודה הקונבנציונלית הערכה על מיומנויות כמו חשיבה ביקורתית, תקשורת בין־אישית, יצירתיות ואינטליגנציה רגשית? הרי אלו התחומים שכל המחקרים מוכיחים שהם המרכיבים החשובים ביותר להצלחה, לסיפוק.

נכשל בחינוך

מערכת החינוך, כפי שהיא כיום, גורמת לכך שההערכה העצמית מותנית יתר על המידה בהצלחה בלימודים. ציון נמוך במתמטיקה עלול לצרוב בילדה אמונה שהיא גרועה במספרים לכל החיים, ציון גרוע באמנות יכול לגרום לילד להימנע מלצייר, על אף אהבתו לכך.

נעמה, המורה למתמטיקה הגאונה של בנותיי, שסיימה תואר בהצטיינות, תמיד מספרת כיצד מורה שלא העריכה אותה בגלל ציון אחד גרמה לה להתרחק ממתמטיקה, עד שהוחלפה המורה ובזכות המורה החדשה, שלא ראתה רק ציונים אלא גם את הילדה המקסימה שמאחוריהם, היא פרחה והפכה למתמטיקאית מופלאה.

ציון לא מגדיר את החוכמה או את הכישרון, בטח לא את הערך - אבל בעולם שמחפש קיצורי דרך וסטטוסים חיצוניים, אנחנו נוטים לשכוח זאת. ציונים הם אמנם כלי שימושי למעקב אחר התקדמות, אבל מערכות החינוך הפכו אותם לחזות הכל והזניחו לגמרי את שאר תחומי החיים.
יש בתי ספר שבשם התחרות על שם יוקרתי הופכים ל"בתי חרושת לציונים", ולא שמים לב שבכך הם מקבלים ציון נכשל כמוסד מחנך.

תסמכו על עצמכם

לפני קבלת התעודות בבית הספר של שילה וארבל כל תלמיד מתבקש למלא דף הערכה עצמית. הוא כותב כיצד התקדם השנה, מה היה רוצה לשפר, מה נהנה ללמוד ומה פחות, ומהם התחומים לחיזוק ולשיפור. המורים והמורות קוראים את מה שכתב על עצמו כל תלמיד ומגיבים, והתעודה מכילה קודם כל את מה שהתלמיד מעיד על עצמו - ורק אחר כך את הערכת המורים.

בעיניי, זו דרך נפלאה לגדל אנשים שמחוברים לחוויה הפנימית, שסומכים על תחושותיהם. דווקא בעידן שבו פופולרית התפיסה כי ככל שאכנה את הילדים "נסיכים" ו"נסיכות" כך יהיו בטוחים יותר בעצמם, דווקא כיום, כשהורים רבים קונים לילדיהם מותגים או גאדג'טים שאין ידם משגת רק כדי לא לפגוע בביטחון העצמי - אולי חשובה עוד יותר התזכורת ששום חפץ לא יקנה לאדם ביטחון. הדרך היחידה לרכוש ערך עצמי היא באמצעות הדרכה כיצד לסמוך על עצמנו, לא רק על מה שאנחנו משיגים.

להצליח ולהיות מאושר?

הישגים אקדמיים ורווחה אישית לא סותרים זה את זה, להפך. בפינלנד, למשל, שבה החינוך נחשב לאיכותי בעולם, הבינו שחינוך הוא לא רק שינון עובדות ומענה שבלוני לשאלות במבחן, אלא טיפוח כישורי חיים כמו חשיבה ביקורתית, אינטליגנציה רגשית, חשיבה פיננסית ומודעות סביבתית. על כל אלה התלמידים מקבלים הערכה בבית הספר.

הפינים אימצו גישה שמתעדפת הערכות מקיפות השוקלות את התקדמות הילד לאורך זמן, במקום להסתמך רק על מבחנים סטנדרטיים. מחקרים הראו שאנשים בעלי כישורים חברתיים ורגשיים חזקים, נוסף על יכולת אקדמית, נוטים לחוות רמות גבוהות יותר של רווחה, הצלחה וסיפוק בחייהם האישיים והמקצועיים.

הדרך שבה מודדים את הישגי ילדינו בבית הספר חייבת להתפתח ולהשתנות. ציונים לבדם אינם יכולים לתפוס את הטבע הרבגוני של הצמיחה והפוטנציאל האנושי. אני לא יודעת אם עדיין קיימים הורים שמענישים את ילדיהם בגלל ציון נמוך מדי, אבל אני כן יודעת שמעולם לא פגשתי אדם מצליח מקצועית או אדם שמסופק מחייו שהעיד כי הסוד שלו לאושר הוא הציפיות הגבוהות מדי של הסביבה, או העובדה שביקרו אותו ואת כישוריו כשלא עמד בהן.